בקיץ הזה, כמו בזה שלפניו, ינסו המוני ישראלים להשיב מלחמה כנגד גזרות הממשלה והמשך עליית יוקר המחייה, מצוקת הדיור, והעוני הגובר. בעיקר עומד המאבק הנוכחי בסימן אבדן האמון של רבים מהישראלים במערכת הכלכלית-פוליטית. רבים מתחילים להבין כי השיטה אינה משרתת אותם אלא מיעוט של בעלי הון השולט בסגנון עברייני (אך חוקי לחלוטין) במפלגות הגדולות, באמצעי התקשורת, ובגורלם של ה”אנשים העובדים”. רבים מהמוחים יודעים כעת, כי גם בתוך תנועת המחאה עצמה משתרבבים ומתערבבים נציגיהם של בעלי ההון ועושים כל מה שניתן על מנת לרסק אותה ולנתב אותה למקומות המוכרים של שנאת חרדים, שנאת ערבים, שנאת מהגרי עבודה ופליטים ועוד. אסור שיוותר אפילו ספק קל שבקלים – כל נקודת חולשה תילחץ, כל נקודת תורפה תנוצל
יש לומר בגלוי, לנגד עינינו מתנהלת מלחמת אזרחים. מלחמה ללא רובים, ללא פצצות וללא טילים, אך במלחמה זו, כמו בכל מלחמה, אנשים מתים. בעוד שבמלחמת טילים וטנקים אנשים מתים בשני הצדדים, במלחמה זו, נדמה כי עד עתה רק צד אחד משלם בחייו – הפועלים, הפלאחים, העניים, המובטלים, בעלי העסקים הקטנים ועוד – בעוד הצד השני, בעלי ההון, מסיים לרוב את חייו בגיל מופלג ועל מיטה, אם לא אסלה של זהב. במלחמה זו כלי הנשק של בעלי ההון מגוונים מאוד: החל מהשתלטותם ושליטתם באמצעי היצור, דרך הפעלת מנגנוני לוביסטים בכנסת, מימון תעמולת הבחירות של מפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית הציונית, וכלה בקשרים ענפים של תלות-הדדית עם רבנים ומנהיגים דתיים אחרים, קבריניטי כוחות ה”בטחון” – המשטרה והצבא, מערכת המשפט, צמרת הבנקאות וכן הלאה וכן הלאה.
שיא השיאים מגיע כאשר ברור לכל כי בכיס בעלי ההון מצוי אפילו האדם שעומד בראש איגוד העובדים הגדול והחזק במדינה – ההסתדרות – הלא הוא עופר עיני. עיני הודיע לאחרונה כי מן הראוי שהפועלים ישלמו את חלקם למען כיסוי הגרעון הלאומי. אלא שהמציאות מראה כי מעמד הפועלים אינו עומד “לשלם את חלקו” אלא את רובו המוחץ של הגרעון בעוד עשירי המשק ימשיכו לחגוג, ומקסימום יסתפקו ביאכטה או רכב יוקרה אחד פחות.
בעלי ההון הציבו את עצמם מעל החוק, הם המחוקק, הם השופט והם גם התליין – ברצותם ישלמו חובותיהם וברצותם ימנעו מתשלום, ברצותם ישלמו מיסים וברצותם יתחמקו, ברצותם יעסיקו פועלים מקומיים וברצותם יעסיקו אחרים או יעבירו את מפעליהם למדינות העולם השלישי. כאשר הם מרוויחים, הפועלים נותרים מנוצלים, ואילו כאשר הם מהמרים בבורסה ומפסידים – הפועלים, העניים ומעמד הביניים הנמוך נדרשים לשלם. “אין זה הוגן,” אומרים לנו, “אבל זו כלכלה נכונה!” “אין ברירה,” אומרים לנו, “אנחנו על סף קריסה!” כיום, יותר ויותר מבינים כי אין כאן באמת שום “אנחנו” – אלא שני מחנות יריבים בעלי אינטרסים מנוגדים, שמציאות החיים היא “לוח התוצאות” של המאבק ביניהם. כלכלה נכונה?! – נכונה למי?! אתם על סף קריסה – אנחנו על סף מהפכה!
