הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית הוקמה בשלהי שנת 2007, ומקורה בקבוצה שגורשה מארגון צנטריסטי בשם הזרם המרקסיסטי הבינלאומי (International Marxist Tendency, IMT) לאחר ויכוח חריף על שאלת מלחמת האזרחים בעזה באותה שנה.[1] מאז הליגה אמצה עמדות שעומדות בסתירה לרקע שלה בזרם צנטריסטי המכונה “הטרוצקיזם האורתודוקסי.”
ברית המועצות והטרוצקיזם לאחר מלחמת העולם השנייה
לאון טרוצקי, אחרי ולדימיר לנין, היה המנהיג הראשי של המהפכה הבולשביקית. שניהם הבינו את הצורך במאבק פוליטי נגד הסיעה הסטליניסטית של המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות (מקב”מ), שהתיאוריה העיקרית שלה הייתה “סוציאליזם בארץ אחת” – הטענה השגויה והאנטי-מרקסיסטית שניתן לבנות סוציאליזם במדינה אחת, ללא צורך במהפכה עולמית. אך לנין כבר היה חולה מאוד ומת זמן קצר לאחר מכן. אחרי מאבק ממושך, טרוצקי גורש מהמקב”מ, ולאחר מספר שנים שבהן הוא נאלץ לעבור ממדינה למדינה, הוא התיישב במקסיקו ב-1936.
טרוצקי פיתח תיאוריה לפיה בריה”מ הייתה “מדינת פועלים מנוונת” – הכשלון של המפלגות הקומוניסטיות בעולם (ובמיוחד בגרמניה ובסין) בהפצת המהפכה הסוציאליסטית, והיאוש שנגרם כתוצאה מכך לעובדים המתקדמים, במיוחד בבריה”מ, הביא לכך שלמרות שהמדינה עוד נשארה פרולטרית, המשטר הפוליטי היה קונטר-מהפכני ושמרני, זעיר-בורגני בהרכב המעמדי שלו, והתפקיד שלו היה למנוע מהפכות סוציאליסטיות חדשות. היחס המהפכני לבריה”מ, לפי תיאוריה זאת, היה הגנה מהפכנית על המדינה בשילוב עם מאבק פוליטי למען הפלת המשטר הסטליניסטי והחלפתו במשטר פרולטרי.
לאחר שטרוצקי נרצח ב-1940 ע”י סוכן סטליניסטי, התנועה הטרוצקיסטית העולמית, האינטרנציונל הרביעי (Fourth International, FI), המשיכה להחזיק בתיאוריה זו ולפעול לפיה. אבל אחרי מלחמת העולם השנייה, הטרוצקיסטים חזו בתופעה שסתרה לחלוטין את התיאוריה שלהם: המדינה הסטליניסטית השתלטה על ארצות במזרח אירופה, ולאחר מספר שנים בהן היה ניסיון לשלב את הבורגנות המקומית בשלטון, הסטליניסטים הלאימו את אמצעי היצור והעלו את המפלגות הקומוניסטיות המקומיות לשלטון, כאשר הם יוצרים כלכלות הזהות בבסיסן לזו של בריה”מ.
לפי התיאוריה המרקסיסטית, רק מהפכת עובדים יכולה ליצור מדינת עובדים. מדינת עובדים היא שלב מעבר בין קפיטליזם לסוציאליזם, בו חוק הערך – חוקי הכלכלה הקפיטליסטית – עדיין תקפים, אך העובדים מעוותים אותם כדי לדאוג לאינטרסים שלהם. זוהי חבר שונה מחברה סוציאליסטית, בה אין מעמדות, היכולה לקום רק לאחר שהמהפכה מנצחת בעולם כולו. מהפכה זו יכולה להצליח רק אם מנהיגה אותה מפלגה מהפכנית, המורכבת מהשכבות המתקדמות ביותר של מעמד העובדים – מפלגת אוונגרד.
המרקסיזם תמיד נאבק נגד כל הזרמים שטענו כי הזעיר-בורגנות יכולה לבנות חברה סוציאליסטית, או שניתן לגבור על מעמד שליט כלשהו ללא מהפכה. הטרוצקיסטים נאלצו לבחור: או להכיר בכך שהמדינות החדשות במזרח-אירופה הן קפיטליסטיות, ולכן גם רוסיה, או להחזיק בעמדה לפיה הסטליניסטים הזעיר-בורגנים יצרו מדינות עובדים, מעוותות ככל שיהיו, וכך לשבור בפועל מהמרקסיזם.
