המאה העשרים מהווה את תחילת תקופת שקיעת הקפיטליזם. הקפיטליזם, ככל אופן ייצור חברתי שקדם לו, הגיע לשלב שבו הוא כבר איננו אופן ייצור המקדם את התפתחות אמצעי הייצור, אלא המעכב את התפתחותם. המלחמות המאפיינות את התקופה הזו משקפות זאת באופן מעורר אימה.
אנו חברי הליס”א איננו מאמינים כי הקפיטליזם מהווה את “סוף ההיסטוריה”, כמו כן איננו מאמינים כי הקפיטליזם טרם מימש את מלוא הפוטנציאל שלו. אנו תומכים בהפלתו והחלפתו במדינות פועלים אשר תובלנה את המעבר לאופן ייצור חברתי מתקדם יותר, אשר יאפשר לאנושות לפתח את אמצעי הייצור שלה ולהעלות את רמת החיים שלה לדרגות שאין ביכולתנו אף להעלותן על הדמיון – אנו מכנים דרגה זו – קומוניזם, השלב העליון ביותר של החברה האנושית.
ממש כמו אופני הייצור שקדמו לו, הקפיטליזם נאלץ להלחם על מנת להתקיים, וכך גם עלינו להלחם בו על מנת שיחדל מלהתקיים. למרבה הצער, האלימות המהפכנית שאפיינה את לידתו, היא אותה אלימות שתשמש כלי למפלתו. אנו חברי הליס”א שוללים מכל וכל את כל הרעיונות האידיאליסטיים הקרויים פציפיזם, אשר שוללים מיסודם את כל גילויי האלימות ואשר אינם מבחינים בין מדכא ומדוכא, הבחנה המהווה את הבסיס של המחשבה המרקסיסטית. אנו רואים ברעיונות הפציפיסטיים הרפורמיסטיים הללו כבלתי אפשריים מבחינה היסטורית וכמשמשים מסיכה עבור אלה המשרתים את האימפריאליזם או אלה המפיצים אשליות בדבר מסוגלותו של הקפיטליזם להתנהל באורח רציונאלי וללא סתירות וניגודי אינטרסים אשר מובילים לא אחת לגילויי אלימות.
עם זאת, מן הראוי לציין כי המלחמות לא החלו עם הקפיטליזם. גופים חמושים של אנשים לחמו זה בזה ובינם לבין עצמם על השליטה במשאבים מאז שחר האנושות. ההבדל המהותי בין המלחמות העתיקות והמלחמות תחת הקפיטליזם, הנו המניע מאחוריהן – מחסור. לפני הקפיטליזם לא היו מספיק משאבים על מנת לאפשר לאנושות כולה לשגשג ולפתח את אמצעי היצור שלה. הקפיטליזם, לעומת זאת, איפשר את התפתחותם של האמצעים לביטולו של המחסור ובכך הוא העניק לאנושות את הפוטנציאל לחיות ב”שלום עולמי”. עם זאת, יחסי הייצור הקפיטליסטיים עצמם הם העומדים בדרכו של חלום זה.
השלב העליון והאחרון של הקפיטליזם מאופיין באימפריאליזם – עידן שבו גבולות מדינת הלאום המיושנים אינם מספיקים על מנת להכיל את כוחות היצור. בדומה לתקופת ההצבר הפרימיטיבי של ההון, גם היום הקפיטליסטים כופים את עצמם על אומות נחשלות במטרה ליצור ערך עודף נוסף באמצעות סופר-ניצול של פועלי ה”עולם השלישי”. עם יצירתה של כלכלה עולמית, כל מעצמה נאבקת על מנת להפוך למעצמה היחידה המחזיקה במשאב הסופר-ניצול, וכך הן פונות זו כנגד רעותה תוך שימוש בכוח אכזרי או מה שההיסטוריה מכנה “מלחמת עולם”, אולם למעשה, מדובר במלחמה אינטר-אימפריאליסטית אשר ה”עולם” הוא הקורבן שלה.
המאה העשרים הייתה זירה להתרחשותן של שתי מלחמות אינטר-אימפריאליסטיות גדולות שכאלה. תוצאותיהן היו שואות אשר אפילו הברברי האכזרי וצמא הדם ביותר של ימי הביניים לא היה מסוגל להעלות על דעתו. קרוב ל-90 מיליון בני אדם קיפחו את חייהם! ייתכן הדבר כי אף מעצמה אימפריאליסטית לא רצתה בהתרחשותה של מלחמת עולם, כולן דיברו על דיפלומטיה, הידברות, ויותר מכל – על שלום. אלא שבעידן זה של ריקבון, המטאטא המכושף כבר אינו שועה לפקודות המכשף. במקום שלום, דיפלומטיה, הידברות, קיבלנו כלי נשק להשמדה המונית אשר יש בהם בכדי לשים קץ לקיום האנושי כפי שאנו מכירים אותו. במקום קדמה והתפתחות, קיבלנו הרס, רעב ומגיפות, כשערים מרכזיות ואזורי תעשיה שלמים הפכו לאיי חורבות של חצץ ואבק, וכשידע רב וטכנולוגיות מפותחות אבדו והפכו למושא חפירותיהם של ארכיאולוגים. בשנת 1914 היה כבר ברור כי הקפיטליזם מתח לחלוטין את הגבולות אותם נועד להכיל והפך ממכאניזם של בניין למכאניזם של הרס, כאשר הוא מעכל את עצמו במעגל קסמים אכזרי של בניין והרס, מבלי כל התחשבות במחיר שעל האנושות לשלם כתוצאה מן ההתנהגות הפסיכופאתית הזו.
בעידן זה עומדת האנושות בצומת דרכים, עליה לבחור בין זריקתה של השיטה הכלכלית-חברתית אשר כבר אינה מספקת את צרכיה, לבין היכחדותה. כמאמר הביטוי המפורסם אותו טבעה רוזה לוקסמבורג: “סוציאליזם או ברבריות”, או כפי שלנין ביטא רעיון זה: “על מנת שהאנושות תוכל לשרוד, על האימפריאליזם למות”. השאלה, אם כן, העומדת בפני כל מי שרצונו בהישרדותה של האנושות היא:
מי יהרוג את האימפריאליזם?
תיאורטיקנים כקארל קאוטסצקי חזו כי בעולם שבו נטיית ההון היא לכיוון ריכוזיות בידיים מועטות יותר ויותר, לבסוף תיווצר חברה גלובאלית הנשלטת על ידי אליטה מצומצמת של קפיטליסטים, “הברית הקדושה של האימפריאליסטים”, כך כינה אותה, כאשר הדבק המחבר אותה הוא פחדם של האימפריאליסטים עצמם מפני מלחמה חובקת עולם. עבור אלה המביטים בעולם דרך משקפיים אידיאליסטיות ולוגיקה פורמאלית, יתקשו שלא להסכים עם נכונותו של חזון זה, ומדוע לא? נדמה כי הוא הגיוני לחלוטין. אלא שמטריאליסטים דיאלקטיקנים, יודעים כי ההיגיון והתודעה האנושית מסוגלים לשנות את המציאות אך ורק אם התנאים החומריים מאפשרים זאת. מלחמות העולם – זו הראשונה וכמובן זו השנייה, לימדו אותנו במחיר איום ונורא, שיעור נוסף במה שנראה לכאורה כפעולתה הבלתי רציונאלית של ההיסטוריה. לנין חזה נכונה כי התנאים החומריים שנוצרו על ידי השיטה הקפיטליסטית עצמה, לא יאפשרו לאימפריאליסטים לשים קץ למלחמות, ההיפך הוא הנכון, כך התברר לבסוף.
הקפיטליזם עצמו מכיל את האמצעים לביטולו. יחד עם הבורגנות שעלתה כמעמד שליט, נוצר גם מעמד הפועלים, אשר האינטרסים שלו עומדים בניגוד מוחלט לאלה של הבורגנות. המעמדות האחרים דוגמת איכרים, בעלי מקצועות חופשיים או בעלי מלאכה, הינם מרכיב קבוע של כל חברה מעמדית ואינם מהווים תופעה ייחודית לשיטה הקפיטליסטית. מכאן, שאם שכבות בורגניות של מדינות שונות הצליחו לטפס מעלה ולהפוך לאימפריאליסטיות, הרי שהמעמד היחיד אשר מחזיק הן באינטרס והן ביכולת למנוע מהן לקרוע את העולם לגזרים במלחמותיהן הוא מעמד הפועלים. הדרך היחידה בה מעמד הפועלים מסוגל לעשות זאת היא באמצעות הדחת הבורגנות מן השלטון, שבירת מנגנון המדינה הקפיטליסטי, והחלפתו במנגנון של מדינת פועלים. זהו שלב הכרחי לצורך הובלת האנושות אל עבר חברה ללא מעמדות, ללא מדינות. כשהמעמדות יחדלו מלהתקיים וכשהמדינה תלך ותגווע – כך תיעלם כל אפשרות להתרחשותן של מלחמות.
המדיניות הנכונה של מעמד הפועלים ביחס למלחמה אינטר-אימפריאליסטית
אם כן, כיצד על מעמד הפועלים לנהוג במקרה של סכנת מלחמת עולם, ביודעו כי הכוח למנוע אותה נמצא בלעדית בידיו? ערב מלחמת העולם הראשונה, מנהיגי מפלגת מעמד הפועלים העולמית – האינטרנציונל השני, יעצו, כל מנהיג לתומכיו, לתמוך בבורגנות שלו בטענה כי הבורגנות בצד השני של הגבול גרועה הרבה יותר. זהו טיעון קלאסי מסוג “הרע במיעוטו”, אשר אותו חרתו על דגלן המפלגות הרפורמיסטיות עד עצם היום הזה. ההיסטוריה מלמדת אותנו כי שיטת החשיבה של “הרע במיעוטו” מובילה לעתים קרובות לרוע גדול בהרבה.