אל מול כלי הנשק הכבדים שמנינו לעיל, המשמעת והארגון הריכוזי של בעלי ההון, עומדים ההמונים המדוכאים כשלהם נשק אחד עיקרי – הם רבים, הם כועסים, ואין להם מה להפסיד מלבד שלשלאותיהם. בעוד בעלי ההון ומשרתיהם הוכשרו לתפקידם באוניברסיטאות ובמסדרונות השלטון, ה”אוניברסיטה” של הפועלים וההמונים היא ניסיון החיים והמאבק להישרדות כנגד בעלי ההון ומשרתיהם. כשלון המחאה החברתית בשנתיים האחרונות גרם לתסכול רב ויאוש אצל רבים, אך רבים אחרים מתעקשים להמשיך ולהיאבק תוך הפקת לקחי העבר ותיקון השגיאות שהובילו לתבוסה. אנו מזהים שלוש שגיאות עיקריות שאם נשכיל לתקן – ננצח. אסור לנו להשלות את עצמנו, המאבק לא יהיה קל ושגיאות נוספות יעלו ויצוצו בהמשך דרך החתחתים המהפכנית – אולם אין זה פותר אותנו מן המחויבות לפעול ואפילו לשגות למען עתידנו ועתיד הדורות הבאים:
1. המחאה החברתית הונהגה על ידי נציגים של מעמד הביניים השבע, אשר חש כי אינו מקבל את הנתח אשר הוא ראוי לו מן השגשוג וה”צמיחה” של הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות (מיותר לציין כי שגשוג זה היה נחלתם של השכבות המבוססות והעשירות בלבד והצמיחה גם היא נכנסה ברובה המוחץ לכיסיהן). הנהגה זו הדירה בכוחניות את נציגי השכבות המדוכאות ביותר של מעמד הפועלים הישראלי, העניים, המובטלים, תושבי גטאות העוני, שבאופן לא מקרי ברובם יהודים וצאצאיהם שהיגרו ממדינות ערביות ומוסלמיות, כאשר מדיכוי מיוחד סובלת האוכלוסיה יוצאת אתיופיה. התירוץ של ההנהגה היה הרצון לאחד את ההמונים ולהימנע מ”סקטוריאליות”, אך למעשה מטרת הרטוריקה הזו אינה לאחד, אלא לייצג את האינטרסים של הסקטור שאותו מייצגת ההנהגה עצמה. להנהגה זו, בניגוד לשכבות המוחלשות, יש עדיין הרבה מה להפסיד, ולכן לא היה צורך ביותר מפיגוע אחד, מחוות סמליות עלובות מצד השלטון, עלייתם של מנהיגים כריזמטיים שמיטיבים לנאום ולהצטלם, וכמו כן, הגשם הראשון, על מנת לפזר את המחאה על אוהליה וסיסמאותיה מרוממות הנפש. לקח ברזל של ההיסטוריה הינו – בכל פעם שהנהגת תנועה חברתית כלשהי נוקטת ומקדמת התעלמות, השתקה והשטחה של אינטרסים סקטוריאליים, מעמדיים, אתניים ואחרים – הדבר משרת את הסקטור, המעמד או הקבוצה האתנית החזקה ביותר בתנועה.
הפעם, נדמה כי השכבות המוחלשות, תושבי השכונות ונציגי יהודים ממוצא ערבי (“מזרחים”), הוכיחו (קבוצת “לא נחמדים” ו”המעברה” בראשם) כי ביכולתם להתארגן ולהיאבק ביחד במטרה להציב את עצמם ואת תביעותיהם בראש ההמונים ובראש תנועת המחאה הכללית. אנו רואים בחיוב התפתחות זו כצעד משמעותי בדרך לניצחון. אולם אין זה מספיק על מנת לנצח ועל כך יורחב בסעיף 3.