בשנים הראשונות לאחר ההשתלטות הסטליניסטית, כשהבורגנות המקומית ופאשיסטים מהמשטרים הקודמים עוד שיתפו פעולה עם הסובייטים, האינטרנציונל הרביעי עוד הכיר בכך שהמדינות הסטליניסטיות הן מדינות קפיטליסטיות. בכירים באינטרנציונל הרביעי עוד חשבו שיהיה מגוחך לגמרי להכיר במדינות אלו כמדינות מתקדמות או מדינות פועלים מאיזשהו סוג.[2] אבל הניוון של האינטרנציונל הרביעי היה כבר בשלבים מתקדמים, וכשב-1948, האינטרנציונל הרביעי התרפס מול טיטו[3] לאחר המריבה שלו עם סטלין (ומעט לפני שהשלים עם האימפריאליזם המערבי), היה ברור שכל הדיבורים של קאנון ואחרים על האופי הקונטר-מהפכני של הסטליניזם הן לא יותר משאריות של הרטוריקה של אתמול.
בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות ה-50, האינטרנציונל הרביעי התנפץ לאינספור רסיסים, שקצרה היריעה מכדי לכתוב על כולם כאן. את הרסיסים, שרובם קיימים עד היום, בדרגות שונות של פעילות, אפשר לחלק לשני זרמים מרכזיים:
*הטרוצקיסטים האורתודוכסיים: רוב הרסיסים של ה-FI המשיכו לטעון שבריה”מ היא מדינת פועלים מנוונת, והמדינות החדשות שהיא יצרה (ומדינות אחרות שהתאימו לקריטריונים שרירותיים של הקבוצות השונות) הן “מדינות פועלים מעוותות” – מדינות פועלים שנולדו מנוונות, ללא מהפכה ושלב “בריא” כמו בבריה”מ.[4] תיאוריות כאלה כבר נשמעו מפי מנהיגים של ה-FI עוד לפני ההתפוררות שלו, אבל התיאורטיקנים החשובים ביותר של אסכולה זו היו מישל פבלו וארנסט מנדל, שהפכו לשניים מהמנהיגים הראשיים של ה-FI לאחר המלחמה. למרות חילוקי הדעות והויכוחים הקטנוניים בין הקבוצות האורתודוקסיות השונות, כולן בסופו של דבר מחזיקות בתיאוריה של פבלו, מה שמראה שהם ויתרו על ההבנה המרקסיסטית שרק העובדים בעצמם יכולים לבנות מדינת עובדים.
*קפיטליזם מדיני: אסכולה אחרת מיוצגת בעיקר על-ידי חסידיו של טוני קליף, שהיה התיאורטיקן הראשי של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (SWP) הבריטית[5] עד שנפטר בשנת 2000. קליף לא היה הראשון שהעלה את הרעיון שהכלכלה של בריה”מ היא קפיטליסטית מדינית, אך התיאוריה שלו היא היחידה שעדיין יש לה כמות משמעותית של תומכים בימינו (תיאוריות אחרות פותחו, למשל, על-ידי הסיעה של ג’ונסון-פורסט ועל-ידי הוגו אורבנס).
קליף פתח תיאוריה לפיה בריה”מ הפסיקה להיות מדינת פועלים בשנת 1928, כאשר הסטליניסטים שברו את הפיקוח הפועלי על היצור. לפי תיאוריה זו, הבסיס הכלכלי של המדינה נהפך לאחר מכן לקפיטליסטי מדיני, וחוקי הכלכלה הקפיטליסטית (חוק הערך) פעלו בה לא כתוצאה של קונפליקטים מעמדיים פנימיים, אלא כתוצאה ממרוץ הנשק מול האימפריאליזם האמריקני.