מנקודת מבט מרקסיסטית, היות שאנו יודעים כי האינטרסים של הבורגנות בכללותה עומדים בניגוד לאינטרסים של מעמד הפועלים בכללותו, הרי שאין כל תועלת בתמיכה בצד זה או אחד במלחמה אינטר-אימפריאליסטית, אלא נזק בלבד. במקרה של מלחמה אינטר-אימפריאליסטית, על מעמד הפועלים לפעול ברמה הבינלאומית, לא רק באמצעות אי-תמיכה באף אחד מן הצדדים, אלא אף יותר מכך ולאור הנזק הצפוי למעמד הפועלים כתוצאה ממלחמה זו – התנגדות לכל הצדדים. מדיניות זו קרויה בקרב מרקסיסטים “מדיניות התבוסה המהפכנית” על שם הביטוי שטבע לנין בויכוחו מול חסידי “הרע במיעוטו”, בהתייחסו למעורבות של רוסיה האימפריאליסטית במלחמת העולם הראשונה: “התבוסה היא הרע במיעוטו”. בעוד שביטוי זה זכה לפרשנויות מוטעות רבות, הרי שאנו מסכימים עם הדרך שבה טרוצקי מבין את המדיניות הזו:
“באותם מקרים בהם עולה סוגיה של מלחמה בין מדינות קפיטליסטיות, מעמד הפועלים של שתיהן יסרב באופן מוחלט להקריב את האינטרסים ההיסטוריים שלו, אשר בסיכומו של דבר תואמים את האינטרסים של האומה והאנושות, למען הניצחון הצבאי של הבורגנות. הנוסחה של לנין, “התבוסה היא הרע במיעוטו,” אין משמעותה כי תבוסה של מדינה אחת מהווה את הרע במיעוטו לעומת תבוסתה של מדינת האויב, אלא שתבוסה צבאית אשר בעקבותיה גדלה התנועה המהפכנית, כדאית יותר לאין שיעור עבור מעמד הפועלים והאומה כולה, מאשר ניצחון צבאי הנובע מתוך “שלום בית”. קארל ליבקנכט הצטיין בניסוחו כשהתייחס למדיניות הפרולטארית בזמן מלחמה: “האויב הראשי של העם נמצא במדינתו הוא.” מהפכה פרולטארית מוצלחת, לא רק שתתקן את נזקי התבוסה, אלא גם תעניק בטחון כנגד מלחמות ותבוסות עתידיות. גישה דיאלקטית זו כלפי מלחמות מהווה את ההיבט החשוב ביותר של ההכשרה המהפכנית ומכאן גם של המאבק כנגד המלחמות.” [1]
מטרתו העליונה של מעמד הפועלים, במידה וייכשל במניעת המלחמה מלכתחילה, תהיה להפוך את מלחמת העולם למלחמת אזרחים עולמית שמטרתה להדיח את הבורגנות מן השלטות ובכך את הקפיטליזם. מדיניות זו קרויה על ידי מקרסיסטים “הפיכתה של מלחמה אימפריאליסטית למלחמת אזרחים”.
כבכל מלחמה תחת הקפיטליזם, הבורגנות נשענת רבות על שיתוף הפעולה ותמיכתו של מעמד הפועלים – עליו לעבור הרבה יותר וקשה יותר על מנת להזין את מכונת המלחמה הבזבזנית של הבורגנות, ואף חשוב יותר, עליו לעלות בביצועיו על מעמד הפועלים של “מדינת האויב”. מעמד פועלים עולמי אשר מודע לתפקידו ההיסטורי בהפלת הקפיטליזם, יקבל אז הזדמנות פז לעשות זאת, שכן ללא שיתוף הפעולה של הפועלים שום כדור לא יעוף וודאי שלא פצצת מימן. ההתנגדות המהפכנית של מעמד הפועלים עשויה להוביל למלחמת אזרחים שתשים קץ לשלטון הבורגנות ובכך תסתום את הגולל על עידן הקפיטליזם בהיסטוריה האנושית.
מלחמה מהפכנית
מלחמות מהפכניות נערכות בין צד מתקדם, אשר מעוניין בחיסולו של אופן יצור שעבר זמנו, ובין צד ריאקציוני, אשר מעוניין לשמר אותו. מהפכנים סוציאליסטים יעניקו את תמיכתם לניצחון הצד המתקדם. עמדה זו ניתן להסיק מעמדתו של מרקס עצמו ביחס למלחמת האזרחים בארה”ב בין מדינות הצפון אשר תמכו בשוק עבודה חופשי, לבין מדינות הדרום אשר תמכו בהמשכיותו של שוק העבדים:
“המאבק הנוכחי בין הדרום לצפון, אינו, אפוא, אלא מאבק בין שתי שיטות חברתיות, שיטת העבדות ושיטת שוק העבודה החופשי. המאבק פרץ משום ששני אופני היצור אינם מסוגלים יותר לחיות בשלום זה לצד זה בצפון יבשת אמריקה. אין היא עשויה להסתיים אלא בניצחון שיטה זו או האחרת.” [2]
“הוא [לינקולן: ב.ה.] שוגה אפילו אם הוא מדמיין כי בעלי העבדים ה”נאמנים” יושפעו מנאומים אציליים וטיעונים רציונאליים. הם ייכנעו רק בכוח הזרוע.
עד עתה, היינו עדים למערכה הראשונה של מלחמת האזרחים – המלחמה על החוקה. המערכה השנייה עומדת בפתח, היא המלחמה המהפכנית.” [3]
אפילו לפני שכל אופני היצור המיושנים חוסלו על ידי הקפיטליזם, הוא כבר סיים את תפקידו המהפכני. כיום, כאשר התחרות החופשית פינתה את מקומה מזמן למונופולים, והמאבק ליצירת שוק עולמי של סחורות פינה מזמן את מקומו לסופר-ניצול אימפריאליסטי, הרי שמהפכנים מרקסיסטיים תומכים כעת באותם גורמים שיזרזו את קריסתו של האימפריאליזם הקפיטליסטי.
כפי שהסברנו לעיל, על מעמד הפועלים להפוך למנהיג וראש החנית של תנועת ההתנגדות האנטי-קפיטליסטית והאנטי-אימפריאליסטית. אם יצליח מעמד הפועלים של אומה כלשהי להדיח את הבורגנות וליצור מדינת פועלים, הרי שמרקסיסטים יגנו עליה מפני כל התקפה מבפנים או מבחוץ, ויתמכו בניצחונה בכל מלחמה כנגד כל אויב מעמדי – אימפריאליסטי או בלתי-אימפריאליסטי. האינטרס של הפועלים הוא להיאבק בחוקים של אופן היצור הריאקציוני הנוכחי – הקפיטליזם, וככל שיצליח כך יתקדם לעבר אופן יצור חדש אשר מסוגל לפעול ללא צורך במדינות או מעמדות – סוציאליזם. מכאן, שמעמד הפועלים, בכל עימות מזוין, מהווה את הצד המתקדם ומקבל את תמיכתנו הבלתי מסויגת.
המדינה היחידה אשר הצליחה באמצעות מהפכה להפוך למדינת פועלים, הייתה ברית המועצות של 1917. היא הצליחה להחזיק מעמד כמדינת פועלים עד 1939, אז הצליחה באופן סופי מהפכת הנגד הסטליניסטית להפוך אותה חזרה למדינה קפיטליסטית בצורתו הממלכתית. מדינת הפועלים הצעירה של 1917 הותקפה מיידית על ידי מספר צבאות בורגניים אימפריאליסטיים: צבא הבורגנות הרוסית (הצבא הלבן), אוסטרו-הונגריה, גרמניה, האימפריה העותומאנית, זרועות התמנון הארוכות של מדינות דוגמת ארה”ב, בריטניה, צרפת ואיטליה, וכמו כן, גם צבאות בלתי אימפריאליסטיים אך ריאקציוניים של בורגנים, איכרים וזעיר בורגנים. מהפכנים מרקסיסטים היו תומכים במדינת העובדים, על אף העיוותים הבירוקראטיים בהם הייתה נגועה בזמנו ולבסוף אף הובילו לקריסתה הפנימית.
מלחמת העולם השנייה ועלייתו של הפשיזם
ערב מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות כבר חדלה מלהוות מדינת פועלים ולכן לא הייתה זוכה לתמיכה מהפכנית מצד מרקסיסטים אמיתיים. עמדתנו היא כי הפיכתה של המדינה חזרה לכדי מדינת פועלים, דרשה מלחמת אזרחים חדשה בין מעמד הפועלים והמעמד השליט המנצל אותו בדמות הבירוקרטיה הסובייטית. כלומר, בניגוד לעמדה בה החזיק טרוצקי עד הירצחו ב-1940 על ידי סוכן סטליניסטי, תמיכתנו נתונה למהפכה חברתית בברית המועצות ולא מהפכה פוליטית בלבד.
מכל מקום, מלחמת העולם השנייה התהוותה יחד עם התהוותו של אויב מסוג חדש למעמד הפועלים, אויב פוליטי אשר שם את מעמד הפועלים כמטרתו העיקרית. על ידי שימוש בכוח אכזרי, הוא ניסה לשלול ממנו את זכויותיו הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר, ובכך ניסה לחסום כל אפשרות של מהפכה פרולטארית. אויב זה, כה מופרע עד כי הוא הטיל אימתו אפילו על המעמד השליט הבורגני, כמפלצת שיצאה מכלל שליטה, קיבל את השם הידוע לשמצה – פשיזם, על שם התנועה הפשיסטית האיטלקית – הראשונה מסוגה שהצליחה לקחת את השלטון.
באורח טבעי, הפשיזם הפחיד מאוד את מעמד הפועלים בעולם כולו, מיליונים של פועלים היו מוכנים לקחת נשק בידיים ולמחוץ את המפלצת הפשיסטית. הבורגנות מצדה ובאורח טבעי גם כן, קפצה על ההזדמנות כאשר עיני הפועלים נשואות למקום אחר, ודרשה מן הפועלים “שלום בית” אשר משמעותו ויתורים מרחיקי לכת מצד הפועלים על הישגי העבר שלהם ושאיפותיהם לעתיד. מי שסרב הואשם בסירוב לתרום למאמץ המלחמתי, או גרוע מכך – שיתוף פעולה עם הפשיסטים.
שלא כמו במלחמת העולם הראשונה, לא היה זה קל, באופן יחסי, לדבר על “תבוסה מהפכנית” ו”הפיכת המלחמה האימפריאליסטית למלחמת אזרחים”, שכן הבורגנות הצליחה בקלות יחסית ובסיוע גורמים בוגדניים בתוך מעמד הפועלים דוגמת הסטליניסטים והסוציאל-דמוקרטים, למכור למעמד הפועלים את השקר, כי אין מדובר בעוד מלחמה אימפריאליסטית שנועדה לקדם את האינטרסים שלהם ולהחליש מדינות אימפריאליסטיות מתחרות, אלא לא פחות מאשר מלחמה “להצלת הדמוקרטיה!”