2. הנהגת המחאה החברתית, העמידה במרכז את ערך ההתנגדות למפלגות ולפוליטיקה. התירוץ היה שהפוליטיקה מפלגת ואילו האינטרס של ההמונים הוא באיחוד השורות. למעשה, ה”א-פוליטיות” הזו איפשרה לנציגי המפלגות השונות להסתובב במסווה “אזרחי” בינות ההמונים ולהשמיע דברי תעמולה והסתה באוזניהם מבלי לשאת בכל אחריות. אנו דורשים לדעת אילו שמות ופרצופים עומדים מאחורי אילו עמדות, אילו אינטרסים משרתים הגורמים השונים בתוך תנועת המחאה. אנו דורשים שקיפות מוחלטת, הכל צריך להיות על השולחן. כאשר ההסתתרות מאחורי ה”א-פוליטי” תיחשב לבגידה בתנועה ולא יצוג מפלגתי, יוכלו ההמונים לשפוט בעצמם ולהחליט באיזו הנהגה לתמוך אם בכלל. זהו הבסיס לאחדות אמיתית שמקורה בעובדה שההמונים מכירים ומתמודדים עם חילוקי הדעות ובכל זאת ממשיכים לצעוד יחד בחזית מאוחדת למען האינטרסים המשותפים שלהם. התפיסה כי ההמונים אינם מסוגלים לכך הוכחה כשגויה מאות פעמים בהיסטוריה והיא נובעת מהתנשאות מעמדית טיפוסית של שכבה דקה של משכילים שבעים שהאינטרס שלהם אינו בהפלת השיטה אלא בהתאמתה לצרכיהם. מכל מקום, עדיף פילוג של אמת על פני אחדות של צביעות. אחרי הכל, בעלי ההון הינם מיעוט מאורגן ונחוש ועל מנת להפילם מן השלטון אין צורך בהרבה יותר ממיעוט מאורגן ונחוש המוליך את ההמונים.
3. הנהגת המחאה החברתית, חסרת התקדים במימדיה, אשר התעוררה ב-2011 וניסתה להתעורר שוב, ללא הצלחה מרובה ב-2012, התעלמה באופן מופגן ובוטה מן התביעות הדמוקרטיות הלאומיות והחברתיות-כלכליות של האוכלוסיה הפלסטינית בתוך ישראל ובשטחי 67. ריח חריף של גזענות ריחף מעליה, סביבה ובתוכה ופלסטינים רבים לא הצליחו להביא את עצמם להזדהות עם תנועה שכזו שמנהיגיה ורבים ממשתתפיה רואים בהם אויבים. אלה שבכל זאת הבינו את חשיבות ההצטרפות למחאה כאמצעי למימוש תביעותיהם לדמוקרטיה וצדק חברתי, הותקפו באלימות פיזית על ידי ביריוני הימין הציוני ובמילים חריפות על ידי נציגי השמאל הציוני.
התירוץ במקרה זה לא היה שונה בהרבה. מנהיגי המחאה אשר השתייכו רובם ככולם לשמאל הציוני, ביקשו להוציא מספר רב ככל האפשר של אנשים לרחובות וחששו כי העלאת התביעות הפלסטיניות תגרום ליהודים, אשר רבים מהם חונכו מגיל צעיר לגזענות, להעדיף לשלם את מחיר הגזרות, מאשר לשלב זרועות למאבק מאוחד של כלל המדוכאים כנגד בעלי ההון הציונים, האימפריאליסטים ומשת”פיהם בעולם הערבי. אין ספק כי הזעם והאכזבה שחשים רבים מהישראלים משר האוצר החדש יאיר לפיד והזעם המופנה כלפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מוצדק, אך אין להתעלם מכך ששרי אוצר מתחלפים ואילו המדיניות אינה משתנה משמעותית, תהיה זו ממשלת שמאל-ציוני או ימין-ציוני. הדבר אינו מקרי, בעלי ההון ומשרתיהם בכנסת הבינו מהר מאוד כי גם את המאבק הזה ניתן לשבור בקלות באמצעות הגברת המתח הבטחוני. אם פיגוע (כתגובה לפרובוקציות ישראליות) לא יחסל את המחאה, מלחמה קצרה או מבצע צבאי לבטח יעשו את העבודה – כפי שאכן קרה בשנה שעברה.
