כאשר יצרנו קשר בפעם הראשונה עם ה-LRP, לפני שש שנים, התרשמנו משלוש תכונות נדירות שחשבנו שהיו לארגונכם: הבנה מוצקה של תיאוריה מרקסיסטית, יושר, והיכולת לשלב שתי תכונות אלו עם עבודה בתנועות וארגונים המוניים. כיום אנו חושבים שאפילו שרוב הסיכויים הם שהארגון שלכם תמיד היה צנטריסטי, או לפחות הרבה לפני שיצרנו עמכם קשר, בגרותכם מביישת את נעוריכם.
ל-LRP יש מספר מאמרים מתוחכמים ומעוררי-מחשבה על תיאוריה פוליטית: “No Draft is No Answer”, “Was Trotsky a Pabloite?”, “Death Agony of a Deformed Theory”, “Propaganda and Agitation” ו-“Myth and Reality of the Transtional Program” הם כנראה החשובים ביותר. הבעיה? המאמר החדש ביותר מבין אלו (Prop. and Agit.) נכתב ב-1998, ורוב המאמרים נכתבו בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. הספר היחידי שכתבתם יצא לאור ב-1989. האם ארגון הטוען להיות ארגון מרקסיסטי יכול באמת לא לפתח את התיאוריה הפוליטית שלו במשך 15 שנים (ולמעשה, קרוב ל-30)? קראנו לכם להצטרף אלינו בלימוד מחדש של מטריאליזם דיאלקטי ושל המתודה המרקסיסטית. האם הקשבתם? האם התייחסתם בכלל לנקודה זו? לא. נראה שה-LRP של ימינו לא רוצה ולא צריכה תיאוריה פוליטית, מה שתמיד נכון לגבי הצנטריזם. תיאוריה פוליטית מפריעה לאלו המנסים לא להעליב אנשים המחזיקים בעמדות ריאקציוניות כמו סירוב להגן על המורדים האיסלאמיסטים במאלי ואלו התומכים בעמדת ה-NPA בשאלה זו.
ה-LRP בזמנו היה מעורב בעבודה באיגודים המקצועיים, בתנועה נגד המלחמה וכו’. שמענו וקראנו על הרבה פעולות אמיצות וראויות לשבח שלכם מהעבר, האחרונה ב-2005, כאשר קראתם לשביתה למרות לחץ מסיבי מצד הבירוקרטיה של האיגודים ואיומים מצד המדינה. אך היום נראה שאינכם מעורבים בדבר. אתם הולכים להפגנות, אך לא לוקחים חלק בארגון שלהן. אתם מגבילים את עצמכם לביקורת. לטרוצקי היה מה לומר על קבוצות עם שיטת העבודה שלכם:
“בשורותיה של האופוזיציה השמאלית, במיוחד הסקציה השמאלית שלה, ישנה מחלה רוחנית נפוצה, לה אני מעדיף לקרוא, בלי להיכנס לניתוח של שורשיה החברתיים, על שמו של נציגה הבולט ביותר: סובריניזם. מחלה זו – אם לגשת לשאלה במישור של פסיכולוגיה פוליטית – משלבת שיתוק הרצון הפוליטי עם גידול-יתר של הרציונליזציה. שנינות קבינט חסרת-שורשים, ללא ציר, ללא מטרות ברורות, ביקורת לשם הביקורת, מתקטננת, עושה הר מעכבר ועכבר מהר – אלו הם התכונות של טיפוס זה, העוסק בראש ובראשונה בשימור המעגל הצר שלו או על “עצמאותו”. אנשים מסוג זה, נחושים מכדי להצטרף לסוציאל-דמוקרטים, אך בו במידה לא מסוגלים לאמץ את הפוליטיקה של הבולשביזם, לא מסוגלים לעסוק בפוליטיקה אקטיבית באופן כללי, נוטים בעיקר לרשום הערות שוליים על פעולותיהם וספריהם של אחרים. רוח זו, אני שב ואומר, באה לידי ביטוי באופן הבולט ביותר אצל סוברין, אשר מצא סוף-סוף כלי מתאים לביטוי עבור הקבוצה שלו בצורת עיתון ביבליוגרפי, בו סוברין מעביר ביקורת על הכל וכולם ביקום כולו כביכול בשם ה”דוקטרינה” שלו. אך הסוד כולו הוא בכך שלסוברין אין דוקטרינה, ומעצם המנטליות שלו, לא יכולה להיות לו דוקטרינה. כתוצאה מכך, העבודה הרוחנית הירצנית של סוברין, אשר לא חסרה בה שנינות או חוכמה, היא פרזיטית מעצם טבעה. הוא משלב רסיסים של קומוניזם עם ניצני מנשביזם. זוהי בדיוק המהות של הסובריניזם, אם ניתן לדבר כאן על מהות בכלל.”
