כרוז משותף ל-LRP (הליגה למען המפלגה המהפכנית – ארה”ב) והליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית (ישראל/פלסטין הכבושה)
ב-18 לספרטמבר, הכריזה ממשלת איראן כי עלה בידיה לבנות מתקן להעשרת אוראניום ליד העיר קום. הכרזה זו הפכה עבור ישראל וארה”ב לתירוץ על מנת לאיים עליה בסנקציות ומתקפה צבאית. ממשלת ישראל מאיימת בגלוי במתקפה אווירית כנגד איראן. ארה”ב, שהאינטרסים האימפריאליסטיים שלה במזרח התיכון עלולים להתערער משמעותית בעקבות מתקפה ישראלית, מנסה לגייס תמיכה בינלאומית לסנקציות על איראן, במטרה לסחוט ויתורים מצד איראן ולרסן את ישראל. איראן היא דוגמא לכך שסנקציות לכשעצמן אינן אלא התגרויות אלימות, אשר תפקידן לעתים קרובות להכשיר את הקרקע לשימוש בתחמושת חיה.
הליגה למען המפלגה המהפכנית בארה”ב והליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית בישראל/פלסטין הכבושה, עומדות יחד בהתנגדותן לכל האיומים במתקפה על איראן, בין אם צבאית או בדמות סנקציות. למעמד הפועלים וההמונים המדוכאים יש אינטרס לקום נגד איומים אלה, אשר מטרתם לבסס את השליטה האימפריאליסטית באזור.
ממשלת איראן מתעקשת כי ניסיונות העשרת אוראניום מצדה נעשים למטרות מחקר והפקת אנרגיה ולא לצורך ייצור נשק גרעיני. בין אם היא דוברת אמת או לא, אין זה משנה כלל בכל הנוגע להתנגדות למתקפה אימפריאליסטית על איראן. ארה”ב וישראל מביעות את התנגדותן לאפשרות שאיראן תחזיק בנשק גרעיני, אולם הצביעות של שתיהן זועקת לשמיים. ארה”ב היא עדיין המדינה היחידה אי פעם שהשתמשה בנשק גרעיני לצורך עריכת הטבח הכפול בהירושימה ונגסקי. ישראל, אף שממשלתה לא הודתה בכך מעולם, מחזיקה אף היא במלאי של נשק גרעיני בסודיות גלויה המטיל את אימתו על תושבי המזרח התיכון. כמו התוכנית האיראנית, לכאורה, להשגת נשק גרעיני, גם הפצצה הישראלית פותחה בניגוד בוטה לאמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. הנשק הגרעיני של ישראל, בשונה מזה שהיא טוענת שאיראן מפתחת, פותח בתמיכתן המלאה של ארה”ב וצרפת האימפריאליסטיות. מרדכי ואנונו, טכנאי שעבד בכור הגרעיני בדימונה, אזר אומץ רב וחשף את קיומה של תוכנית הגרעין הישראלי בפני העיתונות העולמית, סבל בשנים האחרונות מהטרדות משפטיות ואף הוחזר לכלא על ידי הרשויות בישראל.
כמובן שלאנושות אין כל אינטרס בהתרבות נוספת של כלי נשק גרעיניים, אולם בעולם בו אנו חיים, אמנות מסוג האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, משמעותן ביסוס מעמדם של קומץ רבי-מרצחים אימפריאליסטים (ובנוסף סין, הודו ופקיסטן) המהווים את “מועדון המדינות הגרעיניות”, כמונופול על שוק הנשק הגרעיני. אנו מגנים על זכותה של איראן לפתח נשק גרעיני משום שמדובר בזכותה להגנה עצמית כנגד האיומים החוזרים ונשנים נגדה מצד האימפריאליסטים.
מה עומד מאחורי צחצוח החרבות?