מהפכנים מרקסיסטיים יודעים כי הפשיזם אינו אלא הצד המכוער של הפרצוף הקפיטליסטי, וכי עלייתו לשלטון היא סימפטום של בורגנות השרויה בפחד כה מקפיא ממעמד פועלים חזק המאיים במהפכה, עד כי היא מוכנה להעניק את מפתחות השלטון לאנשי ימין מיליטנטיים ולו רק למנוע את היווצרותו של אופן יצור מתקדם יותר, אשר במסגרתו תאבד את מעמדה.
וכך שוב, כבכל מלחמה אימפריאליסטית, ללא קשר לאופי הפוליטי של השליטים של המדינות האימפריאליסטיות השונות, עמדתנו תהיה “תבוסה מהפכנית” וכמו כן “הפיכתה של המלחמה האימפריאליסטית למלחמת אזרחים”. אם מישהו צריך להסכים לוויתורים על מנת להציל את עורו מן הפשיסטים, הרי שזו הבורגנות ולא מעמד הפועלים. אחרי הכל, היא זו אשר העניקה להם את השלטון תחת מסווה של סיסמאות דמוקרטיות. ניתן לומר באופן כללי כי המאפיין האימפריאליסטי של מדינה חשוב לאין שיעור יותר מאופייה הפוליטי.
וכך כותב טרוצקי על האפשרות של מלחמה אימפריאליסטית והעמדה הפרולטארית הנכונה לגביה:
“אם הפרולטריון ימצא את עצמו במצב שאין בכוחו למנוע את המלחמה באמצעות מהפכה – שכן זהו האמצעי היחידי למנוע מלחמות – הפועלים, יחד עם כל העם, ייאלצו להתגייס לצבא ולהשתתף במלחמה. סיסמאות אינדיבידואליסטיות ואנרכיסטיות בדבר סירוב לשרת בצבא, התנגדות פסיבית, עריקה, חבלה, עומדות בסתירה מהותית מול השיטות של המהפכה הפרולטארית. ממש כפי שבמפעל הפועל המתקדם חש עבד של ההון, המתכונן לשחרורו, כך גם בצבא הקפיטליסטי הוא חש עבד של האימפריאליזם. בעוד שהיום הוא נאלץ להקריב את כוח שריריו ואף את חייו, אין הוא מקריב את התודעה המהפכנית שלו. הוא נותר לוחם, לומד להשתמש בנשק, מסביר אף בתעלות את המשמעויות המעמדיות של המלחמה, אוסף סביבו את הממורמרים, מרכיב מהם תאים, מפיץ את הרעיונות והסיסמאות של המפלגה, עוקב בדריכות אחר שינויים במצב הרוח של ההמונים, אחר שיככתו של הגל הפטריוטי, התעצמותו של הזעם, וקורא לחיילים לסייע לפועלים ברגע הנכון.” [4]
עבור הפועלים אשר מדינתם נגועה בפשיזם, הנה תמצית של הטקטיקות הנכונות למלחמה בפשיזם מבלי ויתור על המאבק המעמדי:
1. אסור לפועלים לסמוך על אף אחד שיגן עליהם מפני אויבים פוליטיים או מעמדיים. לכן, במקרה של התקפה מזוינת, יקראו המהפכנים לפועלים לחמש את עצמם לצורך הגנה עצמית כנגד הפשיסטים.
2. על מפלגת הפועלים המהפכנית לשלוח תועמלנים שיסתננו אל שורות הצבא וינסו לזכות בתמיכתם של כמה שיותר חיילים שאפשר (רובם יהיו בעלי רקע של איכרים עניים והזעיר בורגנות מוכת המשבר הכלכלי) במהפכה הפרולטארית.
3. יש להקים חזית פעולה מאוחדת – טקטית וזמנית בלבד, שתכיל את כל הגורמים האנטי-פשיסטיים. על מעמד הפועלים לשאוף לקום ולהנהיג את החזית הזו, לזכות בתמיכתם של כמה שיותר אנטי-פשיסטים, ולנווט את התנועה הזו אל עבר מהפכה סוציאליסטית. בשום פנים ואופן אסור למעמד הפועלים לסגת מן האינטרסים המעמדיים שלו לטובת אינטרסים של מעמדות אחרים, או ליפול תחת שליטתם. השמירה על מעמד פועלים ככוח לוחם עצמאי, המשחרר את עצמו, מהווה מפתח הן להבסת הפשיזם והן המעמד השליט הקפיטליסטי הנושא באחריות לעצם היווצרותו.
לקחי המהפכה בספרד
דוגמה למלחמת אזרחים בה מעורב הפשיזם היא המהפכה בספרד בשנים 1939-1936. במלחמה זו הצבא הפשיסטי אשר נתמך על ידי גרמניה הנאצית ניסה להשתלט על ספרד. שלא כמו בגרמניה, מעמד הפועלים בספרדטרם הוחלש על ידי הנהגה בוגדנית עד לדרגה שכבר איבד כל רצון להלחם בפשיזם. “חזית עממית” נוצרה על מנת להלחם בפשיזם אשר כללה גורמים מעמדיים ופוליטיים שונים ואף סותרים.
וכך כתב טרוצקי על ה”חזית העממית” הזו:
“גוש של קבוצות פוליטיות מגוונות מקרב מעמד הפועלים, מהווה לעתים גוף שבלעדיו אין אפשרות להתגבר על בעיות מעשיות משותפות בנסיבות היסטוריות מסוימות, גוש כזה מסוגל למשוך אליו את המוני הזעיר בורגנים המדוכאים אשר האינטרסים שלהם קרובים לאלה של מעמד הפועלים. הכוח המצטבר של גוש כזה יכול להוכיח את עצמו כחזק יותר מסכום חלקיו. אולם הפוכה מכך היא הברית הפוליטית בין הפועלים והבורגנות, אשר האינטרסים שלהם בעידן זה מנוגדים זה לזה ב-180 מעלות. ככלל, ברית שכזו יש ביכולתה אך ורק לשתק את הכוח המהפכני של מעמד הפועלים.
“מלחמת אזרחים, אשר במסגרתה כוחה של הכפייה הגלויה כמעט וחסר משמעות, דורשת ממשתתפיה רוח של התעלות וויתור על האינטרסים שלהם. הפועלים והאיכרים יכולים להבטיח את ניצחונם רק אם יאבקו למען שחרורם העצמי. תחת התנאים הללו, לכופף את הפרולטריון תחת הנהגת הבורגנות, משמעותה להבטיח מראש תבוסה במלחמת האזרחים.” [5]
טרוצקי צדק וטקטיקת החזית העממית הוכיחה את עצמה כאסון עבור מעמד הפועלים והמהפכה שלו. ההבנה כי ה”דמוקרטיה” הבורגנית והטוטליטריזם של הפשיזם נובעים מאותם אינטרסים מעמדיים – להאריך את ייסורי הגסיסה של הקפיטליזם, מסייעת למהפכנים מרקסיסטיים לראות הישר דרך כל סוגי תעמולת האויב המעמדי יהא זה ליברל-בורגני, רפורמיסט או צנטריסט, ולחשוף את תפקידו בבלימת כוחו המהפכני של מעמד הפועלים. הדרך היחידהלנצח במאבק אנטי-פשיסטי היא באמצעות שחרור מעמד הפועלים מהנהגתה של הבורגנות.
מלחמות ו”העולם השלישי”
לא כל המדינות הבורגניות הצליחו להפוך לאימפריאליסטיות. אף במקרים נדירים, כמה מהן הגיעו לשלב האימפריאליסטי, אך איבדו אותו בעקבות מלחמת עולם. סביר להניח כי מדינות אלה תהפוכנה למקור כוח עבודה זול סופר-מנוצל ו/או משאבי טבע זולים עבור האימפריאליסטים.
המעמד הבורגני של אותן אומות מנוצלות, מחזיק באותם אינטרסים מעמדיים כעמיתיהם האימפריאליסטיים, וכך גם הם מחפשים אפשרויות להגדיל את הונם באופן חסר גבולות. בהיעדר כוח צבאי ומשאבים הדרושים לצורך ניצול ארצות חלשות יותר, לבורגנות זו אין הרבה ברירות אלא לחפש דרכים אחרות להגשים את האינטרסים שלהם להתרחבות.
אחת מן הברירות תהיה לנסות ולהגביר את יחס הניצול של מעמד הפועלים שלו, הסופר מנוצל מלכתחילה. זוהי משימה קשה לכשעצמה, שכן פועלים סופר מנוצלים גם כך מקבלים שכר המספיק להישרדות בסיסית בלבד ולנסות להוציא מהם יותר מכך עלול להוביל למעמד פועלים המאוחד בקרב על הישרדותו, וכמובן שהדבר מסכן את הבורגנות במהפכה. במקרים כאלה, העמדה הנכונה מצד מהפכנים מרקסיסטיים תהיה, כמובן, לתמוך במעמד הפועלים כנגד הבורגנות.
אפשרות אחרת העומדת בפניו, קיימת כתוצאה מכך שרבות מהעמים המנוצלים חיים בתוך טריטוריות אשר גבולותיהן שורטטו באורח מלאכותי על ידי האימפריאליסטים עצמם, ובכך יצרו מיעוטים לאומיים משמעותיים. מיעוטים אלה מתפקדים או כקסטה של אליטה שלטת או לחילופין, כפי שקורה לרוב, מיעוט לאומי מדוכא ומופלה לרעה. לעתים מדובר בפליטים ממדינות נחשלות זרועות מלחמות, אשר כוחם הפוליטי חלש לעומת הרוב השולט. הבורגנות תנסה לנצל כל הזדמנות לנגוס בזכויותיהם הדמוקרטיות הנותרות של מיעוטים אלה, אשר במקרים רבים גם יושבים בשטח המכיל משאבי טבע יקרי ערך.
במקרים מסוג זה, אנו כמרקסיסטים נעמוד עם המיעוט הלאומי ללא כל קשר להרכב המעמדי של הנהגתו. כשאנו מדברים על כך, אנו מתכוונים לפעולות טקטיות כנגד אויב משותף. אולם, וחשוב מכל, מרקסיסטים לעולם לא יעניקו שוםתמיכה פוליטית להנהגה כלשהי אשר האינטרסים שלה עומדים בסתירה לאינטרסים של מעמד הפועלים. אסור למעמד הפועלים בשום פנים ואופן לוותר על האינטרסים שלו או לוותר על הישגי עבר לטובת הבורגנות. כמובן שברגע שמעמד הפועלים משיג עצמאות צבאית וארגונית מן הבורגנות – אסור לו לוותר עליה.