בניגוד לישראלים, אשר בשלוש השנים האחרונות מתכנסים פעם-בקיץ להשמיע את זעקתם בנושאים החברתיים, הרי שהפלסטינים נאבקים בדיכוי לאומי, כלכלי, תרבותי ופנים-חברתי מדי יום ביומו. בעוד הישראלים זועקים כי אין להם אפשרות לקנות דירה, הפלסטינים אזרחי ישראל אינם מקבלים אפילו אישורי בניה, קרקעותיהם מופקעות, בתיהם נהרסים ומאז קום המדינה לא קם אף לא ישוב פלסטיני אחד חדש. מפעל ההתנחלויות הגוזל בהדרגה דונם אחר דונם מן האדמות הפלסטיניות בגדה המערבית, הגדיל בשנים האחרונות את רעבונו וכעת, חמוש בידע ובניסיון שצבר, מתפשט אל השכונות והאדמות הפלסטיניות במדינת ישראל רבתי. בעוד הישראלים זועקים כי אין להם אפשרות להתפרנס בכבוד, הפלסטינים אזרחי ישראל נאנקים תחת נתוני האבטלה והעוני הגבוהים ביותר בכל מדד אפשרי. מצבם עוד סביר אם משווים אותו לפלסטינים החיים בעזה תחת מצור וקול זעקתם נשחק עד שכבר אינו נשמע ואילו הפלסטינים בגדה נאלצים לעמוד שעות על גבי שעות במחסומים ולעבור השפלה אחרי השפלה רק בשביל ה”זכות” להתפרנס, שלא לדבר בכלל על כבוד. המצב קשה במיוחד גם עבור פלסטינים שהוריהם וסבותיהם גורשו מאדמתם ב-1947-8 וחיים כפליטים בארצות השכנות בעוני מכפיר ורבים ללא זכויות אזרחיות מינימליות. חלקם אף נטבחים ברגעים אלה על ידי כוחותיו של אסד בסוריה. רבים מאלה שמעיזים להרים ראשם במאבק – נעצרים מנהלית ונכלאים ללא כתב אישום, ללא משפט, בעינויים ברבריים ובתת-תנאים.
לפיכך, המסקנה ברורה, אם לתושבי השכונות וה”מזרחים” אין הרבה מה להפסיד ביחס למעמד הביניים ה”אשכנזי” השבע, הרי שלפלסטינים – יש מעט מאוד מה להפסיד, אם בכלל. אם יש ציבור אחד שממנו עשויה לצאת הנהגה מהפכנית שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לשבור, כפי שהניסיון הציוני עצמו מלמד – הרי זה מעמד הפועלים הפלסטיני בתמיכת הפלאחים. היהודים צריכים להבין שלעולם לא יהיו חופשיים כל עוד הם נותנים יד לדיכוי העם הפלסטיני.