בכירים בממשל האמריקאי מודים כי הם יודעים על האתר בקום מזה מספר שנים. על פי דיווחים, האתר עצמו נמצא מספר חודשים לפני השלמת בנייתו. הבכירים טוענים כי הם תכננו להתעמת מול האיראנים בעניין מאוחר יותר וכי הם “הופתעו” על ידי חשיפת המתקן מצד איראן כעת. איראן מתעקשת כי החשיפה נעשתה במסגרת הזמן הנדרש על ידי האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. לא פחות מארבעה ימים חלפו להם מאז החשיפה האיראנית כשהנשיא אובמה החל בהשתלחויותיו כנגד “התרמית” האיראנית. ברור, אם כן, כי האישומים כנגד איראן אינם אלא אמתלה, מה שמעלה את השאלה – מה מנסות ארה”ב, ישראל ומעצמות אימפריאליסטיות אחרות, להשיג באמצעות העלאת הנושא כעת?
בכל הנוגע לישראל, העניין ברור מעט יותר. פלישתה ללבנון הסתיימה בתבוסה לחזבאללה והדבר ערער משמעותית את כוח ההרתעה של מכונת המלחמה הישראלית. הכישלון להשיג ניצחון מוחץ על ידי החלשה משמעותית של חמאס במסגרת המתקפה הרצחנית האחרונה בעזה, מהווה הוכחה נוספת לכך שמסוגלותה של ישראל לשמש כשוטר של האזור מוטלת בספק ובכך גם התועלת שארה”ב מפיקה ממנה כשותף זוטר.[1] יתר על כן, דו”ח גולדסטון העוסק בפשעים שערכה ישראל במסגרת טבח עזה עלול לסדוק עוד יותר את מעמדה המידרדר בדעת הקהל העולמית. העלאת פרשת קום אינה אלא פרובוקציה המאפשרת לישראל להסית את תשומת הלב מפשעיה וכישלונותיה אל עבר איראן. היא מאיימת להוציא לפועל את כוחה על מנת להוכיח כי היא הייתה ונותרה כוח אכיפה אזורי בעל ערך ובכך לא להותיר לארה”ב ברירה אלא לתמוך בה.
העניין מורכב יותר בכל הנוגע לארה”ב. המשבר הכלכלי האחרון, בליווי כישלונות חוזרים ונשנים במסגרת כיבוש עיראק ואפגניסטן, פגעו ביכולתה להכתיב את התנאים כמנהיגה הבלתי מעורערת של הסדר האימפריאליסטי. בכך שהפילה את סדאם ושמה סוף לשלטון הסוני בעיראק, חיזקה ארה”ב את איראן כמעצמה מקומית. את המצב החדש ארה”ב מעוניינת להחזיר לקדמותו. על ידי ניפוח ההאשמות כנגד איראן, אובמה מנסה להראות כאילו בריטניה, צרפת וגרמניה תומכות בהנהגתה של ארה”ב, ובאותו הזמן גם להפעיל לחץ על רוסיה וסין להצטרף לקונצנזוס העולמי, אותו מנסה ארה”ב להנחיל. ההחלטה של ארה”ב לאחרונה, שלא להתקין מערכות הגנה נגד טילים על אדמת מזרח אירופה, מערכות אשר הטרידו משמעותית את רוסיה, מרמזת כי ארה”ב מקווה שרוסיה תחזיר טובה בכך שתתמוך בסנקציות כנגד איראן.
