מאת: בוריס וו. המרשלג
[הערותיו של טרכטנברג] [להורדה]
ראשית, הרשה לי להודות לך, החבר טרכטנברג, על השתתפותך בפורום שלנו ועל שהשקעת זמן ומאמץ על מנת לנסח ביקורת על עמדתנו ביחס לפלסטין. במהלך ביקורי בארה”ב היה לי את העונג ליהנות מחברתך ומהדיונים שניהלנו. התרשמותי ממך, במהלך הזמן הקצר שבו הייתה לנו ההזדמנות להכיר זה את זה, הייתה כי הנך מהפכן סובייקטיבי ישר למדי, אם כי ניכר כי הולכת שולל. יושר זה מצדך הקנה לך בתמורה את הזמן והמאמץ שלי בניסוח תגובה בוטה וישרה כשלך.
1. אכן חסידי העובדה המוגמרת
תמוה בעיני כי מאמרך הנושא את הכותרת “חסידי העובדה המוגמרת” מתחיל במילים הבאות:
“מהפכנים מגנים על הפלסטינים וכמובן שמתנגדים להקמתה של מדינת ישראל, אולם שישה עשורים לאחר מכן רק עיוור לא יכיר בכך שהתהווה לו לאום של יהודים ישראלים ילידים [אשר בשלב זה כבר אין זה סביר כי יכונו בפשטות קולוניאליסטים מתיישבים], וכי עלינו לזכות בנאמנותם של הפועלים בני אותו לאום כתנאי לכך שיעלה בידי הפלסטינים להיאבק בהצלחה ולהפיל את המדינה הציונית.”
נדמה כי מעדת ונפלת לאותו בור שניסית לחפור עבורנו, כבר בפסקה הראשונה של מאמרך. טענתך היא כי שישה עשורים לאחר מעשה, הפשע של הקמת מדינת קולוניאליסטים מתיישבים שהפכה לאימפריאליסטית, עלינו לראות באלה הממשיכים את מורשת הקולוניאליזם, הגזענות והדיכוי, כשווים בין שווים במאבק המהפכני לחיסול אותן התופעות עצמן. אין זו אלא חסידות אדוקה של העובדה המוגמרת. האם אינך מסכים, חבר?
אתה ממשיך בדרך זו וטוען כי: “הדבר אפשרי רק אם נפנה לפועלים היהודים בבקשה להתעלות מעל תודעתם הלאומית ולהעדיף את האינטרסים המעמדיים המשותפים להם ולפועלים הפלסטינים, ולא אם נמנע מהם את זכויותיהם הלאומיות.” הטיעון שלך מתעלם לחלוטין מן העובדה כי המסר של ה-LRP והלס”א לפועלים היהודים דומה מאוד לזה שאתה מתאר. אולם ההבדל טמון בכך שאחד מאותם אינטרסים של הפועלים הפלסטינים, ממנו אתה מבקש להתעלם לכל אורך המאמר שלך, הוא הזכות להחזיר לעצמם את האדמות שנגזלו מהם באמצעים של טיהור אתני, אשר בוצע על ידי התנועה הציונית אשר כוללת את הפועלים הציונים.
עליך לשאול את עצמך, חבר, האם תוכל לבקש מן הפועלים היהודים בפלסטין להתעלות מעל ה”תודעה הלאומית” שלהם, ובאותה נשימה לא למנוע מהם את “זכויותיהם הלאומיות”? האם לא נדרש מהם “להתעלות” גם מעליהן?! כיצד תסביר לפועלים הפלסטינים כי הזכויות הלאומיות שלהם לאחדות טריטוריאלית עתידות להימנע מהם לטובת אלה שנישלו אותן מהם? אתה מאשים אותנו בפסילת תפקידו של הפרולטריון היהודי בפלסטין, בזמן שאתה עלול למצוא את עצמך פוסל הלכה למעשה את תפקידו של הפרולטריון הפלסטיני. אני רוצה להאמין שאיש מאיתנו איננו מעוניין בהאשמות מסוג זה.
מה שה-LRP והלס”א מציעים לפועלים היהודים בתמורה להתעלותם מעל התודעה הגזענית והקולוניאליסטית שלהם, היא הזכות לחיות בשלום וחופשיים מכל אפליה במדינת פועלים אשר בה רוב האוכלוסייה תהיה צאצאי פליטים ערבים-פלסטינים השבים למולדתם שנגזלה. אין משמעותה של הצעה זו שלילה של חירות תרבותית או דתית, אלא שלילת הזכות לדכא, לנצל ולנשל. לו יצויר שהצעה זו תזכה בנאמנותם למהפכה של רוב הפועלים היהודים בפלסטין, הרי שדבר לא ישמח אותנו יותר מזה. אולם בד בבד אנו מכירים, על סמך ניסיוננו והידע ההיסטורי שלנו, בכך שהסיכויים שכך באמת יהיה קלושים למדי. אני שב ומדגיש, דבר לא ישמח אותנו יותר מאשר אם יתברר כי תחזיתנו זו הוכחה כשגויה. מצער ככל שיהיה, בשלב זה אנו מאמינים כי מיעוט בלבד מקרב מעמד הפועלים היהודי יתעלה מעל התודעה הקולוניאליסטית שלו ויצטרף לפועלים באזור במאבקם לסוציאליזם.
דמיין לעצמך כי ביום בהיר אחד, יקבל ביל גייטס מהלומה בראשו באמצעות כלי קהה ויחליט להצטרף למהפכה הסוציאליסטית. יהיה עליו, במקרה כזה, לוותר על כל זכויות היתר שלו, ואדמותיו יפוזרו בקרב ההמונים. יהיו שיאמרו: “היי, לבחור הזה יש המון כוח, מדוע שלא נשחד אותו לטובת המהפכה על ידי זה שנאפשר לו לשמור על אחוזתו בבעלותו?!” אני בטוח כי אתה לא תהיה אחד מאלה, אולם זה בדיוק מה שאתה מציע. הפועלים היהודים חיים על אדמה שדודה, המפעלים שלהם בנויים על חורבות כפרים, המים שהם שותים נשאבים ישירות מפיות פלסטיניים, בסיסי הצבא שלהם בנויים על חורבות בתי קברות פלסטיניים. אלו מתוך כל זכויות היתר הללו אתה מתכוון לאפשר להם להמשיך ולהחזיק במסגרת “זכויותיהם הלאומיות”?
2. תודעה מהפכנית
במאמרך אתה משווה בין פסילתנו, לכאורה, את הפרולטריון היהודי בפלסטין, לבין פסילתו של ה”שמאל החדש” את הפרולטריון האמריקאי בשנות השישים:
“במהלך שנות השישים, תחת נסיבות בהן נדמה היה כאילו מעמד הפועלים הלבן בארה”ב הפך לשמרן באורח בלתי הפיך, ובזמן שנדמה היה כי רובו מתנגד לתנועות לזכויות האזרח, אנטי-מלחמתיות, שחרור נשים, השמאל החדש פסל אותו [ואת רוב מעמד הפועלים במדינות המפותחות כלכלית בכלל] כמשוחד באורח בלתי הפיך. הם קראו למיעוט “לנטוש את זכויות היתר המוקנות להם כתוצאה מצבע עורם הלבן” וקבעו כי נאמנותו של הרוב נתונה לתנועת הריאקציה. וכיום, נדמה כי הדבר דומה ללא ספק בכל הנוגע ליחס של ה-LRP והלס”א כלפי מעמד הפועלים הישראלי. השמאלנים החדשים בזמנו נטשו איפה כל פרספקטיבה של מהפכה סוציאליסטית מקומית ואימצו את התפיסה האוטופיסטית המאואיסטית כי האימפריאליזם האמריקני יוכרע מבחוץ באמצעות מאבקי העולם השלישי.”
בכך אתה מניח כי הסיבה לכך שאנו אומרים את מה שאנו אומרים מבוססת על היבט התודעה, כלומר הפועלים היהודים והאמריקאים סובלים מרמות תודעה נחשלות וכוזבות של גזענות וזו הסיבה לכך שאנו ויתרנו עליהם באורח תבוסתני. אולם אתה מתקשה להביא הוכחה כלשהי לכך ולפיכך נופל הטיעון שלך לקטגוריית טיעוני “איש-הקש”. לדעתנו, אשר אותה ניתן להסיק די בקלות מאינספור הכתבים של שתי הקבוצות לעיל, הסיבה לתחזית שלנו כי מיעוט בלבד (אולי אפילו מיעוט רב משקל , כמו במקרה של המהפכה הבולשביקית) מקרב הפועלים היהודים בפלסטין יחצה את הקווים לטובת המהפכה הסוציאליסטית העתידית באזור, כמו גם הסיבה לרמת התודעה המהפכנית הנחשלת שלהם, אינן אלא נובעות מאינטרסים מעמדיים שמקורם בתפקיד הכפול אותו ממלא הפרולטריון היהודים בפלסטין כמנוצל אך באותה נשימה גם שותף בדיכוי באופן ישיר. יהיה זה נבון יותר אם נשווה אותו לפרולטריון הלבן בדרום אפריקה, מאשר אם נשווה אותו לפרולטריון הלבן האמריקאי בשנות השישים.
מכל מקום, הבדל חשוב אחד בין המדוכאים בדרום אפריקה ובפלסטין, היא שמעמד הפועלים השחור, שלא כמעמד הפועלים הפלסטיני, היה חזק דיו על מנת להביס את שלטון המיעוט הלבן באמצעות מהפכה סוציאליסטית (הוא נכשל בכך משום שנבגד על ידי הנהגתו האופורטוניסטית). לרוע המזל, נדמה כי אין זה סביר שיעלה בידי הפלסטינים, אפילו תחת הנהגה מהפכנית, להביס את האימפריאליזם הישראלי בכוחות עצמם וללא כל סיוע מן הפרולטריון של האזור (כאשר המתקדם ביותר כרגע הוא מעמד הפועלים המצרי). אתה מנתק את הניתוח הריאליסטי שלנו מהקשרו ומעלה האשמות כנגדנו כאילו אנו תומכים בפסיביות:
“על ידי ויתור על האפשרות הזו [של מהפכה מקומית ללא סיוע – ב.ה], הם באותו זמן אינם אומרים למהפכנים הפלסטינים והישראלים מה עליהם לעשות בינתיים מלבד להמתין באורח פסיבי לפועלים ערבים במדינות אחרות (וקריאתם של ה-LRP והלס”א ל”מהפכת פועלים ערבית” מוציאה החוצה לא רק את היהודים הישראלים אלא גם את הכורדים, הפרסים, הברברים, הארמנים ועוד קבוצות רבות אחרות שאינן ערביות באזור) לחוש לעזרתם. נוסחה מסוג זה חסרה כל אסטרטגיה מהפכנית אקטיבית.”
תמוה בעיני כיצד הצלחת להפוך את האינטרנציונליזם שלנו ואת העובדה שאנו דוחים את תיאוריית ‘סוציאליזם בארץ אחת’ נגדנו. אולם בכך אתה מציג בפניי הזדמנות נהדרת להסביר את עמדתנו ואת פועלנו באזור שלנו. ככלל, מהפכנים לעולם אינם דורשים מקבוצת פועלים אחת לשבת בחיבוק ידיים בעודה ממתינה לקבוצה אחרת שתפעל לפניהם. לנין פעל היטב כאשר סרב להמתין למהפכות בגרמניה וצרפת בשל חולשתה ונחשלותה של רוסיה, וזאת למרות העובדה שהצלחת המהפכה הרוסית הייתה תלויה באורח ניכר בהצלחתן של מהפכות במדינות מתקדמות יותר. הוא צפה נכונה, כפי שאנו צופים במקרה של פלסטין, כי המהפכה הבולשביקית הייתה בזמנו על סף התרחשות, שלא כמו בגרמניה וצרפת, וכי המהפכה הרוסית תצית את הניצוץ ותשמש השראה למהפכות במדינות חזקות יותר, מה שיכול להבטיח את הישרדותה של מדינת הפועלים הרוסית.
באזורנו היינו עדים לא אחת להתקוממויות פלסטיניות אשר היוו השראה להתקוממויות במדינות ערב השכנות, ובעוד שהפלסטינים נשדדים מאדמותיהם וכלואים כאסירים במחנות פליטים, ולכן אינם מסוגלים לפתח פרולטריון חזק דיו על מנת להביס את המדינה הציונית, הרי שמאבקם, בו אנו משתתפים, מהווה השראה לכל ההמונים המדוכאים של האזור. ככל שמאבק זה יהיה מוצלח יותר, ככל שמדינת ישראל תספוג עוד ועוד תבוסות, כך יקבלו הפועלים במזרח התיכון עוד ועוד השראה להתקומם כנגד מדכאיהם ומנצליהם ולהתאחד על מנת להביס את האימפריאליזם הקפיטליסטי באזור.
אנו קוראים ל”מהפכה ערבית” ככל שהעניין רלוונטי לאזור של פלסטין הכבושה, כאן בקושי ניתן למצוא פועלים “כורדים, פרסים, ברברים, וארמנים.” אנו אכן מציינים את כל הקבוצות האתניות לעיל בהקשר של המזרח התיכון ככלל. עליך לגלוש לאתר האינטרנט של הלס”א ושם אני בטוח שתמצא ראיות לכך. עליך גם לעשות חשבון נפש, שכן אולי אתה עצמך, בלי לשים לב, מציע כי על הפלסטינים להמתין לפועלים היהודים על מנת שהמהפכה הסוציאליסטית בפלסטין תהיה מוצלחת.
3. האשמות של רדוקציוניזם כלכלי
וכעת מגיעות האשמות של רדוקציוניזם כלכלי בכל הנוגע לתמיכה שהתנועה הציונית זוכה לה בקרב היהדות העולמית והסטאטוס של מעמד הפועלים היהודי בישראל של בעלי זכויות יתר:
“[…] הם […] נוטים להתייחס מנקודת מבט צרה של זכויות יתר כלכליות אל הנטייה האובדנית של יהודים לתמוך בציונות (ובכך הם עיוורים לגורמים נוספים המעורבים בכך דוגמת הטראומה ההיסטורית שנובעת מן הדיכוי ממנו סבלו בעבר וזוועות השואה, פחד ממעשי נקם על רקע לאומי מצד הערבים, ייאוש בכל הנוגע לסולידאריות אינטרנציונליסטית הנובע מן ההיסטוריה של הבגידות מצד הסטליניסטים, וכו’.). אולם בעוד שהדבר נכון כי מעמד הפועלים הישראלי נהנה מזכויות יתר משמעותיות יחסית לפלסטינים, הרי שמעמד הפועלים בארה”ב גם הוא נהנה מזכויות יתר משמעותיות יחסית למעמד הפועלים הישראלי ורוב העולם בכלל בהקשר זה.”
בעוד שאני בטוח כי זה בלתי אפשרי שאלמד אותך משהו שאינך יודע כבר על הפילוסופיה המטריאליסטית הדיאלקטית וגישתה ביחס למערכת היחסים שבין התודעה (ובכלל זה המחלות הפסיכיאטריות דוגמת מצוקה פוסט-טראומטית, פרנויה, מאניה-דפרסיה, שאבחנותיך קובעות בהתאמה כי היהדות העולמית סובלת מהן) לבין המציאות, הרי שתמוה בעיני כי את רואה בנו רדוקציוניסטים כלכליים, עיוורים להשפעת התודעה האנושית על המציאות. אולם מכל מקום, אין זה קשור לנושא הדיון, שכן התמיכה לה זוכה הציונות איננה בלעדית ליהודים כלל. במשך 2000 שנה היהודים נרדפו, אולם הציונות עלתה אל במת ההיסטוריה בתקופה מסוימת ותחת נסיבות חומריות מסוימות. למעשה, מחוללי הרעיון הציוני לא היו יהודים כלל אלא אירופאים נוצרים פונדמנטליסטים ושוביניסטים אנטישמים, אשר מהווים, עד עצם היום הזה, את עמוד התווך של התנועה הפרו-ציונית (במיוחד בארה”ב). ברור למדי כי הם סובלים מ”מכאובים פסיכיאטריים” שונים לחלוטין, אך הם מציגים את אותו סימפטום.
נכון הדבר כי רוב בעיות העולם נובעות מיותר מגורם אחד. אולם מרקסיסט אינו מעניק משקל זהה לכל הגורמים, אלא עבורו מספר גורמים יעמדו זה לפני זה בשרשרת של סיבתיות. על מנת לחסל בעיה, עלינו להכות בשורשיה.
אתה צודק בטענתך כי גם הפועלים היהודים וגם הפועלים האמריקאים נהנים מזכויות יתר באורח יחסי, אך ישנו הבדל משמעותי ביניהם ממנו אתה מתעלם. ישנן זכויות יתר כתוצאה מרמה גבוהה יותר של ייצור חברתי המאפשר לבורגנות להעניק לפועלים נתח גדול יותר מן הערך הכולל מאשר הבורגנות במדינות עניות יותר. סוג זה של זכויות יתר אופייני הן לפועלים האמריקאים והן לפועלים היהודים בפלסטין. אולם זכויות היתר של הפועלים היהודים בפלסטין נובעות ישירות מנישולם של הפלסטינים מאדמותיהם, מפעליהם ומשרותיהם. את עשוי לבקש להמעיט בערכו של הבדל זה, אך אין אתה יכול להתעלם מן העובדה שהוא מביא לדפוסי תודעה והתנהגות שונים לחלוטין. לדוגמא, כאשר ארה”ב הובסה בעיראק, הפועלים נעו שמאלה, אולם כאשר ישראל הובסה בלבנון ובעזה, הפועלים היהודים נעו ימינה. ברמה המודעת והתת-מודעת, רוב הפועלים היהודים בפלסטין יודעים כי המדינה מגנה על זכויות היתר שלהם ישירות באמצעות דיכוי ונישול של המוני המקומיים. אלה שלא יעלה בידם לעשות זאת ביעילות, יוחלפו באלה שכן.