מרקסיסטים בנוסף גם יקראו למעמד הפועלים של האומה המדכאת להפנות את נשקו כנגד הבורגנות שלו ולהגן על זכויותיו של המיעוט המדוכא, ובכך יהפוך את מלחמת האזרחים הלאומנית למלחמת אזרחים מהפכנית.
אפשרות שלישית העומדת בפני מעמדות שליטים של מדינות מנוצלות היא לנסות ולקבל חלק גדול יותר בעוגת הניצול של עמם מן האדונים האימפריאליסטיים שלהם. סירוב מצד האימפריאליסטים עשוי לעתים להוביל למאבק מזוין, או כפי שאנו מכנים אותו ‘מלחמה אנטי-אימפריאליסטית’. עימות בין הבורגנות הסמי-קולוניאלית והבורגנות האימפריאליסטית עשוי גם לנבוע מלחצים פנימיים של מעמד הפועלים והאיכרים הסופר מנוצלים והממורמרים. המעמד השליט שלהם ינסה להסית את זעם ההמונים מעצמם אל המדינות האימפריאליסטיות. כל ויתור מצד האימפריאליסטים ינוצל על מנת להרגיע את ההמונים הזועמים.
אומה בלתי-אימפריאליסטית אשר נמצאת במצב של לחימה מול האימפריאליזם, תיחשב על ידי מרקסיסטים כאומה מדוכאת, ממש כפי שאנו מתייחסים למיעוט מדוכא בכל מדינה שהיא. משמעות הדבר היא תמיכה בניצחון המדוכאים ללא כל קשר לאופי המעמדי של ההנהגה שלהם. וכמו שהראינו לעיל, אנו קוראים לפועלים אשר חיים במדינות האימפריאליסטיות לתמוך בתבוסה מהפכנית לבורגנות שלהם ובניצחון האומה המדוכאת מה”עולם השלישי”. חשוב להדגיש שוב ושוב, כי אין אנו מעניקים תמיכה פוליטית משום סוג להנהגה בורגנית או זעיר בורגנית.
תמיכה מסוג זה תינתן גם לשליטים ולמשטרים השנואים ביותר. לדוגמא, טרוצקי תמך בקוומינטנג בהנהגתו של רב-הטבחים צ’יאנג קאי שק, כנגד ההתקפה מצד יפן האימפריאליסטית: “על מנת להשיג שחרור לאומי אמיתי עלינו להדיח את הקוומינטנג מן השלטון. עם זאת, אין משמעות הדבר כי אנו דוחים את המאבק עד שהקוומינטנג יודח. ככל שהמאבק כנגד הדיכוי הזר יתקדם, כך ייערמו קשיים בדרכו של הקוומינטנג. ככל שניישר קו עם ההמונים כנגד הקוומינטנג, כך יתקדם המאבק כנגד האימפריאליזם.
ברגע קריטי של התערבות יפנית הפועלים והסטודנטים ייקראו לנשק. על יד מי? שוב על ידי הקוומינטג. תהיה זו כיתתיות אבסורדית להתעלם מן הדרישה הזו בטיעון שאנו מבקשים להדיח את הקוומינטנג. אנו מבקשים להדיח אותו אך טרם הגענו לשלב הזה. ככל שנדרוש יותר בתקיפות את חימושם של הפועלים, כך נגיע אליו מוקדם יותר.” [6]
אנטי-אימפריאליזם חשוב לנו אף יותר משנאתנו לפשיזם. בעוד שהטקטיקות האנטי-פשיסטיות שלנו נכונות ללא קשר לאופי האימפריאליסטי או בלתי-אימפריאליסטי של המדינה עליה מדובר, אנו נתמוך במדינה בלתי-אימפריאליסטית כנגד מדינה אימפריאליסטית, אפילו אם זו הראשונה נשלטת על ידי פשיסטים.
טרוצקי ביטא עמדה זו בראיון שהעניק למטיאו פוסה ב-1938:
“[…] בברזיל שולט כעת משטר סמי-פשיסטי אשר כל מהפכן אינו יכול אלא לשנוא אותו, אולם מה אם מחר אנגליה תיכנס לסכסוך צבאי עם ברזיל? אני שואל אותך, באיזה צד יעמוד מעמד הפועלים? אני אענה בשם עצמי – במקרה זה אעמוד לצד ברזיל ה”פשיסטית” כנגד בריטניה ה”דמוקרטית”. מדוע? משום שבסכסוך ביניהם לא תעמוד מולנו השאלה – דמוקרטיה או פשיזם. אם אנגליה תנצח, היא תשליט פשיסט אחר בריו דה ז’ניירו ותכבול את ברזיל בשלשלאות כפולות. לעומת זאת, אם ברזיל תנצח, הדבר יעניק דחיפה חזקה לרמת התודעה הלאומית והדמוקרטית של המדינה ויוביל להדחתה של הדיקטטורה של ורגאס. תבוסתה של אנגליה, תכה בעוצמה באימפריאליזם הבריטי ותדחוף קדימה את התנועה המהפכנית של הפרולטריון הבריטי. באמת, רק ראש ריק יכול לראות בסכסוכים וניגודי האינטרסים הצבאיים כמאבק רדוד בין פשיזם ודמוקרטיה. תחת כל המסכות על אדם להיות מסוגל להבחין בנצלנים, בעלי עבדים ושודדים!”
התערבות אימפריאליסטית במלחמות “העולם השלישי”
כל הכתוב לעיל נראה ממבט ראשון כמפה משורטטת היטב. אולם במקרים רבים הסיטואציה עמה עלינו להתמודד רחוקה מלהיות כה ברורה וחדה. האימפריאליסטים מודעים היטב לזעם שחשים כלפיהם העמים המנוצלים. הם ישתמשו במגוון רחב של שיטות לגרום למדינות הסמי-קולוניאליות להלחם בתוך עצמן וזו בזו בכדי לזכות בפירורים הנופלים משולחנם.
בסיטואציות רבות, כאשר מדינות “עולם שלישי” נמצאות בלחימה זו מול זו, תהיה מדינה אימפריאליסטית אחת או יותר המעורבות באופן ישיר או בלתי-ישיר ומנסות להרוויח מן המלחמה ולנצל אותה בעבור האינטרסים שלהן באזור.
כאשר אין מדינות אימפריאליסטיות מעורבות, עמדתנו ביחס למלחמה בין מדינות “עולם שלישי” תהיה דומה לעמדתנו ביחס למלחמה בין מדינות אימפריאליסטיות. אנו נקרא למעמד הפועלים של שתי המדינות להתאחד כנגד הבורגנות שלהם ולהיאבק למען הקמתה של פדרציית פועלים באזור, אשר תעניק לכל הלאומים המדוכאים את הזכות להגדרה עצמית.
אולם לעתים כאשר מדינה בלתי-אימפריאליסטית נאבקת במדינה אימפריאליסטית, הדבר מעניק הזדמנות למעמד השליט של המדינה השכנה להוכיח את נאמנותה לאימפריאליזם ולהציע לו לבצע את ‘העבודה השחורה’ במקומו באמצעות פתיחה במלחמה כנגד המדינה המרדנית. בכך הוא מקווה כי יזכה ליחס מועדף מצד הבורגנות האימפריאליסטית. האימפריאליסטים יכולים מצדם להתערב באורח ישיר באמצעות שליחת כוחותיהם על מנת לסייע לבני בריתם מה”עולם השלישי”, או באורח בלתי-ישיר באמצעות אספקה של נשק ויעוץ צבאי. מדינה אימפריאליסטית יריבה עשויה גם היא להביע עניין בהתערבות לצד זה או אחר על מנת לקדם את האינטרסים שלה עצמה ו/או להחליש את יריבתה.
מלחמה אשר בה מדינות יריבות משתמשות במדינות אחרות כאמצעי בלתי ישיר להלחם זו בזו נקראת ‘מלחמת פרוקסי’. במקרים כאלה רמת ההתערבות האימפריאליסטית ועומקה תקבע לאיזה צד נעניק את תמיכתנו, אם בכלל. מטרתה של מלחמת פרוקסי היא לשרת את האינטרסים של מעצמה זו או אחרת. מרקסיסטים לא יעדיפו בשום פנים ואופן אינטרסים של אימפריאליסט אחד על פני אלה של האחר – איננו תומכים באף אחד מהם ואנו מתנגדים לכולם. מכאן, שאם מעמד שליט קושר ישירות את האינטרסים שלו עם האינטרסים של האימפריאליסטים, הוא לא יקבל את תמיכתנו לכך ואנו נעדיף לחזות בתבוסתו.
שאלת המפתח בכל הנוגע להתערבות אימפריאליסטית, היא מהי דרגת השליטה הישירה של האימפריאליסט בצבאה של מדינת ה”עולם השלישי” ומהי דרגת העצמאות שלו. טרוצקי נתן דוגמא היפותטית וקיצונית אשר מדגימה את עמדתו ועמדתנו בנושא: “לו מחר היטלר היה נאלץ לשלוח נשק למורדים הודים, האם על הפועלים המהפכניים בגרמניה להתנגד לכך ולמנוע זאת באמצעות שביתות וחבלה? להפך, עליהם לוודא שהמורדים יקבלו את נשקם מוקדם ככל האפשר.” [7]
בתרחיש היפותטי זה, היטלר אינו שולט ישירות בכוח החמוש לו הוא שולח סיוע צבאי. במידה ומדינת עולם שלישי וצבאה נשלטות ישירות על ידי מעצמה אימפריאליסטית, היא לא תקבל כל תמיכה מאיתנו.
המלחמה האוסטית השנייה 2008
מקרה בוחן המדגים בצורה מיטבית את עמדתה של הליס”א ביחס למקרים כאלה היא המלחמה האוסטית השנייה אשר התרחשה ב-2008. גיאורגיה, מדינה בלתי-אימפריאליסטית, הנתמכת פוליטית על ידי ארה”ב האימפריאליסטית, פלשה לטריטוריות של האוסטים והאבחאזים – מיעוטים לאומיים הנתמכים פוליטית בידי רוסיה האימפריאליסטית. כתגובה לפלישה, הכניסה רוסיה את כוחותיה לשטחה של גיאורגיה.