נוסף על כך, האיומים החדשים כנגד איראן עולים בקנה אחד עם מאמציו של אובמה להחיות מחדש את הפתרון הגוסס לבעיית פלסטין – “שתי מדינות לשני עמים”, ואת “תהליך השלום” האינסופי בין ישראל והרשות הפלסטינאית תחת הנהגת פת”ח. רוב שליטי מדינות ערב מביעים חשדנות רבה כלפי המשטר האיראני, הן כתוצאה מיריבויות דתיות ואתניות עתיקות יומין והן כתוצאה מן העובדה שגילויי חוסר הצייתנות מצד איראן כלפי דרישותיהן של ארה”ב וישראל עומדות בסתירה בלתי מחמיאה בעין דעת הקהל המקומית אל מול המדיניות הכנועה האופיינית לשליטים הערביים. לאחר שאובמה בעצת יועצי מדיניות החוץ שלו, דוגמת ממשלת נתניהו, חזר בו מן הדרישה כי ישראל תקפיא את הבנייה בהתנחלויות הגדה המערבית, ייתכן מאוד כי הוא יהיה מעוניין להדגיש את האיום האיראני על מנת להסוות את ההתקפות כנגד הפלסטינים. אולם זהו משחק מסוכן שעלול להוביל לאותו עימות צבאי ממנו מנסה ארה”ב להתחמק. פתיחת חזית נוספת תכביד עוד יותר על משאביה הצבאיים של ארה”ב, בעוד חזיתותיה הנוכחיות באפגניסטן ובעיראק הופכות לפופולאריות פחות ופחות בקרב הציבור האמריקאי.
המאבק הפנימי באיראן
מבחינה פוליטית, אנו מתנגדים לחלוטין למשטר האיראני – לא רק לממשלתו של אחמדיניג’אד, אלא גם לכל מבנה המשטר של ה”רפובליקה האסלאמית” אשר נולדה כתוצאה מכך שמהפכת 1979 נפלה קורבן למעשה מחטף מצד הנהגה בורגנית ריאקציונית בה אנשי הדת היוו את הגורם הדומיננטי. קבוצה זו הנהיגה מהפכת נגד עקובה מדם כנגד מעמד הפועלים ובני בריתו.[2] אחת הסכנות שאין לזלזל בהן היא שהאיומים מצד האימפריאליסטים עלולים להביא לכך ששליטי איראן יצליחו לשתק את ההתנגדות לשלטונם ולזכות בתמיכת ההמונים על ידי נפנוף בהישגיהם האנטי-אימפריאליסטיים.
תמיכה באחמדיניג’אד, כפי שהביעו אנשי שמאל מסוימים, על בסיס הרטוריקה המתלהמת שלו כנגד ארה”ב וישראל ומדיניותו הכלכלית הדמגוגית והפופוליסטית, מהווה עלבון לפועלים, לנשים, למיעוטים לאומיים, הומוסקסואלים ושאר האנשים החיים תחת דיכוי מזה שלושה עשורים מצד התיאוקרטיה, אשר סבלם יהיה הרב ביותר במקרה של מתקפה אימפריאליסטית על איראן. ההגנה על איראן כנגד מתקפה אימפריאליסטית מהווה תנאי מוקדם לבנייתה של העוצמה והתודעה של ההמונים, ההכרחיים להפלת המשטר.
לפיכך, אנו מגנים על הפגנות ההמונים באיראן, אשר התפרצו לראשונה אחרי בחירות ה-12 ביוני אשר הוטו באורח שערורייתי לטובת אחמדיניג’אד. המנהיגים הרשמיים של ההפגנות הללו, ובמיוחד מועמד האופוזיציה לנשיאות, מיר חוסיין מוסאווי, היו ועודם נאמנים לרפובליקה האסלאמית – ובמקרה של מוסאווי, הרי שבעבר הוא עצמו ערך דיכוי עקוב מדם של אופוזיציונרים בשירותה. אולם תמיכתו החפוזה של “המנהיג העליון” אייתוללה ח’אמנאי בתוצאות הבחירות והדיכוי הקשה לאחריהן, מוכיחים כי המשטר אינו מסוגל להיענות לדרישותיהם הדמוקרטיות של ההמונים. מוסאווי אף אינו נבדל מאחמדיניג’אד בתמיכתו בהפרטות רחבות-היקף ומדיניות הצנע בצדן, ומבטיח לא יותר מטיפול אחראי יותר בסוגיות הכלכליות. דבקותם המשותפת בסדר הכלכלי הקפיטליסטי משרטטת את הקו האדום אותו לא יחצו במסגרת מאבקם באימפריאליזם. צרכיהם הכלכליים של רוב האיראנים אינם עולים בקנה אחד עם הקפיטליזם, יותר מכפי שהמרד החברתי שלהם אינו עולה בקנה אחד עם שלטון המולות.