בעלי ההון יודעים לשבור בקלות מחאה של “צדק-חברתי ליהודים בלבד”, גם הנהגה טהורה לחלוטין משחיתות, המאורגנת, הממושמעת והעיקשת ביותר לא תוכל לנצח אותם – היא תישאר לבסוף לבדה לעמוד מול דיכוי אכזרי של כוחות היס”מ ואילו ההמונים היהודים ירוצו לעלות על מדים. אם יש דבר מה שיכול לגרום לבעלי ההון להזיע ולנסות לשחד את ההמונים היהודים על מנת לשכנע אותם לחדול ממאבקם למיטוט השיטה כולה, הוא איחוד התביעות הלאומיות-דמוקרטיות הפלסטיניות ותביעות הצדק החברתי המשותפות לכולם. אולם אז, מדוע להסתפק בשוחד ופירורים? האם בעלי ההון מסתפקים בניצול חלקי?! או שהם שואפים להגיע לניצול המקסימלי של המשאבים האנושיים והטבעיים שיש לאדמה הזאת להציע? לא ולא! עלינו להבקיע הלאה ולהעלות לשלטון ממשלת פועלים ופלאחים שתאחד את השטח מן הים עד הנהר, תאפשר לפליטים הפלסטינים לשוב למולדתם ותעניק זכויות אזרחיות דמוקרטיות שוות לכל.
יש לומר את האמת, מדינה זו תהיה מדינה בעלת רוב ערבי-פלסטיני ולא ניתן יהיה לכנות אותה “מדינה יהודית”. אולם, מי שמעוניין להמשיך ולקיים מדינה תיאו-אתנו-קרטית גזענית, המבוססת על התנחלות, נישול וגזל כתחליף למדיניות רווחה ראויה לשמה, צריך להשלים עם העובדה שיש לכך מחיר כבד, כמובן בחיי אדם ושפיכות דמים כבשר תותחים וקלגסים בשירות בעלי ההון הציונים, אך גם במציאות שבה אדם חי על מנת לעבוד ולא עובד על מנת לחיות. אם אלה החיים שאדם רוצה לעצמו – ימשיך לתמוך בהמשך קיומה של מדינה מסוג זה, שבה בעלי ההון צוחקים בקול רם אל מול כל ניצוץ של מחאה, שכן כל נפיחה בטחונית תכבה אותו כאילו לא נדלק מעולם.
לעומת זאת, מי שמעוניין לקחת חלק במאבק למען דמוקרטיה, צדק חברתי וסוציאליזם באזור כולו; מי שזוכר כי אבות אבותיו היהודים חלקו שכונות, רחובות ובתים עם ערבים-מוסלמים ביחסי שכנות ורעות שלא נודע כדוגמתם בעולם כולו; מי שרוצה לחיות במדינה שבה נציגי השלטון יכולים להיות מפוטרים בכל רגע ולא רק פעם בארבע שנים וזוכרים היטב כי הם העובדים והציבור הוא המעסיק – יצטרף אלינו ויבנה יחד עמנו את המפלגה המהפכנית שתבטא את הרעיון הזה ורבים אחרים, שהיא חלק מתנועה כלל עולמית של סולידריות, שלא תתן לנו ליפול.
כצעד חירום מיידי אנו קוראים להסתדרות וכל איגודי העובדים האחרים להכריז על שביתה כללית עד להפלת הממשלה כנגד כל הגזירות הכלכליות ולמען הצמדת שכרו של כל עובד למדד יוקר המחייה!
אנו מוכנים לפעול בחזית מאוחדת עם כל אדם או ארגון שמוכן למאבק ממשי למען אחת או יותר מן התביעות הבאות:
ביטול מיידי של כל הגזרות הכלכליות על הפועלים, העניים, הקשישים, הסטודנטים בעלי העסקים הקטנים ומעמד הביניים הנמוך!
שבעלי ההון ישלמו על הגירעון שהם יצרו!
לא החרדים, לא הערבים, לא מהגרי העבודה ולא הפליטים – בעלי ההון הם הנטל!
דיור ציבורי לכל דורש ובכל חלקי הארץ בעלות של עד 25 אחוז מן השכר!