עמדתנו, בקצרה, הייתה תמיכה באוסטים ובאבחאזים כנגד ההתקפה הגיאורגית, אך מיד כשרוסיה פלשה לגיאורגיה, תמכנו בתבוסה לרוסיה האימפריאליסטית, מבלי למשוך את תמיכתנו מזכותם של האוסטים והאבחאזים להגדרה עצמית והיפרדות הן מגיאורגיה והן מרוסיה. אנו קראנו למעמד הפועלים של האזור להתאחד ולהיאבק למען פדרציה סוציאליסטית של כל אזור הקווקז.
רוב הקבוצות השמאליות בעולם ראו במלחמה זו מלחמת פרוקסי בין ארה”ב ורוסיה ותגובתן הייתה לתמוך בצד זה או אחר, או להתנגד לשני הצדדים בעמדה פציפיסטית המגנה את כל הצדדים. עמדות שגויות אלה נבעו מכך שאין הם מסוגלים להבחין בין תמיכה פוליטית וצבאית, התערבות עקיפה וישירה, ואי יכולתם או אי רצונם להבחין בין מדכא למדוכא.
לדעתנו, לא היה די בתמיכה שקיבלה גיאורגיה מנאט”ו ואף ישראל, שהייתה פוליטית ובלתי ישירה מבחינה צבאית, כלומר מכירת נשק ויעוץ צבאי, על מנת להגדיר אותה כמדינה הפועלת לטובת האינטרסים של תומכיה האימפריאליסטיים. בשונה מכך, התרשמותנו הייתה כי מלחמה זו הייתה התרסה מצד המעמד השליט הגיאורגי כלפי השכנה האימפריאליסטית שלו – רוסיה. כמובן שלא חשבנו כי התרסה זו צריכה לבוא על חשבון זכויותיהם הלאומיות של המיעוטים, ומכאן נבעה תמיכתנו בהם.
עמדתנו ביחס למלחמת גרילה, גרילאיזם, וטרור
כמהפכנים מרקסיסטיים, אין אנו מתנגדים לשימוש במלחמת גרילה כטקטיקה בשירות המאמץ המלחמתי הפרולטארי, וזאת כאגף של צבא הפועלים ה”סדיר” המורכב ממיליציות הפועלים החמושים. אנו מתנגדים התנגדות נחרצת לגרילאיזם – האמונה האידיאליסטית כי מלחמת גרילה יכולה או צריכה להחליף את הצבא הפרולטארי ולנצח בכוחות עצמה.
מעמד הפועלים, במיוחד בעידן הקפיטליזם המונופוליסטי, מאורגן בקבוצות המוניות יותר מכל מה שהיה בעבר, כאשר מפעל אחד עשוי להעסיק מאות ואף אלפי פועלים. שבירת האחדות הזו לכדי קבוצות-קבוצות של יחידות חצי-עצמאיות תהיה מעשה חסר תוחלת, כמובן. קריאות בעלות אופי גרילאיסטי עולות לרוב במדינות שם מעמד הפועלים מהווה מיעוט באוכלוסיה הכללית (כלומר, מדינות “עולם שלישי”), ובאופן כללי ניתן לומר כי הן נובעות מגורמים מחוץ למעמד הפועלים כגון האיכרות או הזעיר בורגנות העירונית.
לו יביעו מעמדות אלה את רצונם להדיח את הבורגנות, עליהם להיות מונהגים על ידי המעמד המהפכני היחיד תחת הקפיטליזם – מעמד הפועלים, ולא משנה כמה חלקו היחסי קטן. עיקר העיקרים של המחשבה המרקסיסטית מדגיש את מרכזיותו של מעמד הפועלים המשחרר את עצמו (באמצעות האסטרטגיות והטקטיקות מבית מדרשו) בדרך לביטולו של הקפיטליזם. מהפכות המונהגות על ידי מעמדות אחרים, מובילות אך ורק לקפיטליזם בדלת האחרית.
באשר לטרור, בעוד שעצם ההגדרה שלו טעונה מבחינה פוליטית ורגשית ולכן שנויה במחלוקת, הרי שמרקסיסטים מגדירים טרור כהיבט של מלחמה פסיכולוגית אשר מטרתו להחדיר פחד ואימה בקרב אזרחים, חיילים ושוטרים באמצעות שימוש באלימות מוגבלת ומרוכזת. [8]
טרור מתחלק באופן גס לשני סוגים – טרור ממלכתי וטרור אינדיבידואלי. טרור ממלכתי מופעל על ידי המעמד השליט כנגד יריבים פוליטיים וצבאיים. ככל סוג של טרור, הוא אינו מבחין בין חמושים לבלתי-חמושים, ומטרתו ליצור מסך של אשליות בדבר היותו של המעמד השליט בלתי ניתן להבסה, בעל ‘זרועות ארוכות’, ‘כל רואה, כל יודע, כל שומע’ באמצעות משטרה חשאית וארגוני מודיעין, וכמו כן, גילוי אפס-סובלנות כלפי כל מתקפה מילולית או פיזית כנגדו.
שימוש בטרור ממלכתי על ידי מדינה, מרמז על חולשתה היחסית וחששותיה להישרדותה, שכן מלחמת גרילה כמו טרור הן טקטיקות של זה שנמצא עם הגב לקיר. התנגדותנו למדינות קפיטליסטיות ואימפריאליסטיות איננה תלויה בטקטיקות בהן הן נוקטות כנגד אויביהן. בדומה לכך, כאשר מדינת פועלים נאלצת לנקוט בשיטת של טרור ממלכתי, לא נסיר את תמיכתנו ממנה.
אולם, אנו מתנגדים נחרצות לטקטיקת הטרור האינדיבידואלי. טרוצקי מסביר היטב עמדה זו:
“לדעתנו, טרור אינדיבידואלי איננו קביל דווקא משום שהוא מגמד את תפקידם של ההמונים בעיני עצמם, מאפשר להם להתנחם בחוסר האונים שלהם, וגורם להם לשאת את עיניהם אל עבר הנוקם הגדול והמשחרר אשר יגיע יום אחד ויגשים את משימתו. הנביאים האנרכיסטיים של ה’תעמולה באמצעות מעשים’ יכולים לטעון כמה שהם רוצים בדבר ההשפעה המרוממת והמעוררת של פעולות טרור על ההמונים. שיקולים תיאורטיים וניסיון פוליטי מוכיחים כי ההפך הוא הנכון. ככל שפעולות הטרור ‘אפקטיביות’ יותר, ככל שעוצמתן רבה יותר, כך הם מורידים את האינטרס של ההמונים בארגון-עצמי וחינוך-עצמי. העשן מתפזר, הבלבול עובר, הפאניקה נעלמת, יורשי השר הנרצח מופיעים, החיים חוזרים למסלולם, מעגל הניצול הקפיטליסטי חוזר להסתובב כבעבר; ורק הדיכוי המשטרתי הופך לאכזרי ומחוצף יותר. כתוצאה מכך, את מקום התקוות וההתרגשות המעוררת באופן מלאכותי, תופסים ההתפכחות מן האשליות והאדישות.” [9]
אחרי שאמרנו זאת, עלינו להבהיר כי התמיכה שאנו נותנים לעמים מדוכאים, כוללת גם אנשים נואשים ומוכי אשליות אשר מחליטים לנקוט בפעולות שכאלה, מבלי להתחשב בנזק שהם גורמים למאבק של עמם. ניקח לדוגמא את פרשת הרשל גרינשפן, גרמני-יהודי אשר התנקש בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט, כמעשה נקמה כנגד הממשלה הגרמנית אשר בזמנו גירשה משטחה גרמנים-יהודים ממוצא פולני, וביניהם משפחתו של גרינשפן.
תקיפה זו, אשר ניתן להגדירה כפעולת טרור אינדיבידואלי, שימשה אחר כך כתירוץ עבור הממשלה הגרמנית להוציא לפועל את הפוגרום כנגד הגרמנים-היהודים אשר זכה לשם ‘ליל הבדולח’ ב-1938. גרינשפן הותקף הן על ידי העיתונות הבורגנית, והן על ידי העיתונות הסטליניסטית כמשתף פעולה עם היטלר בכך שהוא העניק לו על מגש של כסף את התירוץ להוציא לפועל את הפוגרום.
לעומתם, טרוצקי, בעודו מגנה טרור אינדיבידואלי, בחר להגן על גרינשפן: “אין אנו המרקסיסטים רואים בעין יפה את הטרור האינדיבידואלי במסגרת המשימות של מאבק השחרור של הפרולטריון וכמו כן גם הלאומים המדוכאים. גיבור בודד אינו יכול להחליף את ההמונים. אולם אנו מבינים היטב את העובדה כי מעשים אימפולסיביים מסוג זה, של ייאוש ונקמה, הינם בלתי נמנעים. אנו מזדהים מאוד עם הנוקמים המוכנים להקריב את עצמם, אף על פי שאין הם מסוגלים לגלות את הדרך הנכונה. ההזדהות שלנו הופכת לחזקה אף יותר משום שגרינשפן איננו מיליטנט פוליטי אלא נער חסר ניסיון, כמעט ילד, אשר הדבר היחיד ששימש לו כיועץ היה רגש הזעם. לקרוע את גרינשפן מידי מערכת הצדק הקפיטליסטי, המסוגלת לערוף את ראשו על מנת לקדם את האינטרסים הדיפלומטיים של הקפיטליזם, הינה המשימה האלמנטארית, המיידית, של מעמד הפועלים העולמי!” [10]
טרוצקי מסיים את מאמרו בפסקה הבאה, אשר מבטאת באופן המוצלח ביותר את המסר שלנו לגרילאיסטים וטרוריסטים אשר פועלים מתוך תשוקה בוערת להלחם בדיכוי, בקפיטליזם ובאימפריאליזם: “במובן המוסרי, למרות שלא בשיטת הפעולה שלו, גרינשפן יכול לשמש דוגמא לכל מהפכן צעיר. עמידתנו המוסרית הגלויה עם גרינשפן נותנת לנו זכות יתרה לומר לכל אותם גרינשפנים עתידיים, לכל אותם אלה המסוגלים להקריב את עצמם במאבק כנגד הרודנות והחייתיות: חפשו לכם דרך אחרת! לא דרך הנוקם הבודד, אלא רק דרך ההמון המהפכני העצום היא הדרך לשחרר את המדוכאים. תהיה זו תנועה שלא תשאיר זכר לכל המנגנון של הניצול המעמדי, הדיכוי על רקע לאומי והרדיפה על רקע גזעי. הפשעים חסרי התקדים של הפשיזם יוצרים כמיהה לנקמה מוצדקת לחלוטין. אך יריעת פשעיהם כל כך רחבה, עד כי אין הנקמה יכולה לבוא על סיפוקה בעקבות התנקשות בודדת בבירוקרט פשיסטי. לשם כך יש להניע מיליונים, עשרות ומאות מיליונים של מדוכאים בעולם כולו ולהוביל אותם למתקפה על מעוזי החברה הישנה. רק ביטולן של כל צורות העבדות, רק ריסוקו המוחלט של הפשיזם, רק עשיית צדק חסרת רחמים של העם באותם שודדים וגנגסטרים תוכל להביא לסיפוק אמיתי את הזעם של העם. זוהי בדיוק המשימה שהטיל על עצמו האינטרנציונל הרביעי. הוא יטהר את תנועת העובדים מנגע הסטליניזם. הוא יאסוף אל שורותיו את דור הגיבורים של הנוער. הוא יפלס את הדרך אל עבר עתיד ראוי והומני יותר.”[11]
עמדת הליס”א ביחס למלחמות באזורנו
חברי הליס”א חיים בטריטוריה הנשלטת בעת הזו על ידי מדינת ישראל. היות שישראל הינה תוצר של התנועה הציונית הקולוניאליסטית, החלטנו כי יהיה זה מן הראוי להקדיש פרק נפרד במסמך זה למלחמות שהתפתחו כתוצאה מן המעורבות והנוכחות האימפריאליסטית והציונית באזורנו. בפרק זה ננסה להדגים כיצד עמדותינו ביחס לסוגים השונים של המלחמות הינן רלוונטיות לאזור בו אנו חיים ופועלים.