לאחר מספר חודשים בהם היה נדמה כאילו המחאות שככו, הן הופיעו מחדש ב-18 בספטמבר, יום אלקודס (ירושלים). לרוב מדובר באירוע שמטרתו לשרת את המשטר המתפאר בתמיכתו במאבק הפלסטיני – ובו זמנית להכשיל מאבק זה באמצעות שימוש ברטוריקה ריאקציונית, אנטישמית. הפעם שירת האירוע את ההמונים שניצלו אותו על מנת לצאת לרחובות ולמחות כנגד שליטיהם. במאמר שהופיע ב-Weekly Worker, הסוציאליסטית האיראנית יסמין מאד’ר מדווחת כי הסיסמה השלטת בטהרן הייתה אינטר נציונליסטית: “אם בעזה או איראן, הפסיקו להרוג בני אדם; איראן הפכה לפלסטין,” והיא מייחסת זאת ל”נוכחותו ומעורבותו האפקטיבית של השמאל.” מאמר זה מדווח גם על מספר מאבקי עובדים שהתנהלו לאחרונה בעיראן, ומסביר כי “על אף שרוב המחאות הללו התחילו בדרישות על בסיס כלכלי ובהתנגדות לסגירת מפעלים, הרי שברגע שהופיעו כוחות הביטחון, הוביל הדבר לשימוש בסיסמה שכבר הפכה לשגורה ‘מוות לדיקטטור.'”
אירועים מסוג זה מפיחים בנו תקווה בנוגע לעתיד ומצביעים על הפתרון ההכרחי הן לאיראן והן לפלסטין. מעמד הפועלים האיראני היה חזק דיו על מנת להפיל את השאח ב-1979, ובכך הפיל את בעלת הברית החזקה ביותר של ארה”ב באזור, מלבד ישראל. אולם בהיעדר מפלגה מהפכנית המסוגלת להוות הנהגה ופתרונות סוציאליסטיים להמונים המתקוממים, פירות מרד הפועלים נקצרו בידי המולות ובעלי בריתם. התוצאה לא הייתה חירות מן האימפריאליזם, אלא ארגון מחדש של השלטון הקפיטליסטי לצורך התעשרותה של האליטה הקרובה לצלחת. ההיסטוריה של איראן מוכיחה, אף אם באמצעות דוגמא שלילית, את הטענה המרכזית של תיאוריית המהפכה המתמדת של טרוצקי – דרישותיהם הדמוקרטיות של ההמונים לא תתגשמנה ללא הנהגה עצמאית של הפועלים במסגרת מהפכה סוציאליסטית חוצת גבולות לאומיים. כעת, שלושה עשורים לאחר מכן, מעמד הפועלים האיראני חזק יותר משמעותית והנו בעל ניסיון ותודעה פוליטית אשר חושלו באש הדיכוי של השלטון האסלאמיסטי. אולם נותרה עוד משימת בניית המפלגה המהפכנית אשר מכילה בתוכה את הניסיון המצטבר של הדורות האחרונים ופועלת למען תפיסת השלטון.
מבחן המלחמה מוכיח זאת באופן המובהק ביותר. בהתנגשות בין האימפריאליזם ואיראן, אפילו תחת השלטון הריאקציוני הנוכחי, מהפכנים אינם עומדים מהצד – אלא בוחרים צד – נגד האימפריאליסטים ולהגנת איראן. אנו תובעים את זכות ההגדרה העצמית במטרה לעמוד לצד כל לאום מדוכא כנגד מדכאיו. העובדה שמעמד הפועלים הינו המגן העקבי היחידי של הזכויות הדמוקרטיות מוכיחה כי המהפכה הפרולטרית היא הדרך היחידה להגן על ההמונים כנגד האימפריאליזם.[3] אנו מפצירים במעמד הפועלים לבסס ולשמר את עצמאותו הפוליטית ולהמשיך במאבק להפלת המדינה של הקפיטליסטים במטרה לעמוד טוב יותר במשימה זו. ניתן אולי להבין אותם, אך רבים בשמאל האיראני, אולי תחת השפעת זוועות המשטר הרודף אותם, טועים בכך שהם מסרבים לקחת צד באופן בו אנו עושים זאת – או שהם בוחרים בצד הלא נכון. לדוגמא, לאחר בחירות יוני, מפלגת הפועלים הקומוניסטית של איראן (WCPI), עודדה אנשים לדרוש כי האו”ם והאיחוד האירופאי יקראו לבחירות חדשות – ובכך הלכה למעשה, קוראים להתערבותם של מוסדות אימפריאליסטיים.[4] אחרים, כמגמה המרקסיסטית העולמית, לוקחים עמדה ניטראלית המהווה מחדל נפשע אל מול איום המבצע הצבאי האימפריאליסטי. לדעתנו, בין במדינה אימפריאליסטית או בלתי-אימפריאליסטית, המאבק כנגד האימפריאליזם מהווה חלק בלתי נפרד מן המאבק להפלת הקפיטליזם. אין האחד אפשרי ללא השני.
איראן תחת שלטון פרולטארי תערער את כל רשת המדינות אשר מאפשרות את ההגמוניה האמריקנית במזרח התיכון, כאשר ישראל מהווה אבן-יסוד קריטית במערך האזורי. הדבר יהווה השראה למדוכאים והמנוצלים בכל רחבי האזור להתעלות מעל המחלוקות האתניות והכיתתיות אשר טופחו בשיטתיות על ידי השליטים. אנו חשים בטחון בכך שימים יוכיחו שהציונים והאימפריאליסטים האחרים יפחדו הרבה יותר ממהפכת פועלים מאשר מפצצת אטום אסלאמית. הגשמת החזון הזה תדרוש הקמת מפלגות מהפכניות של מעמד הפועלים בכל מדינה ומדינה, כחלק מהחייאת המפלגה העולמית של המהפכה הסוציאליסטית, האינטרנציונל הרביעי, שיוקם מחדש.
כמהפכנים בארה”ב וישראל, אנו עומדים כנגד חרחורי המלחמה של המעמדות השליטים שלנו. אנו קוראים לכל פועל ופועלת בעלי תודעה מהפכנית, אשר מסכימים עם עמדותינו, להצטרף אלינו בבניית המפלגה המהפכנית העולמית של מעמד הפועלים.
די לאיומים ולפרובוקציות של ארה”ב וישראל כנגד איראן!
אימפריאליסטים החוצה, מעיראק ואפגניסטן!
למען מדינת פועלים פלסטינית, מהים עד הנהר!
למען פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון!
למען הקמתו מחדש של האינטרנציונל הרביעי, המפלגה העולמית של המהפכה הסוציאליסטית!
[1]ראה: www.lrp-cofi.org/statements/gaza090702.html
[2] למאמרים העוסקים בניתוח האירועים ראה: www.lrp-cofi.org/PR/iran11.html וכמו כן www.lrp-cofi.org/PR/iran14.html
[3] למתעניין בגישה הכללית של המרקסיזם בנושא הזכות להגדרה עצמית, ראה: www.lrp-cofi.org/PR/MethodPR59.html וכמו כן,www.the-isleague.com/the-isl-position-on-wars-english.php
[4] לדוגמאות נוספות של ההזדנבות של ה-WCPI אחר האימפריאליזם, ראה התכתבות בין ה-LRP ונציג ה-WCPI ב- www.lrp-cofi.org/PR/wcpi_correspondence80.html