~לאון טרוצקי, מכתב לאלברט טרינט, ספטמבר 1931
התחננו שתלמדו יחד איתנו את הטקטיקה של החזית המאוחדת, אשר נכשלנו ביישומה בעבר. האם הקשבתם? האם הגבתם? לא. החזית המאוחדת זרה לחלוטין ברוחה לצנטריזם. היא חושפת את הזיג-זגים שלו ואת חוסר-יכולתו לפעול ולהשפיע. זוהי בדיוק הסיבה שמהפכנים מתעקשים ליישם אותה. לא רק שחבריכם נותרים מנותקים מהתנועה ההמונית: גם נמנע מהם החינוך התיאורטי שהיה עליכם לספק, והכשרה בכתיבה, אספקט חשוב נוסף של חברות בארגון מהפכני. ייתכן שלא הייתם צנטריסטים בעבר, אך בשנים האחרונות, הפכתם את עצמכם לכת.
לא קשה להבין כיצד הגעתם למצב זה. חוסר-הפעילות שלכם מבטא ציניות לגבי מעמד הפועלים, פסימיזם לגבי היכולת שלכם לגייס אותו. זה בתורו ביטוי לכשלון של ה-LRP להתנתק מהפוליטיקה של מעמד הביניים ולהכות שורשים בקרב העובדים. הציניות של הסטליניסטים לגבי מעמד הפועלים לאחר 1933 באה לידי ביטוי במדיניות של החזית העממית ובחיפוש אחר “שותפים לדרך” (fellow-travelers). ל-LRP, למרות שאינו ארגון סטליניסטי, יש אותה גישה כיום. שותפיכם לדרך היא הסיבה העיקרית לכך שאינכם מסוגלים לכתוב על מאבקים תוך-כדי התרחשותם. הרי את מי אתם עלולים לאבד אם תגידו בגלוי שאתם מגנים על המורדים האיסלאמיסטים במאלי? אולי שותפים לדרך במצרים, עבורם העמדה לפיה האיסלאם מייצג “ריאקציה שחורה” מאפשרת להצדיק הצטרפות לבלוק מעמדי הכולל לא רק נאצריסטים אלא גם פוליטיקאים ממשטר מובארק? ואת מי אתם עלולים לאבד אם תיקחו עמדה על סוריה מבלי להוכיח לאותו קהל אנטי-איסלאמי שהמוסלמים לא שולטים שם?
הבטחתם לענות לנו על הביקורת שלנו. הבטחתם להמשיך לנהל דיון פוליטי, כולל בעניין מאלי. הבטחתם לנו בולטין פנימי משותף, כלומר, בולטין בו ללס”א תהיה השפעה על המאמרים הכלולים וחלק בכתיבת ההקדמה לויכוח. אתם טוענים שכתבתם את הבולטין, בעצמכם; אתם טוענים שחילקתם אותו לחבריכם ושלחתם אותו אלינו בדואר אוויר. מדוע להשתמש בדואר אוויר כאשר אתם יכולים לשלוח מסמכים בדואר אלקטרוני? ללא ספק, כדי לקנות זמן.
לאור כל הבעיות הפוליטיות הללו וההבטחות שלא קיימתם, אנו אומרים לכם: שלום. אין שום טעם לנסות לבנות נטייה משותפת עם ארגון מרקסיסטי כביכול שלא מקיים את הבטחותיו. בתקופה זו של שינויים מהירים, המשך היחסים הנוכחיים ישתק אותנו פוליטית כפי שאתם שיתקתם את עצמכם. הבוז שלכם לחבריכם, להם יש זכות לדעת מה קרה, הוא חלק מהמהות שלכם. שיתוק כזה הוא הדבר האחרון אותו אנו צריכים. כמו עם כל ארגון צנטריסטי אחר, אנו נשמע לשתף אתכם פעולה בחזיתות מאוחדות, אך מבחינתנו שני הארגונים שלנו כבר לא נעים לקראת הקמתה של נטייה משותפת.
במסמך בו דיווחנו לראשונה על הדיונים שלנו, כתבתם שאתם מחפשים אנשים שיוכלו לחשוב אתכם, לא מעריצים שיחזרו על מה שאתם אומרים. ייתכן שזה נכון. הבעיה היא שאתם לא מחפשים אנשים שיוכלו לפעול אתכם. אנשים כאלה עלולים לאלץ אתם לפעול, וזה לא משהו שאתם רוצים לעשות. זו הסיבה שבגללה סירבתם לבסס את הנטייה המשותפת שלנו – שמעולם לא נבנתה – על העקרונות של הצנטרליזם הדמוקרטי. יש לכם עקרונות אחרים, עליהם אתם טוענים שעברנו. אך למרקסיסטים יש רק עקרון אחד: הדיקטטוריה של מעמד הפועלים. אנו מסיימים מכתב זה ואת היחסים בינינו עם בדיחה שג’ברא ניקולא נהג לספר על קבוצות מרקסיסטיות-לכאורה המנסות לאחוז בעקרונות מופשטים כאלה:
אדם יושב באולם קולנוע מאחורי איש עם כובע גדל. הוא נבקש מהאיש להסיר את הכובע, אך זה עונה לו: “לא. אני חושב את הכובע הזה מתוך עקרון.” האדם חוזר בעצבים למקומו, עד שהוא לא יכול לעמוד בכך יותר. הוא חוזר לאיש עם הכובע. “לא”, הוא אומר: “אמרתי לך – זה עקרון.” האדם חוזר למקומו, רותח, עד שבסוף הוא קם, הולך אל האיש, תופס לו את הכובע וזורק אותו, ואומר: “אדוני, זה לא עקרון – זו קרחת!”
הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית