אין שלום, אין ביטחון, אין צדק חברתי – אין עתיד בציונות!
– מכתב פתוח מיהודים אנטי-ציונים לפועלים, לעניים ולמדוכאים הציונים –
חלק א
מאת: אדם שרונסקי
חברים, כשממשלת ישראל הולכת שוב ושוב למלחמה והמשבר הכלכלי מעמיק, זה זמן טוב לשקול מחדש את התמיכה ברעיון הציוני.
הרעיון הציוני והשלכותיו
בבסיס הרעיון הציוני עומדת התפיסה כי היהודים אינם מסוגלים לחיות בשלום, שוויון וביטחון במדינה אחת עם הגויים ולכן עליהם להקים מדינה משלהם בשטחי “ארץ ישראל”. זהו הד לרעיון האניטישמי שהיהודי הוא נטע זר בארצות בהן הוא חי. אלא שכידוע, אותה “ארץ ישראל” הייתה מיושבת לאורכה ולרוחבה על ידי עם אחר, ערבי, אשר ראה בה את מולדתו וכינה אותה פלסטין.
ישראלים רבים מאמינים כי הרעיון הציוני מוצדק והערבים הפלסטינים צריכים לקבל את מימושו בהכנעה, אולם צריך להיות תמים במיוחד בכדי להאמין שזה אכן יקרה. המציאות בשטח אינה משתמעת לשני פנים – מימוש הרעיון הציוני והקמת מדינה יהודית על חשבון גירוש, מעשי טבח, גזל אדמות ואפליה ממוסדת ושיטתית כנגד האוכלוסיה הפלסטינית משמעותה קונפליקט נצחי בין האוכלוסיות הישראלית והפלסטינית וכן בין הישראלים לעולם הערבי. באחרונה מתרחב הסכסוך ושואב אליו מעגלים הולכים וגדלים של פועלים, עניים ושאר המדוכאים בכל רחבי העולם שמזדהים עם סבלו של העם הפלסטיני ומבקשים להחרים את ישראל במטרה להכריח אותה להכיר בזכויותיו הדמוקרטיות. אלו הם אותם חוגים שבעבר הגנו מסיבות דומות על היהודים בזמן שהיו מדוכאים ונרדפים.
ישראלים רבים מאמינים כי הם שייכים לצד הצודק בקונפליקט הזה, אך להמשך הדרך הנוכחית יש מחיר בחיי אדם, בבטחון האישי, בכלכלה, בחינוך, בבריאות ובכל תחומי החיים. אם גם לדעתכם המחיר הזה מוצדק ואין דרך אחרת אולי כדאי שתפסיקו לקרוא עכשיו. אולם אם יש בלבכם אפילו ספק קל שזהו אכן המצב, אנו מזמינים אתכם לבחון שוב את היחס לציונות. אנחנו, כמובן, לא משלים את עצמנו שיש בכוחנו לשכנע את רוב הישראלים במילים בלבד לזנוח את הרעיון הציוני כפי שאנו, החברים היהודים בלס”א, כמו גם מספר הולך וגובר בקרב יהודי העולם, עשינו, אך אולי זה ייתן להם חומר למחשבה ויצור בסיס לשיתוף פעולה בנושאים שמדאיגים את כולנו.
הרי מספר דוגמאות להשפעת מדיניות הדיכוי הציונית על חיי הישראלים:
I – השפעות הדיכוי הלאומי של העם הפלסטיני על המאבק החברתי של הישראלים
המלחמה האחרונה בעזה הייתה למעשה מסע טבח והרס רחב מימדים כנגד העם הפלסטיני. הפעם גם הישראלים שילמו מחיר מסוים בשיבוש שגרת החיים ואילו חייהם של התושבים החיים קרוב יותר לרצועה הפכו, לדבריהם, לבלתי נסבלים. אלא שלא בכך מסתכם מחיר המלחמה החוזרת ונשנית מדי שנתיים (ומדי מערכת בחירות קרבה). המלחמה מביאה סבל רב לאזרח הקטן אך משלשלת כסף רב לכיסיהם של מספר קטן של בעלי הון ומחזקת את כוחה של הממשלה המשרתת אותם להילחם כנגד אזרחיה כשהם דורשים שוויון וצדק חברתי.