בתיאוריה זו יש שתי בעיות עיקריות: קודם כל, גם אם היא לא רואה במדינות הסטליניסטיות מדינות מתקדמות, היא עדיין מעלה את האפשרות שאפשר לשנות את האופי המעמדי של מדינה כלשהי ללא מהפכה או מהפכת נגד; בנוסף, היא מתארת קפיטליזם שאין בו סתירות מעמדיות פנימיות. במילים אחרות, זה לא קפיטליזם, אלא חברה מעמדית חדשה – אחת התיאוריות שטרוצקי נלחם נגדן בסוף חייו.[6]
במשך עשרות שנים, הפבלואיסטים המשיכו להגן על ברית-המועצות כמדינת פועלים, גם כשלא נשאר לזכר לשלטון פרולטרי בהן, ובפועל כל מחאה של העובדים נגד תנאי החיים האומללים שלהם דוכאה באכזריות על-ידי “מדינות העובדים” הללו. מאידך, הקליפיסטים המשיכו לטעון שקפיטליזם מדיני הוא השלב הבא בהתפתחות של הקפיטליזם, וכך זרקו את התיאוריה הלניניסטית של התקופה האימפריאליסטית, לפיה השלב האימפריאליסטי הוא השלב העליון בהתפתחות של הקפיטליזם, וממנו והלאה השיטה יכולה רק להרקיב. בנוסף, ניתן היה להבין מהתיאוריה שהמדינה הסטליניסטית היא וריאנט מוצלח יותר של המדינה הקפיטליסטית מהמדינות המערביות, ולכן לא יכלה לצפות את הריקבון המהיר אף יותר שלה.
ללא תיאוריה המסבירה את ההתפתחות של החברות הסטליניסטיות, שני הזרמים אימצו תיאוריות שהובילו להנחה שהסטליניזם לא יכול לקרוס – פבלו צפה “מאות שנים של מדינות עובדים מעוותות” לפי שניתן יהיה להגיע לסוציאליזם – משום שהן היו כביכול בעלות כלכלה מתקדמת יותר מזו של הקפיטליזם המערבי, למרות העובדה שהכלכלה של מדינת עובדים אינה יותר מכלכלה קפיטליסטית שהשלטון הפרולטרי מעוות אותה לטובת צרכי העובדים (“מדינה בורגנית ללא בורגנות,” כפי שאמר לנין). בינתיים, התיאוריה של קליף הובילה להנחה שכדי להתגבר על הבעיות הכלכליות שלהם, הסטליניסטים ירצו להפוך את הכלכלה שלהם ליותר מדינית ומתוכננת. שתי התיאוריות, אם כן, לא אפשרו למחזיקים בהן לצפות את המשבר וההפרטה של הכלכלות הסטליניסטיות בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90.
כאשר כותבים מסוימים מנסים להסביר את התפוררות ה-FI, הם בדרך-כלל מתייחסים רק לעמדה של הארגון לגבי הסטליניזם. אבל המרקסיזם הוא מטריאליסטי; עבורנו, עמדות לא נופלות מהשמיים. אנו מסבירים את התפוררות ה-FI על-ידי בחינה של ההרכב המעמדי שלו. אפילו לפני המלחמה, אחוז גדול מהחברים ב-FI הגיע ממעמד הביניים, כפי שניתן היה לראות כאשר הפילוג הצנטריסטי-ימני של מקס שכטמן לקח כ-40 אחוז מהחברות של ה-SWP האמריקנית ב-1940. במהלך המשפט של מנהיגי ה-SWP, שנערך בניסיון לדכא את התעמולה של המפלגה לגבי מלחה”ע השנייה, ג’יימס פ. קאנון, מנהיג המפלגה, העלה מספר טענות שהראו על שוביניזם אמריקני. לאחר המלחמה, כתוצאה מההתייצבות הכלכלית והצמיחה במדינות האימפריאליסטיות, מעמד הביניים קיבל חשיבות חברתית גדולה יותר, ונעשה קשור עוד יותר במדינה. מכאן ההתמקדות של מעמד זה במדינה והתמיכה שלו במפלגות הרפורמיסטיות – הסטליניסטיות והסוציאל-דמוקרטיות.
המרקסיסטים ממעמד הביניים העריצו את הכוח של המדינה שחיזקה כל-כך את מעמדם החברתי, ולא הבינו את מה שהסטליניסטים הצליחו לתפוס: שהכלכלה המולאמת לא הייתה מקור של חוזק עבור המדינות הסטליניסטיות, אלא חולשה שגרמה להן לפגר אחרי הכלכלה המערבית. זו הסיבה שחלקם השתמשו לאחר מכן בתנועות ההמוניות של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 כדי להפוך את הכלכלה ממולאמת לחלוטין לכלכלה המשלבת בעלות מדינית ופרטית. הסטליניסטים המשיכו לקרוא למדינות שלהם סוציאליסטיות ברוב המקרים, אבל אנשים הטוענים להיות טרוצקיסטים היו צריכים לראות מבעד לשקר זה, והיו רואים אם נקודת המבט שלהם הייתה פרולטרית ולא זעיר-בורגנית.
מרקסיסטים לא מסתפקים בעמדות פוליטיות רפורמיסטיות כשהם רוצים להוכיח שארגון מסוים אינו מהפכני יותר. יש לבחון כל תיאוריה דרך הפרקטיקה של הקבוצה המחזיקה בה, והתיאוריות של ה-FI נבחנו בשני מקרים שהוכיחו מה השווי שלהן:
ב-1952, מהפכת עובדים התחוללה בבוליביה, ומשטר בורגני לאומני עלה לשלטון. מפלגה טרוצקיסטית גדולה, ה-POR, פעלה בבוליביה, והייתה לה נוכחות מרשימה באיגודים המקצועיים. אם ה-POR, כמו הבולשביקים ב-1917, הייתה מחזיקה בקו מעמדי עצמאי המתנגד למשטר, היה לה סיכוי אמיתי לתפוס את השלטון וכך לחזק את האוונגרד הפרולטרי בכל העולם, כולל בריה”מ.
אך ה-POR בגדה במהפכה והצטרפה לממשלה הבורגנית ללא מחאה מצד סקציה כלשהי של ה-FI. כמו טרוצקי, שראה במדיניות האובדנית של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ב-1933, שאפשרה להיטלר לעלות לשלטון, ובחוסר המחאה מצד הסקציות של הקומינטרן כראיות סופיות לניוון שלו, אנו רואים בבגידה זו כראיה חותכת לעובדה שה-FI נהפך לארגון צנטריסטי.
הבגידה של ה-FI הייתה קשורה ישירות לתיאוריה של הארגון לגבי הסטליניזם. המפלגות הסטליניסטיות היו רק ביטוי ספציפי של הזעיר-בורגנות; למה שביטוי אחר לא יוכל ליצור מדינת עובדים באותה קלות? בשנות החמישים בבוליביה והיום בוונצואלה ובמדינות אחרות בדרום-אמריקה, טרוצקיסטים אורתודוקסיים מצפים, גם אם לא במפורש, שהלאומנים הבורגנים ינשלו את הבורגנות ויצרו מדינת עובדים מנוונת, כמו שהסטליניסטים כביכול עשו במזרח אירופה ואסיה בשנות ה-40 וה-50.
ישנם טרוצקיסטים אורתודוכסיים המנסים לתקן ריוויזיה זאת בעזרת ריוויזיה אחרת – הם טוענים שהסטליניסטים עצמם, בין אם הצבא האדום או המפלגות הסטליניסטיות, לבדם מסוגלים לחולל את המהפכה. הליגה הספרטקיסטית, למשל, לוקחת עמדה כזו. אך עמדה זו אינה טובה יותר והיא אפילו גרועה יותר, משום שהיא בבירור מפארת את הסטליניזם.
במלחמת קוריאה ב-1950-1953, האימפריאליזם האמריקני ניסה להפיל את המשטר הבורגני הלאומני של קים איל סונג דרך משטר הבובות שלו בדרום. הקבוצה הקליפיסטית באותו זמן, הסוציאליסטים הבינלאומיים (International Socialists), סירבו לתמוך בצפון, בטענה שהוא קיבל תמיכה מבריה”מ ולכן המלחמה הייתה מלחמת פרוקסי בין-אימפריאליסטית. אבל העובדה שכוח אימפריאליסטי נותן תמיכה לצד מסויים לא הופך את הצד הזה למשרת של אותו כוח אימפריאליסטי באופן אוטומטי, והעמדה הנכונה באותו זמן הייתה להעדיף את הניצחון של הצפון תוך כדי התנגדות פוליטית למשטר של קים. מאז, ה-SWP, היורשת של ה-IS, תמכה גם בשליחת חיילים בריטים לאירלנד בזמן גל הפוגרומים ב-1969. ה-SWP יודעת טוב מאוד לתמוך בלאומנים או איסלמיסטים בורגניים כשהם לא בקונפליקט מפורש עם בריטניה. יש שם לאלו שהאנטי-אימפריאליזם שלהם חל על כל בורגנות מלבד זו שלהם – סוציאל-שוביניסטים.
האופי של המדינה הסובייטית תחת סטלין
לפני שנרצח, טרוצקי כתב מה לדעתו הן התוצאות האפשריות של מלחמת העולם השנייה ביחס לבריה”מ:
“אם המלחמה תגרור, כמו שאנו מאמינים, מהפכה פרולטרית, היא חייבת בהכרח להוביל להפלת השלטון של הבירוקרטיה בבריה”מ ולהחייאת הדמוקרטיה הסובייטית על בסיס כלכלי ותרבותי גבוה בהרבה מזה של 1918. במקרה זה, השאלה אם הבירוקרטיה הסובייטית הייתה “מעמד” או גידול על פני מדינת העובדים תענה אוטומטית. לכל אדם יהיה ברור כי בתהליך התפתחות המהפכה העולמית, הבירוקרטיה הסובייטית הייתה רק נסיגה אפיזודית.
“אבל אם נוותר מראש ונחליט כי המלחמה תביא לא למהפכה אלא לדעיכה של הפרולטריון, אז נשארת עוד אלטרנטיבה: המשך הרקבון של הקפיטליזם המונופוליסטי, המשך המיזוג שלו עם המדינה והחלפת הדמוקרטיה בכל מקום בו היא עוד קיימת במשטר טוטאליטרי. חוסר היכולת של הפרולטריון לקחת לידיו את הנהגת החברה יכול להוביל, תחת תנאים אלה, לצמיחתו של מעמד מנצל חדש מתוך הבירוקרטיה הפאשיסטית הבונפרטיסטית. משטר זה יהיה, לפי כל האינדיקציות, משטר של רקבון, שיסמל את שקיעת הציביליזציה.
“תוצאה דומה עשויה להתקבל במקרה שהפרולטריון במדינות הקפיטליסטיות המתקדמות, לאחר שכבש את השלטון, לא יצליח להחזיק בו וימסור אותו, כמו בבריה”מ, לבירוקרטיה פריבילגיונית. אז נאלץ להכיר בכך שהסיבה להתדרדרות הבירוקרטית [היא] חוסר היכולת של הפרולטריון להפוך למעמד שליט…
“…הברירה ההיסטורית, בסופו של דבר, היא כזאת: או שמשטרו של סטלין מהווה נסיגה נתעבת בתהליך של הפיכת החברה הבורגנית לחברה סוציאליסטית, או שמשטרו של סטלין הוא השלב הראשון של חברה מנצלת חדשה.”[7]
לדעתנו, המקור של תחזית שגויה זו הוא באמונה של טרוצקי שהבירוקרטיה הסובייטית היא קסטה לא-יציבה שעתידה לפול עם פרוץ המהפכה הסוציאליסטית לאחר המלחמה. טרוצקי חשב שהמהפכה מובטחת משום שהפאשיזם ורקבון הדמוקרטיה הבורגנית הראו שהדמוקרטיה הליברלית עברה מן העולם. יש מה להעריץ בעמדה זאת, המלאה אופטימיזם בנוגע ליכולות המהפכניות של מעמד העובדים. מצד שני, אין ברירה אלא להודות שזה ניתוח דומה מאוד לזה של הסטליניסטים ב’תקופה השלישית’ (1928-1935), שהייתה מבוססת על הטענה שהשפל הגדול היה המשבר הסופי של הקפיטליזם. טרוצקי סתר בזמנו בהצלחה רבה את התיאוריה הזו, אבל לרוע המזל נטה לכיוונה בסוף חייו.