ביטול כל 60 חוקי האפרטהייד הגזעניים שפירסם מרכז עדאלה והאפליה כנגד פלסטינים בכל תחומי החיים!
השכלה גבוהה וחינוך איכותי חינם לכל דורש מלידה ועד שיבה!
שירותי בריאות איכותיים חינם לכל דורש מלידה ועד שיבה!
הפקעת כל הנכסים ואמצעי היצור הקורסים בבעלות בעלי הון, שאינם מצליחים לשלם את חובותיהם במלואם והעברתם לניהול ופיקוח דמוקרטי של הפועלים!
למען ניהול ופיקוח דמוקרטי של הפועלים, הפלאחים והעניים על כל שירותי המדינה ומשאבי הטבע!
איגוד כל הפועלים באיגודי עובדים דמוקרטיים וביטול מיידי של כל התקנות והחוקים שמטרתם להגביל את חופש ההתאגדות והמחאה של הפועלים!
הפסקת הדיכוי הממסדי וההגבלות על מהגרי עבודה ופליטים ממדינות אסיה, אפריקה ודרום-אמריקה!
אזרחות ושוויון אזרחי מלא לכל מהגרי העבודה והפליטים ממדינות אסיה, אפריקה ודרום-אמריקה, כולל השוואת שכרם לשכר הפועלים היהודים!
נסיגה מיידית של כוחות הצבא מהגדה המערבית ופינוי כל ההתנחלויות הפנייה של כל תקציביהן לרווחת הכלל מן הים עד הנהר!
הסרה מיידית של המצור מעל רצועת עזה!
למען ממשלת פועלים ופלאחים מן הים עד הנהר!
למען שיבת פליטים מלאה למולדתם מן הים עד הנהר!
למען מדינת פועלים רב-לאומית בתמיכת הפלאחים מן הים עד הנהר!
למען פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון!
על מנת להגשים ולו מקצת התביעות הללו, תנועת המחאה זקוקה להנהגה מהפכנית שלא תמכור את המאבק ולא תישבר תחת לחצים מעמדיים או בטחוניים-לאומיים. הנהגה זו יכולה להופיע רק עם השלמת בנייתה של מפלגת פועלים מהפכנית על בסיס המסורת הסוציאליסטית שהתוו אישים כמו מרקס, אנגלס, לנין וטרוצקי. מפלגה זו תקח חלק בבנייתה של מפלגת פועלים מהפכנית בינלאומית חדשה – האינטרנציונל החמישי, אשר תתבסס על הפקת הלקחים ההיסטוריים של ארבעת האינטרנציונלים שעלו וקרסו במסגרת המאבק המעמדי.
מי אנחנו?
הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית היא ארגון קומוניסטי של פלסטינים ויהודים, המחזיק במסורת המהפכנית של מרקס, אנגלס לנין וטרוצקי. אנו פועלים בפלסטין הכבושה (מדינת ישראל) כחלק מן הארגון העולמי RCIT (הזרם הקומוניסטי המהפכני הבינלאומי). מטרתנו להקים מפלגת פועלים מהפכנית שתשמש הנהגה אלטרנטיבית לכל המאבקים שהוזכרו לעיל ותוליך אותם, לשם שינוי, לניצחון.
אם את/ה תומך/תומכת באופן מלא בעמדותינו כפי שנוסחו בכרוז זה – מקומך עמנו! הצטרף/י אלינו ותוכל/י לקחת חלק במאבק המהפכני וההנהגה המהפכנית לה זקוקים ההמונים בארץ על מנת לנצח! לארגון שלנו מסורת של שנים של פתיחות לביקורת, אשר מונעת קיבעון מחשבתי ומסייעת להתפתחות דפוסי המחשבה והפעולה שלנו. אם יש לך ביקורת, עצות, הצעות או שאלות שיש בהן בכדי לסייע לנו בתהליך זה – כתובת המייל שלנו פתוחה בפניך:
info@the-isleague.com