למשל, שיטות הריגול המתקדמות שנוסו ושוכללו בגדה וברצועה, שיטות שישראל מייצאת לממשלות טרור אכזריות בכל רחבי העולם, יופנו ביום פקודה נגדכם אם וכאשר תחליטו לשבות או להפגין או לצאת למאבק נחוש כלשהו למען עתיד טוב יותר עבורכם. מדיניות הממשל הצבאי בגדה הולכת ומתפשטת באיטיות גם אל המרחב האזרחי בו אתם חיים. הדבר בא לידי ביטוי בהצעות הריגול החדשות כגון הקמת מאגר ביומטרי, הצעה לחיוב שמירת היסטוריית אינטרנט, מערכת ציטוט לשיחות טלפון של אסירים בישראל (שיטות שנלקחו מהשב”כ), מזל”טים ואמצעים אכזריים במיוחד לפיזור הפגנות.
בעלי ההון הציונים ומשרתיהם בכנסת ובממשלה ישתמשו בשנאה הגזענית ובפחד של הישראלים מפני הערבים בכדי לשבור פעם אחר פעם את ההפגנות, השביתות והמאבקים החברתיים שלהם בכל מישורי החיים. למעשה, זוהי נקודת התורפה המרכזית שלהם והסיבה שלא ממש סופרים אותם. כאשר דרישותיהם הצנועות והבסיסיות בתחומי החינוך, הבריאות, הגז והאנרגיה, הצדק החלוקתי, המגדרי, העדתי וכו’ ייראו לבעלי ההון ומשרתיהם בכנסת מוגזמות מדי, הם כבר ימצאו את הדרך להצית סבב אלימות נוסף ולשלוח צווי 8 כדי שהישראלים הצעירים יקריבו את חייהם, שלמות גופם ונפשם בהתמודדות עם הבלגן ששרי הממשלה יצרו.
יחשבו מה שיחשבו על הפלסטינים, אותם לא כל כך קל לשבור. ההתנגדות הפלסטינית לא פסקה כבר 67 שנה למרות הנחיתות הצבאית, למרות העוני המחפיר, למרות ההשקעה העצומה באמצעי ריגול ומשת”פים, למרות חומת ההפרדה הגזענית, למרות מעשי הטבח וטקטיקות ה”הרתעה”, למרות מדיניות ההפרד ומשול, למרות תהליכי השלום המזויפים, למרות גזל האדמות המתמיד ועוד ועוד. יחשבו מה שיחשבו על הפלסטינים, כאשר הישראלים מבקשים להיאבק למען הצדק, החירות והשוויון – ייתכן וכדאי לקחת מהפלסטינים שיעור או שניים.
יטען מי שיטען כי הפלסטינים אמנם לא נשברים במאבקם, אך את מטרותיהם לא הגשימו – לא מדינה פלסטינית בגדה ובעזה שבירתה ירושלים ולא מדינת כל אזרחיה מן הים עד הנהר. אולם המאבק הפלסטיני אינו מאבק קפוא, אלא מאבק מתפתח אל מול האתגרים שמציבה בפניו ישראל. בשלב כלשהו, כשבכל תקופה ותקופה הפלסטינים מחשבים וממציאים מחדש את שיטות המאבק שלהם, יכולת ההתמדה הפלסטינית, מעוררת השתאות, והיא תמצא את הדרך להבקיע את חומות האפרטהייד הציוני, ממש כפי שהובקעו חומות האפרטהייד הלבן בדרום אפריקה. גורלם של הישראלים במקרה כזה תלוי במידה רבה בזהות המנהיגים של המאבק הזה באותה שעה.
II – השפעת דיכוי הפועל הפלסטיני והמהגר/פליט על הפועל הישראלי
הפועלים הישראלים יכולים רק לחלום להתחרות עם פלסטיני ומהגרים/פליטים[1] בעבודות פיזיות, שכן העובדה שהם מוחזקים במשך עשורים במצב של דיכוי ועוני הופכת רבים מהם לנואשים לעבוד בכל שכר. זאת בזמן שמספר גדל של עובדים ישראלים, שקיבלו כמובן מאליו את תנאי הניצול והדיכוי של העובדים הפלסטינים, הופכים בעצמם לעובדי חברות כוח אדם וקבלנים. תנאי עבודה טובים יותר הן לעובדים הפלסטינים, הן למהגרים/פליטים והן לעובדים הישראלים יצמחו רק מתוך מאבקים משותפים ועמדת חוזקה של הפלסטינים מול המעסיק יכולה רק לחזק את מעמד הפועל הישראלי.
ישראלים רבים מתלוננים על כך שהארץ “הוצפה בסודנים ואריתראים”, אולם להם כדאי לדעת כי לישראל חלק משמעותי ביצירת אותה מצוקה באותן מדינות שמהן נסים אותם בני אדם. מאז קום המדינה מציידים בעלי ההון הציונים ומדינת ישראל את המשטרים האכזריים ביותר בעולם בטכנולוגיות ההרג, הריגול והעינוי המתקדמות ביותר, ובכלל זה אריתריאה ודרום סודן. תעשיית המוות הישראלית הגיעה עד לרמות כאלה של אבסורד שבמלחמת איראן-עיראק, היא וארצות הברית מצאו את עצמן מספקות נשק לכל אחד משני הצדדים בהתאמה – ישראל לאיראן וארצות הברית לעיראק.
III – סוגיית הקרקעות
אין ספק כי בכל הנוגע לזכויות קרקע מעמדו של הפלסטיני נמוך משמעותית משל פועל ישראלי והן לא שוות הרבה בעיני כל רשויות השלטון הציוניות (כולל בג”צ). אלא שבדיוק כפי שהציונים נוהגים לגנוב אדמות פלסטיניות במטרה ליישב בהם ישראלים משום שמעמדם של הערבים נמוך משל הישראלים, כך מעמדם של פועלים ישראלים נמוך מזה של כרישי הנדל”ן הציונים (כן, גם בעיני בג”צ). שכונות כמו כפר שלם וגבעת עמל, אשר הוקמו על חורבותיהם של כפרים פלסטינים, שנחרבו ותושביהם גורשו בשנים 1948-1947, מצאו את עצמם כמה עשרות שנים אחר כך מפונים בכוח ברוטאלי לטובת בניית מגדלי יוקרה עבור עשירי תל אביב.
ייתכן וחלק מהפועלים הישראלים מחזיק ניירות מסוג כלשהו המעידים על חזקת טאבו בקרקע וחושבים שבשל כך ישיבתם בביתם בטוחה (וגם זאת בהנחה שאותם פועלים מסוגלים בכלל להרשות לעצמם לרכוש בית מבלי לשעבד את עצמם ואת צאצאיהם לבנקים למשך עשורים קדימה). אולם המציאות מראה תמונה שונה לחלוטין, במיוחד אם נגזר גורלם להיוולד למשפחה שמוצאה בארצות ערב או בארצות האסלאם.
אם יחשוק בעל הון, כריש נדל”ן כלשהו בפיסת הקרקע עליה פועלים ישראלים יושבים הוא כלל לא חייב להסתבך עם כל הרעש והצלצולים של הבולדוזרים ובכי הקשישים והילדים. כל מה שעליו לעשות הוא לשכנע את ראש העיר לעודד הגירה של “אוכלוסיה איכותית” (שאותם פועלים יהודים “נחותים”, כמובן, לא חלק ממנה) אל השכונה שלהם בתמורה להנחות בדיור, מלגות והטבות שונות (שאתם לעולם לא תקבלו כי בשבילכם “אין תקציב”). ביום בהיר אחד, כאילו באורח קסם, יתחילו מחירי השכירות, מיסי העירייה ואפילו המחירים במכולת בשכונה שלהם לעלות בקצב מסחרר ומי שלא יצליח לעמוד בעליית המחירים ייאלץ לחפש לעצמו שכונה אחרת.[2]
שיטה נוספת להיפטר מנוכחותם המעיקה של פועלים ועניים ישראלים בשכונה היא שיטת “בינוי-פינוי”.[3] שיטה זו מנצלת את הפערים הכלכליים שבינם ובין עשירי מעמד הביניים העליון ויוצרת עסקה בלתי-הוגנת במטרה להחליף אותם ב”אוכלוסיה איכותית” מהצבע והגזע הנכון. בניגוד לפלסטינים, ישראלים יכולים כמובן לסרב ולתקוע את הפרויקט, אבל גם לכך יש פתרון – המעקב יחטוף תביעה משפטית על הנזק שהוא גורם לבעלי ההון.[4]
המשך המאמר יפורסם בשבוע הבא, אז נעסוק בנושאי דת, מדינה, גזענות ואנטישמיות, השירות הצבאי ועוד.
[1] יש סיבה לכך שאין אנו נוקטים צד בויכוח אם אחינו האפריקאים שהגיעו לכאן הם פליטים או מהגרים. זאת, משום שעבורנו אין זה משנה לחלוטין, במיוחד ככל שהדבר נוגע לזכותם לקיים חיי שגרה וליהנות מצדק, ביטחון ושוויון זכויות אזרחי בכל תחומי החיים. מי שעוסק בשאלה “מהגרים או פליטים” הם בעיקר ציונים שמאליים שמציבים היררכיה שבה פליט הוא מסכן שצריך להציל ואילו מהגר עבודה אפשר לגרש ללא ייסורי מצפון.
[2] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4474681,00.html
[3] http://goo.gl/200VlP
[4] http://goo.gl/lTjmG2