מקס שכטמן, אחד מהחברים ב-SWP האמריקנית שנגדם טרוצקי ניהל את הפולמוס בIn Defence of Marxism, הוא אולי אחד התיאורטיקנים הידועים שהשתמשו בציטטה זו כדי לטעון שבריה”מ היא חברה מעמדית חדשה. אבל בתיאוריה המרקסיסטית, מעמדות חדשים וחברות מנצלות חדשות לא קמים באופן אקראי – הם קמים כדי לשרת תפקיד היסטורי בהתפתחות אמצעי היצור. הכישלון הכלכלי של המדינות הסטליניסטיות שם ללעג את התיאוריה הזאת, כמו גם את התיאוריות של פבלו, קליף ודומיהם, שניסו לטעון שהסטליניזם הוא שלב הכרחי או מתקדם בהתפתחות האנושית.
מהו, אם כן, האופי של המדינות הסטליניסטיות? בשנות ה-30, המקב”מ כבר נשלטה ע”י הסטליניסטים והפיקוח של העובדים על היצור נשבר. הסובייטים והאיגודים המקצועיים רוקנו מתוכן לחלוטין, והפכו מכלים בידי העובדים להגן על עצמם מפני המדינה לכלים שמשרתים את הכנעת העובדים למשטר הסטליניסטי.
לנין כינה את מדינת העובדים “מדינה בורגנית ללא בורגנות.” ההבדל העיקרי בין מדינה בורגנית למדינת עובדים, אם כן, הוא שמעמד הפועלים המודע נמצא בשלטון. כל מה שהסטליניסטים היו צריכים לעשות כדי לחסל את האופי הפרולטרי של המדינה הוא לחסל את השרידים של התודעה הפרולטרית – הבולשביקים הותיקים, והאופוזיציה השמאלית הטרוצקיסטית שהמשיכה לייצג את האינטרסים של הפרולטריון לעומת האינטרסים של הבירוקרטיה.
לזכותו של טרוצקי יאמר שהוא הבין שמשפטי הראווה ומעשי הרצח ההמוניים היו “מלחמת אזרחים מונעת” מצדה של הבירוקרטיה. אך טרוצקי האמין שהעובדים ניצחו משום שהסטליניסטים לא הצליחו להחזיר את הקפיטליזם. אך האמת היא שהקפיטליזם הוחזר בצורה מדינית – והמדינה הסובייטית המפכה למדינה בורגנית אימפריאליסטית, עם כלכלה מולאמת שהיא ירשה ממדינת העובדים.
התיאוריה שלנו היא התיאוריה היחידה שיכולה להסביר כיצד רוסיה עברה מהמשטר הסטליניסטי לכלכלת שוק קפיטליסטית. השינוי ברוסיה לא היה חברתי, מכיוון שהוא לא שינה את האופי המעמדי של המדינה, אלא פוליטי, מכיוון שהוא החליף משטר מסוג אחד במשטר אחר של אותו מעמד.
[1] על הפילוג כתבנו במאמר אחר שלנו, “הפילוג בין הליס”א וה-IMT.”
[2]”אני לא חושב שניתן לשנות את האופי המעמדי של המדינה ע”י מניפולציות מלמעלה… אם אתה מתחיל לשחק עם הרעיון שהאופי המעמדי של המדינה ניתן לשינוי ע”י מניפולציות בחוגי השלטון, אתה פותח את הדלת לכל מיני ריוויזיות של תיאוריות בסיסיות.” ג’יימס קאנון, מנהיג הSWP האמריקנית בזמנו, בפולמוס פנימי של המפלגה באוקטובר 1949. “אנחנו נמשיך… להחשיב כמגוחכות את התיאוריות לפיהן… מדינות פועלים מנוונות קמו במדינות בהן לא הייתה מהפכה פרולטרית.” ארנסט מנדל, ממנהיגי ה-FI, “The Conflict in Poland,”Fourth International (1947).
[3] “An Open Letter to the Communist Party of Yugoslavia,” “An Open Letter to the Congress, Central Committee and Members of the Yugoslav Communist party “.
[4]המצאה בפני עצמה: לנין קרא לרוסיה הסובייטית מדינת עובדים “עם עיוותים בירוקרטיים” כבר ב-1920.
[5]מעתה והלאה, כשנכתוב SWP, נתכוון למפלגה הבריטית אלא אם כן נציין בפירוש אחרת.
[6] Leon Trotsky, In Defence of Marxism (1940).
[7] Leon Trotsky, The USSR In War (1939)