ככל מפעל קולוניאליסטי, המפעל הציוני יצר מתחים אתניים בין תושביה היהודים והערבים של פלסטין, ראשית תחת השלטון העותומאני, ומאוחר יותר תחת השלטון הבריטי. אולם מתחים אלה לא התפרצו לכדי עימות חמוש משמעותי עד לשלהי שנות העשרים של המאה העשרים. עד לתקופה זו, הציונית לא חשו צורך להקים אפילו ארגון צבאי בקנה מידה קטן. הקולוניאליסטים נשענו על שירותי האבטחה של האוכלוסייה המקומית כשומרים בשכר ובארגון השמירה היהודי ‘השומר’.
בשנת 1917, נחתמה הצהרת בלפור המצהיר כי האימפריה הבריטית רואה בעין יפה את הרעיון הציוני להקים “בית לאומי” ליהודים בפלסטין. מנקודה זו והלאה האוכלוסייה הערבית פנתה לעמדה מתגוננת משום שהבינה כי “בית לאומי” ליהודים יבוא באורח בלתי נמנע על חשבונם.
המתחים הגואים בסיוע פרובוקציות ציוניות מכוונות, באו לידי ביטוי מהר מאוד בעימותים אלימים כגון מאורעות תר”פ-תרפ”א, 1920-1, והטבח בחברון – מאורעות תרפ”ט, 1929. מהומות אלו היו מכוונות אתנית כנגד היהודים בכלל ולא רק כנגד קולוניאליסטים יהודים בעלי שאיפות התפשטות. רוב הקורבנות של המהומות הללו היו יהודים פלסטינים בלתי-ציוניים או אנטי-ציוניים, אשר התגוררו לצד הערבים הפלסטינים בשלום יחסי עד לבואו של המפעל הקולוניאליסטי הציוני.
עמדתנו ביחס למהומות הללו היא התנגדות למפעל הציוני הקולוניאליסטי ופעולותיו הפרובוקטיביות, ועם זאת התנגדות לכל התקפה על יהודים פלסטינים אשר אין קשר בינם לבין הציונות. עמדתנו הודגמה הלכה למעשה על ידי ערבים פלסטינים רבים אשר בחרו לסכן את חייהם ולהגן על שכיניהם היהודים מפני הפורעים, אף על פי שהם התנגדו לציונות יחד עם שאר בני עמם.
בשנת 1936 האימפריאליסטים הבריטיים הודיעו על כוונתם לחלק את פלסטין בין הערבים והציונים (פתרון “שתי המדינות לשני עמים”) והדבר הוביל לעימות אלים נוסף. המרד הערבי של 1939-1936 בפלסטין היה כבר מאבק אנטי-אימפריאליסטי בשל יותר בכך שהופנה כנגד האימפריאליזם הבריטי ותמיכתו בתנועה הציונית. מרד זה הונהג על ידי איש הדת הריאקציוני, אלחאג’ מחמד אמין אלחסיני, אשר מונה על ידי הבריטים לשמש כמופתי של ירושלים. למרות שהאינטרסים של ההנהגה הריאקציונית הזו המורכבת ממנהיגים דתיים ובעלי אדמות היו כי המרד הזה ייכשל, הרי שאנו היינו עומדים עם המורדים הפלסטיניים מבלי להעניק תמיכה פוליטית כלשהי להנהגה הריאקציונית.
המפלגה הקומוניסטית, אשר בזמנו התנגדה לפתרון שתי המדינות ולציונות, ביצעה טעות טראגית ותמכה במופתי לא רק צבאית אלא גם פוליטית, והתוצאה הייתה תבוסת המרד ומאוחר יותר אף התקפות מצד ההנהגה הריאקציונית על פעילי איגודים מקצועיים ופועלים פלסטיניים.
מלחמת 1948
בנובמבר 1947, האו”ם הודיע על תמיכתו בפתרון שתי המדינות והעניק לציונים 55% אחוזים משטח פלסטין אף על פי שהם היוו פחות משליש מן התושבים. הערבים התנגדו לתוכנית אבל הציונים קיבלו אותה. המפלגה הקומוניסטית, חצתה את הקווים, ובהשפעה סטליניסטית חברה לציונים ותמכה בתוכנית החלוקה, אשר הובילה לעימות אלים נוסף. מיליציות יהודיות וערביות החלו במבצע כיבושים במטרה להשתלט על שטח פלסטין כולה.
ב-1948 עם סיום המנדט הבריטי על פלסטין, פלשו הצבאות הערביים של המדינות השכנות – ירדן, מצרים, סוריה, לבנון, עיראק וסעודיה, אל אדמת פלסטין, לכאורה על מנת לסייע לעם הפלסטיני. המיליציות הציוניות מנגד, כבר החלו במבצע מסיבי של כיבוש וטיהור אתני כנגד האוכלוסייה הערבית בפלסטין.
במלחמה זו, כמו ב-1936-9, תמיכתנו נתונה לפלסטינים כנגד הציונים, שוב, מבלי מתן תמיכה פוליטית להנהגה הריאקציונית של הפלסטינים. המפלגה הקומוניסטית, לעומת זאת, צידדה בציונים, בחקותה את הסטליניסטים בקרמלין, טענה כי הצבאות של מדינות ערב השכנות נשלטות בידי האימפריאליזם הבריטי וכי הציונים נלחמים למעשה מלחמה אנטי-אימפריאליסטית.
התזמון וההיקף של פלישת הצבאות הערביים מעלה, אמנם, ספקות במניעים מאחוריה. ברור כי הם נשלטו חלקית בידי הבריטים, אך כך גם המיליציות הציוניות אשר כבר שיתפו עמם פעולה בדיכוי המרד הערבי ב-1936-9, וכעת גם השתמשו בטייסים אמריקאים ומתנדבים אחרים. יתר על כן, צבאות אלה התנהגו באופן שאינו מתאים לכאלה שמעוניינים לנצח את הציונים, אלא יותר כמי שיוצאים ידי חובתם בלחץ ההמונים ולכל היותר מעוניינים בסיפוח נתחים משטח המדינה הפלסטינית העתידית, עליה נשבעו להגן, לעצמם. ראיות לכך ניתן למצוא בעובדה ששטחים אשר צבאות אלו הצליחו להשאיר בידיהם, לא ניתנו חזרה לפלסטינים, אלא נשארו בידי המדינות שפלשו אליהם.
אנו היינו מברכים כל עזרה המושטת לפלסטינים מבחוץ אפילו בצורת פלישה לפלסטין. לו היו לנו חברים באזור היינו קוראים להם להתגייס לצבאות הערביים במטרה להגן על הפלסטינים באופן האפקטיבי ביותר. אך יחד עם זאת הם היו פועלים על מנת לחשוף בפני הפלסטינים וההמונים הערבים את המזימות של המשטרים הערביים ומנסים להפוך את המלחמה הזו למלחמה מהפכנית שתיצור מדינת פועלים פלסטינית מהים ועד הירדן. מדינה בה יהודים וערבים היו יכולים לחיות יחדיו ללא אפליה ואלימות על רקע מתחים אתניים.
מלחמת 1956 – משבר תעלת סואץ
באוקטובר 1956, ישראל, בריטניה וצרפת יזמו מתקפה משותפת על מצרים במטרה לקחת את השליטה על תעלת סואץ המולאמת. הפלישה נעצרה כתוצאה מהתערבות ארה”ב אשר ביקשה לבסס את מעמדה כאימפריאליסט הראשי על פני המעצמות האימפריאליסטיות האחרות, ובנוסף גם לנצח במלחמת התעמולה שלה מול יריבתה האימפריאליסטית – ברית המועצות אשר סיפקה גיבוי למצרים באמצעות מכירת נשק ובאותו זמן גם פלשה להונגריה.
עמדתנו ביחס לסכסוך זה היא תמיכה במצרים כנגד המתקפה האימפריאליסטית, מבלי תמיכה פוליטית בהנהגתה הבורגנית. אילו מדינה אימפריאליסטית הייתה רואה לנכון לשלוח נשק למצרים, היינו מברכים סיוע זה כל עוד המצרים פועלים למען האינטרסים שלהם בהגנה על מדינתם ולא פועלים למען האינטרסים של ארה”ב וברית המועצות.
החשיבות העיקרית של הסכסוך הזה טמונה בקביעת אופייה של מדינת ישראל בשלב זה כמדינה אימפריאליסטית הפועלת למען האינטרסים שלה עצמה או בעלת ברית בלבד הכפופה לאימפריאליסטים. ממחיר הדמים של המלחמה הזו, ניתן להסיק בקלות כי הכוחות המצריים, על אף הסיוע הסובייטי, לא היוו אתגר עבור הפלישה הישראלית. ישראל ספגה 171 הרוגים, כמה מאות פצועים וארבעה שבויים.בלבד, בעוד המצרים ספגו 1500 עד 3000 הרוגים, אלפי פצועים וקרוב ל-6000 שבויי מלחמה.
אולם ספר שכתב היסטוריון ציוני, דיפלומט ומזכיר הכנסת השלישית, נתנאל לורך, חושף את הטענה כי המדינה הציונית אולצה להיכנס למלחמה על ידי צרפת בהה הייתה תלויה כלכלית בזמנים קשים אלה של משבר כלכלי. יתר על כן, בעוד בידי ישראל עלה לכבוש את חצי האי סיני מידי המצרים, היא לאחר מכן אולצה, למרות מחאותיה, להסיג את כוחותיה בלחץ ארה”ב וברה”מ.
מלחמת 1967
אם עד 1967, מעמדה של ישראל כמדינה אימפריאליסטית יכול היה להיות שנוי במחלוקת, הרי שבמלחמה זו הוכח כי ישראל כבר הייתה אימפריאליסטית ועל המרקסיסטים להתייחס אליה ככזו. ללא סיוע משמעותי מצד המעצמות האימפריאליסטיות, יזמה ישראל מתקפה על שכנותיה הבלתי-אימפריאליסטיות במטרה להרחיב את שטחה ולחזק את מעמדה כמעצמה אזורית.
בכך שניצחה את המלחמה שילשה מדינת ישראל את שטחה ועקרה מן הגדה המערבית קרוב בין 200 ל-250 אלף פלסטינים ובין 80 ל-110 אלף סורים מרמת הגולן. מיד לאחר מכן נשלחו קולוניאליסטים יהודים ליישב את השטחים הכבושים הטריים, ובכך הרחיב מפעל ההתיישבות הציוני את מסע הטיהור האתני באזור.
המתקפה ספגה ביקורת עזה לא רק מכיוון העולם הערבי, מסיבות מובנות, אלא גם מצד מדינות אימפריאליסטיות. צרפת הלכה רחוק ואף הטילה אמברגו של נשק על ישראל ובכך אילצה אותה להישען על ארה”ב כספק נשק וכמו כן להתרכז בתעשיית יצור הנשק שלה עצמה. וכך, המעמד האימפריאליסטי של ישראל היה כעת מבוסס היטב.
עמדתנו ביחס למלחמת 67 היא תבוסה מהפכנית לישראל, ללא התחשבות בעובדה שמדינות ערב נתמכו פוליטית וצבאית על ידי ברית המועצות האימפריאליסטית.
מלחמת 1973
מלחמה זו החלה במתקפת פתע מצד מצרים וסוריה כנגד ישראל. בעוד שמתקפה זו קצרה הצלחה קצרה, לבסוף היא הובסה, למרות שהיא גרמה לדמורליזציה רבה בשורות הציונים והוכיחה כי אין מעצמה אימפריאליסטית שלא ניתן להביס. הציונים הבינו זאת ומשום כך הסכימו לחתום על הסכם שלום עם מצרים, אשר בתמורה העבירה את נאמנותה מן ברית המועצות לארה”ב.
על אף העובדה שמצרים וסוריה קיבלו תמיכה אימפריאליסטית מברית המועצות וסיוע החירום שקיבלה ישראל מארה”ב, אשר הבטיח את ניצחונה במקום תבוסה מוחצת, עמדתנו היא תבוסה מהפכנית לישראל, מבלי מתן תמיכה פוליטית למשטרים הערביים.
עם זאת, יש לציין כי לו היו לנו חברים במצרים או סוריה, משימתם הייתה לחשוף את העובדה כי אף אחת מן המדינות לא יצאה למלחמה כשהבעיה הפלסטינית על ראש סדר יומן. הן בשום פנים ואופן לא התכוונו לחסל את מדינת ישראל, אלא להחזיר לעצמן את השטחים שנכבשו מהן. המסר שלנו להמונים באזור הוא שהדרך היחידה להביס את האימפריאליזם, הציונות, ישראל, היא באמצעות מהפכה של מעמד הפועלים כנגד המשטרים הבורגניים הערביים.
הייתה זו המלחמה האחרונה בקנה-מידה גדול בין המדינה הציונית והצבאות של הבורגנות הערבית של האזור. הבורגנות האנטי-אימפריאליסטית לכאורה, השלימה עם קיומה של ישראל ופנתה לדרך של שיתוף פעולה חלקי עם האינטרסים של האימפריאליזם המערבי. שיתוף פעולה זה התהדק עם קריסתה של ברית המועצות ב-1991.
ישראל עומדת בפני מלחמת גרילה
הפלסטינים, אשר על חשבונם הוקמה המדינה הציונית, מעולם לא נפלה בידיהם ההזדמנות ליצור צבא סדיר. הם נלחמו תמיד בכלי נשק דלים, מוברחים, מאולתרים, קנויים או גנובים. ניתן להגדיר את ההתנגדות המזוינת שלהם למדינת ישראל ולקולוניאליזם הציוני כמלחמת גרילה מן היום הראשון.
מאז תבוסתן של מצרים וסוריה במלחמת 73, הפלסטינים נותרו לבדם במערכה כנגד הציונות. בסוף שנות השישים עד שנות השבעים, הוסיפו המשטרים הערביים של מצרים, סוריה וירדן חטא על פשע וחיסלו או גירשו את רוב קיני תנועת ההתנגדות הפלסטינית אשר ביקשה מקלט בשטחן.
ללא הנהגה מהפכנית של מעמד הפועלים, הגרילאיזם והטרור האינדיבידואלי, על כל הבעייתיות שבהם, הפכו לטקטיקה ולאסטרטגיה היחידה של הפלסטינים הנאבקים, מלבד אירועים ספוראדיים של שביתות מתוכננות או ספונטניות של פועלים או זעיר בורגנים, אשר מהר מאוד הוצא מהן האוויר על ידי ההנהגה הבורגנית.
אש”ף אשר הגיע לעמדת ההנהגה של הפלסטינים היווה למעשה ארגון גג המבוסס על אסטרטגיית ה”חזית העממית” המוזכר לעיל, אשר אינו נועד לצורך ניצחון אלא לצורך תבוסת המאבק, כאשר המנהיגים הבורגנים חותמים עסקאות עם האימפריאליזם בתמורה לשקט תעשייתי. הארגון הכיל מספר תתי-ארגונים, כולם משתמשים בסוג זה או אחר של רטוריקה פסוודו-סוציאליסטית ושמאלית, כולם רואים בגרילאיזם כדרך היחידה להשיב את המולדת השדודה.
בהמשך, ב-1987, מתוך האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, התגבש אגף אסלאמיסטי בתוך תנועת השחרור הפלסטינית וקרא לעצמו חמאס. חמאס היווה זרוע של תנועת האחים המוסלמים וקרא תיגר על ההנהגה של אש”ף. יריבות זו הגיעה עד לכדי מלחמת אזרחים לאחרונה, בה נדון בהמשך מסמך זה.
בעוד אנו מגנים את ההתמקדות בלוחמת גרילה זעיר-בורגנית כתחליף למלחמתו המהפכנית של מעמד הפועלים, ומגנים את הפגיעה באזרחים בלתי-חמושים, הרי שאנו תומכים בהמונים הפלסטינים, ללא קשר להנהגה שלהם, במאבקם האנטי-אימפריאליסטי כנגד ישראל.
מעורבותה של ישראל במלחמת האזרחים בלבנון
כאשר גורשה מירדן, התיישבה הנהגת אש”ף בלבנון. לבנון הנה מדינת שגבולותיה שורטטו ביד האמן של האימפריאליסטים ובתוכה חיות קבוצות רבות ומגוונות, דתיות ולאומיות. בתקופה זו לבנון עמדה ערב מלחמת אזרחים עקובה מדם שתימשך כ-25 שנה, בין הקבוצות השונות. כאשר המלחמה פרצה ב-1975, ישראל לא התעכבה זמן רב והחליטה לנצל את ההזדמנות ולחסל את אש”ף ואת המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית, יחד עמו.
ב-1978 ישראל פלשה ללבנון וכבשה את השטח מדרום לנהר הליטאני. כתוצאה מלחצים מצד האו”ם ישראל הסיגה את כוחותיה ושמרה לעצמה “רצועת בטחון” אשר רוחבה 19 ק”מ, והקימה כוח לחימה מקומי בשם צד”ל – צבא דרום לבנון.
ב-17 ליולי 1981, הפציצה ישראל בניין משרדים במטרה לחסל את משרדיו של אש”ף והרגה 300 אזרחים ופצעה 800. מתקפה זו הביאה לגינוי מס שפתיים מכל רחבי העולם ואף אמברגו זמני של כלי טיס שהוטל על ישראל מצד ארה”ב.
ב-6 ליוני 1982, ישראל פלשה ללבנון ותקפה שוב בסיס אש”ף בלבנון כשצבאה דוהר לכיוון בירות. אלא, שככל הנראה, חיסולו של אש”ף לא היה המטרה היחידה ששמה לעצמה ישראל בלבנון. ב-16 לספטמבר 1982, מיליציות נוצריות בעלות ברית של ישראל, פשטו על שני מחנות פליטים פלסטיניים בשם סברא ושתילה, וטבחו בפליטים הפלסטיניים כשההערכות נעות בין 328 הרוגים ועד ל-3500. העולם כולו הזדעזע וישראל עמדה בפני לחצים קשים להסיג את כוחותיה מלבנון.
בכך שישראל נסוגה ל”רצועת הבטחון”, לא תמו צרותיו של אש”ף. הממשלה הסורית והמיליציות הנתמכות על ידה בראשות ארגון ‘אמל’ השיעי, תקפו וחיסלו מספר מחנות פליטים פלסטיניים, ובכך ניסו לסיים את העבודה שהחלה ישראל ולחסל את נוכחות אש”ף בלבנון.
לבסוף הובס אש”ף והשפעתו בלבנון דעכה, כאשר הנהגתו מחפשת נואשות אחר פתרון דיפלומטי ועל דרך לערוך עסקה עם ישראל ולהציל את עצמה מהיכחדות. הסכמי אוסלו של 1992 הינם תוצר של תבוסה זו. אולם ההמונים הפלסטינים והלבנונים רצו בהמשך המאבק האנטי-אימפריאליסטי.
בלבנון, את מושכות המאבק האנטי-אימפריאליסטי תפס ארגון שיעי בשם חזבאללה הנתמך על ידי אירן. לאחר שהביס את יריבו השיעי ‘אמל’, הפנה חזבאללה את מתקפותיו כנגד הכיבוש הישראלי בדרום לבנון. ב-25 במאי, 2000, לאחר 20 שנה של כיבוש ומפגשים עקובים מדם עם חזבאללה, הסיגה ישראל את כוחותיה מדרום לבנון מלבד מובלעת בשם ‘חוות שבעא’.
שש שנים של שקט יחסי הפרו במלחמת לבנון השנייה ב-2006, כאשר ישראל פלשה שוב ללבנון כתגובה על חטיפת שני חיילים ישראלים בגבול לבנון. ישראל הרגה ופצעה אזרחים רבים והשאירה מאחוריה שובל של הרס כבד לתשתיות וגרמה בכך למשבר המוניטארי נוסף.
אולם ממשלת ישראל, אשר קבעה כי מתקפה זו תגרום לחיסולו של חזבאללה, ספגה מפלה צבאית ופוליטית, שכן כל הישגיה במלחמה היו מעשי הרס וטבח נוספים בתושבי לבנון. שני החיילים הוחזרו מאוחר יותר בארונות קבורה בתמורה לאסירים פוליטיים רבים תושבי לבנון.
כבכל מאבק אנטי-אימפריאליסטי, תמיכתנו נתונה למיליציות הפלסטיניות והלבנוניות במאבקן כנגד ישראל (וסוריה) מבלי כל תמיכה פוליטית ותוך חשיפת תפקידן הריאקציוני בפני ההמונים.
האינתיפאדות הפלסטיניות ולידתה של ה’רשות הפלסטינית’
ב-1987, מאוכזבים מכישלונותיו ותבוסותיו של אש”ף ובגידותיהם של המשטרים הערביים, ההמונים הפלסטינים פרצו בהתקוממות ספונטאנית כנגד הכיבוש הישראלי הדכאני והקולוניזציה של שטחי 67. ההתקוממות כללה פעולות ספונטאניות רבות מכל קשת המסורות המעמדיות – החל מאי-ציות אזרחי וחרם צרכנים מבית המדרש של מעמד הביניים, דרך שביתות פועלים, בריקאדות, ועימותים אלימים בין חיילי כיבוש ונוער זורק-אבנים.
לא עבר זמן רב ואש”ף לקח את השליטה על ההתקוממות על מנת להסית אותה אל עבר הכשלון פעם נוספת. לאור החולשה של אש”ף, התגבש בתוך תנועת השחרור הפלסטינית אגף אסלאמיסטי שבא לידי ביטוי בארגונים כחמאס והג’יהאד האסלאמי.
האינתיפאדה לא הצליחה לייצר תנועה מהפכנית, אך הכתה את ישראל מבחינה כלכלית והמשק שלה הפסיד כ-650 מיליון דולר. בניסיון להביא ליציבות באזור מבלי לשלם את מחיר עצירת מפעל ההתנחלויות החונק את הפלסטינים החיים בשטחי 67, הממשלה הישראלית החליטה לעשות שימוש באופי הריאקציוני של אש”ף ולהציע לאגף הבורגני שלו חלקים מעוגת הניצול בתמורה לסיוע בדיכוי התנועה הפלסטינית האנטי-אימפריאליסטית.
ועידת מדריד ב-1991 והסכמי אוסלו של 1993, איפשרו להנהגה הותיקה של אש”ף ‘לקום לתחייה’ ולקחת שליטה מוגבלת על חלק קטן משטחי 67. אש”ף הבטיח להמונים הפלסטינים כי הדרך הדיפלומטית תוביל להקמתה של מדינת פלסטינית בגבולות 67 כאשר ירושלים המזרחית תהיה בירתה. הן ישראל והן אש”ף פיזרו לחלל אשליות והוציאו מקברו את “פתרון שתי המדינות לשני עמים” הישן, כאילו שפתרון שלא עבד כאשר הציונים קיבלו 55 אחוזים מהשטח, יעבוד כאשר הם מחזיקים ב-80 אחוז מהשטח, אחוז שגדל עם התרחבותו של מפעל ההתנחלות.
כפי שהמהפכנים המרקסיסטיים צפו, הסכמי אוסלו התפוצצו בשפיכות דמים, ראשית כאשר האגפים האסלאמיסטיים הביעו את רצונם להמשיך במאבק האנטי-אימפריאליסטי כנגד ישראל בשורה של פיגועי התאבדות בין השנים 1993 ועד ל-2005 (אז הפסיקו את השימוש בטקטיקה זו ואף גינו אותה ב-2006). אחר כך, באוקטובר 2000, לאחר ש”פסגת השלום” בקמפ דייוויד נכשלה, ורב הטבחים אריאל שרון ביקר במסגדים בהר הבית בירושלים, פרצה התקוממות עממית פלסטינית חדשה וגל של אלימות שטף את האזור – הן בתוך והן מחוץ לשטחי 67.
אל האגפים האסלאמיסטיים הצטרפו אנשי אש”ף ואנשי אש”ף לשעבר רבים, אשר יצרו ארגונים חדשים, שברו משליטתה הישירה של הנהגת אש”ף, ויזמו התקפות כנגד מטרות צבאיות ואזרחיות כולל פיגועי התאבדות בהשראה דתית אשר מעולם לא בוצעו על ידי פלסטינים הקשורים באגפים חילוניים.
ישראל מצדה, ניצלה את ההזדמנות להכות מכת מוות נוספת את המאבק הפלסטיני לשחרור. ב-2002 הצבא הישראלי פלש לגדה המערבית ולעיר ג’נין וערך שם מסע הרס וטבח בהורגו לפחות 53 פלסטינים, מחציתם בלתי-חמושים, ופצע מאות תוך שהוא הורס רחובות ורובעים שלמים. מיד לאחר סיומו של המבצע בגדה המערבית החלה ישראל לבנות את חומת ההפרדה כאמצעי לקדם את תהליך הגטו-איזציה של האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה.
באופן דומה, על ידי נסיגתה החד-צדדית ופינויה את רצועה עזה ב-2005, ניסתה ישראל להביא לתהליך דומה בעזה, וביצעה הכנות לפלישה ולטבח הבא.
ב-2006, ניצח חמאס את הפת”ח בבחירות הפלסטיניות. כתוצאה מכך מספר מדינות אימפריאליסטיות וביניהן ישראל וארה”ב הטילו סנקציות על הפלסטינים. ישראל הידקה את המצור על רצועת עזה ויצרה שוב, משבר המוניטארי. ארה”ב וישראל החלו להכין את פת”ח להפיכה צבאית כנגד חמאס וסיפקו לו נשק ואימונים צבאיים.
מלחמת האזרחים של 2006-8 העניקה לחמאס את הניצחון ואת השליטה על רצועת עזה, בעוד הפת”ח מחזיק בשליטה על הגדה המערבית תחת מטריית ההגנה של ישראל.
במלחמה זו, ובניגוד לרוב הקבוצות השמאליות בעולם אשר תמכו בפת”ח, נקטו בעמדה פציפיסטית וגינו את שני הצדדים, או אפילו העניקו תמיכה פוליטית לחמאס, אנו תמכנו בניצחון חמאס על פני פת”ח שהפך לזרוע בורגנית הכפופה ומשרתת ישירות את האימפריאליזם. עם זאת, לא חסכנו את הביקורת שלנו על היותו ארגון קפיטליסטי ריאקציוני של מנהיגי דת, אשר התקפותיו המופנות לאזרחים בלתי-חמושים משמשות תירוץ לציונים על מנת לטבוח באזרחים בלתי-חמושים פלסטינים. אנו גם הזהרנו את ההמונים כי האינטרסים המעמדיים של הנהגת חמאס חזקים מנטיותיו האנטי-אימפריאליסטיות, וכי הוא מחפש ללא הרף הזדמנות לבגוד בהמונים הפלסטיניים ולקבל את הנתח שלו מעוגת הניצול, לצד או אפילו במקום אש”ף המתפורר.
עד עתה ישראל לא ויתרה על בעל הברית שלה והיא ממשיכה להשתמש בחמאס כתירוץ להתקפות הברבריות שלה כנגד הפלסטינים. דוגמא אחרונה היא הטבח בעזה של 2008-9, בו נהרגו אזרחים פלסטינים רבים, אך שוב, כמו בלבנון 2006, הציונים ספגו תבוסה פוליטית וצבאית, היות שהם טרם הצליחו לשבור את רצון ההמונים הפלסטינים להלחם, וטרם הצליחו להדיח את מנהיגיהם הנבחרים.
כמה עוד יכולים הפלסטינים לספוג? אין לאיש פתרונים. ללא אלטרנטיבה מהפכנית של מעמד הפועלים להנהגה הריאקציונית, ועם התרחבותו של מפעל ההתנחלות הציוני בגדה המערבית, חבית אבק השריפה אשר אזור זה נח עליה, מתקרבת יותר ויותר לרגע הפיצוץ והפלסטינים מתרחקים יותר ויותר מחלומותיהם אפילו הצנועים ביותר.
השיטה הקפיטליסטית הנרקבת ומשבריה ההרסניים מעניקים למעמד הפועלים באזור הזדמנויות רבות ליצור הנהגה שכזו. הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית הוקמה על מנת לתרום לתנועה זו את השיטה המדעית של המרקסיזם המהפכני – הדרך היחידה למהפכה סוציאליסטית מנצחת.
[1] Leon Trotsky. War and the Fourth International. June 10, 1934.
[2] Karl Marx. The Civil War in the United States. Die Presse 1861.
[3] Karl Marx. A Criticism of American Affairs. Die Presse 1862.
[4] Leon Trotsky. War and the Fourth International. June 10, 1934.
[5] Leon Trotsky. The Lessons of Spain : The Last Warning. 1937.
[6] Leon Trotsky. A Strategy of Action and Not of Speculation, Letter to Pekin Friends, What are, at Present, the Chief Elements of the Political Situation in China? October 1932.
[7] Leon Trotsky. In Defense of Marxism. A Petty-Bourgeois Opposition in the Socialist Workers Party. December 1939.
[8] http://www.marxists.org/glossary/terms/t/e.htm#terrorism
[9] Leon Trotsky. Why Marxists Oppose Individual Terrorism. November 1911.
[10] Leon Trotsky. For Grynszpan: Against Fascist Pogrom Gangs and Stalinist Scoundrels. 1939.
[11] Ibid.