ישנם מספר דמגוגים, שקרנים וחסידים של העובדות המוגמרות (במיוחד אלה הנהנים מזכויות יתר כתוצאה מהן ומחזיקים באינטרס לשמר אותן) בשמאל, המבקרים את סיסמתנו ‘כל ישראל היא “אדמה כבושה”‘ כסיסמה אוטופית. הם משווים אותה לאמירה כי כל ארה”ב היא אדמה כבושה גם כן, אחרי הכל גם היא טוהרה אתנית מתושביה המקומיים. מכאן, שהדרישה הדמוקרטית של הפלסטינים לחזור לאדמותיהם שנגזלו היא אוטופית כמו דרישה שתבוא מצאצאי ילידי אמריקה לשוב לאדמותיהם.
להם אנו עונים כי בעוד שמאבק של צאצאי הילידים האמריקאים, לזכות באדמותיהם ההיסטוריות ולשוב לאורח חייהם העתיק, אינו נראה באופק, הרי שדרישה מסוג זה מצד שמאלנים מתקדמים תהיה אכן אוטופית. אולם המאבק הפלסטיני לא רק שהוא חי ופעיל, אלא גם מרעיד את העולם כולו ומאחד מיליונים של פועלים בסולידאריות. יתר על כן, הפרויקט הציוני של גזלת אדמות וטיהור אתני טרם הגיע לסיומו כלל וכלל והוא נמשך על בסיס יומיומי ברגעים אלה. עלינו לתמוך במאבק זה על כל דרישותיו הדמוקרטיות. נראה כי לו ייכשל מאבק זה, יפגשו הפלסטינים גורל דומה לזה של הילידים האמריקאים. אלה המתנגדים לתמוך בזכות השיבה, תורמים לתרחיש מסוג זה.
לסיכום, הפועלים היהודים בפלסטין אינם זהים לשום מעמד פועלים אחר בעולם. ניתן אולי להשוות אותם לפועלים הלבנים בדרום אפריקה, וגם אז לא נמצא זהות מוחלטת. אלה הבוחרים שלא ליישם את קריאתו של טרוצקי ל”רפובליקת פועלים דרום אפריקאית שחורה” במקרה של פלסטין, מתקשים להסביר את עצמם במונחים מטריאליסטיים ובמקום זאת פונים לדיאגנוזות פסיכיאטריות של היהדות העולמית. אנו נאבק למען הנהגה מהפכנית בקרב כל מעמד פועלים שהוא, בין אם יהודי, ערבי או אחר, אך התנועה המהפכנית בפלסטין לא תעניק לתושבים היהודים של פלסטין זכויות בדלניות כלשהן ובכלל זה הזכות להגדרה עצמית על חשבונם של הפלסטינים. אלה הטוענים כי ניתן לעשות זאת מבלי שהדבר יבוא על חשבון הזכויות הלאומיות של הפלסטינים מתקשים להסביר כיצד ניתן לעשות זאת ללא גניבת אדמות או תנאי אפרטהייד.
אם כך הם פני הדברים, מי הם חסידי העובדה המוגמרת? אלה התומכים בזכות להגדרה עצמית של מדינה קולוניאליסטית אימפריאליסטית על חשבון נישולם של ההמונים הערבים, או אלה הדוחים אותה? אלה המציגים קריקטורה של המרקסיזם ומביטים בכל סכסוך מזווית צרה של “מעמד נגד מעמד”, או אלה המציעים פתרון בעולם שבו האימפריאליזם יוצר לא רק מעמדות מדכאים ומדוכאים, אלא גם אומות מדכאות ומדוכאות? אלה המזדנבים אחרי בעלי העוצמה, או אלה הקוראים להמונים להאמין בעוצמתם הם וביכולתם להביא לשינוי חברתי משמעותי?
בחברות,
בוריס. וו. המרשלג
הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית (ישראל/פלסטין הכבושה)