ב-1947/8 וב-1967, המדינה הציונית הפכה מעל מיליון פלסטינים לפליטים. לאחר 1967, הקפיטליסטים הציוניים יכלו לנצל את העובדים הפלסטינים בשטחים הכבושים החדשים ככוח עבודה זול. אך לאחר פריצתה של האינתיפאדה העממית ב-1987, הציונים החלו לייבא עובדים זרים סופר-מנוצלים כדי להחליף את העובדים הפלסטינים שנזרקו ממקומות העבודה שלהם. כל זה נעשה בשם ביטחונה של החברה המתנחלת הישראלית.
במשך שנים, המנהיגים של התנועה הציונית הזילו דמעות תנין על משבר הפליטים בדרפור. אך כאשר פליטים אלו החלו לדפוק על דלתה של המדינה הציונית, התגובה הראשונה שלה הייתה לסגור את שעריה בפניהם. כך נחשפה העובדה שבמניע של הממשלה הישראלית והתנועה הציונית לא היה סבלם של הסודנים, אלא הצורך שלהם להפיץ תעמולה איסלמופובית.
כ-27,000 פליטים מאריתריאה וסודן הצליחו, למרות כל המכשולים, כולל רצח בידי הצבא המצרי, להיכנס לישראל. קבלת הפנים שלהם הייתה טיפוסית למדינה אשר לפי הציונים, הוקמה כדי למנוע טרגדיית פליטים חדשה – הם נשלחו לכלא ולבתי מעצר שונים. המסר היה ברור – הפליטים אינם רצויים בישראל. כיום הם חיים חיים של עוני וקשיים. מאז 1951, ישראל העניקה מעמד של פליטים ל-190 איש, כולם מדרום וייטנאם, תומכים של המשטר הפרו-אמריקני, שארה”ב נטשה לאחר תבוסתה של דרום וייטנאם בידי הצפון.
אלפי בקשות למקלט פוליטי נדחו ע”י ישראל בשנים האחרונות. מעטים הצליחו להשיג מעמד כזה. לפי מידע שנחשף לאחרונה, הועדה האחראית לבקשות למקלט פוליטי התכנסה רק שש פעמים ב-2008/9 ובחנה רק 52 מתוך 3211 המקרים שהובאו לפניה.
משבר הפליטים היהודים במלחמת העולם השנייה והתנועה הציונית
מלחמת העולם השנייה, המשכה של הראשונה, הייתה מלחמה אימפריאליסטית. גם בנות הברית וגם כוחות הציר נלחמו על כוח עבודה זול, שווקים ומשאבים. במהלך המלחמה, שני הגושים האימפריאליסטיים ביצעו פשעים איומים כנגד האנושות.
היהודים האירופאיים היו בין הקורבנות של הטבח ההמוני העולמי. שערי מעצמות המערב היו סגורים בפני אלו מהם שהצליחו לברוח והפכו לפליטי חרב. כך תרמו שליטי המערב לרצח ההמוני של היהודים בידי המדינה הגרמנית תחת המשטר הנאצי.
התנועה הציונית השתמשה בהשפעה שלה בארה”ב ובבריטניה ותמכה בפוליטיקאים אימפריאליסטים, כמו צ’רצ’יל ורוזוולט, שסגרו את השערים בפני היהודים. המניע של המנהיגים הציונים כמו וייצמן, בן גוריון וסטפן וייז היה הדאגה שהמאמצים להציל את יהודי אירופה ופתיחת השערים עבורם תאיים על הפרויקט הציוני הקולוניאליסטי בפלסטין. הם טענו כי מסע להצלת יהודי אירופה יחבל במאמץ המלחמתי של בנות הברית.
לאחר המלחמה, הציונים דרשו תמיכה בהקמתה של מדינת ישראל כדי למנוע טרגדיה נוספת בעתיד עבור פליטי חרב. באותו זמן, ישראל יצרה את משבר הפליטים הפלסטיני על-ידי גירוש יותר מ-700,000 פלסטינים לצורך טיהור אתני.
ישראל הייתה אחת מהמדינות הראשונות שחתמה ותמכה בועידת האו”ם משנת 1951 בנוגע למעמדם של הפליטים. אך היא לא ממלאת אחריה, מכיוון שהעניין היחיד שלה בה היה להשתמש בטרגדיה של הפליטים היהודים על-מנת לקדם את הפרויקט הציוני.
מצב הפליטים העולמי כיום
לפי דו”ח של האו”ם מיוני 2010, ישנם כ-15.2 מיליון פליטים בעולם. רובם ברחו מדרום סודן, עיראק, סומליה ואפגניסטן. האחריות לגורלם נופלת בראש ובראשונה על ארה”ב ועל שאר המדינות האימפריאליסטיות, המעורבות במדינות העולם השלישי הללו, דרך כיבוש או דרך עידוד קונפליקטים שמטרתם להשתלט על משאבי טבע.
המשבר הכלכלי העולמי מכה קשות במדינות העולם השלישי. מצבן היה קשה כבר לפני כן כתוצאה מניצול אימפריאליסטי, בשיתוף הפעולה של השליטים המקומיים. בנוסף לפליטים שהוזכרו כבר, מעל 43 מיליון בני-אדם, רובם מקונגו, סומליה ופקיסטן, הפכו לעקורים ומחפשים מזון ומחסה. לפי דיווחים של האו”ם, ובניגוד להנחות רווחות, רוב המפליטים והעקורים היגרו למדינות עולם שלישי אחרות, מכיוון שהמערב, שיצר את בעיותיהם, סגר בפניהם את השערים. יותר מ-12 מיליון איש הפכו לחסרי מדינה.
עובדים זרים ומהגרים בישראל
הקפיטליזם מאלץ את הפועלים להיאבק כנגד אופן היצור הנצלני אשר מהווה מכשול להמשך התפתחותם של אמצעי היצור. מאחורי הטיעונים הגזעניים הנשמעים מפיהם של אויבי מהגרי העבודה והפליטים עומד מניע ברור – פיצול שורות מעמד הפועלים באמצעות הסתה גזענית כנגד מהגרי עבודה. הדבר נכון במיוחד בתקופות של משבר כלכלי, אז נעשה ניסיון להיפטר מן העובדים שיובאו בתקופות שגשוג.
אף על פי שעל פני השטח, ובמיוחד במסגרת המדינה הציונית, השיטה הקפיטליסטית והסדר האימפריאליסטי הצליחו לייצר עוינות עמוקה בין הפועלים הפלסטינים והמהגרים במדינה. הפועלים הפלסטינים אשר נדחקו ממקומות עבודתם על ידי המעסיקים הציונים והמדינה שלהם בתקופת האינתיפאדה העממית מזה, ומהגרי העבודה אשר הובאו על מנת להחליפן מזה, הוצבו בעל כורכם משני צידיו של ניגוד אינטרסים. עם זאת, כך נראים פני הדברים מנקודת ראות מכאנית, רפורמיסטית ולאומנית אשר סוגדת לסדר החברתי-פוליטי הקיים.
לעומתה עומדת נקודת הראות המהפכנית, אשר מתמקדת באפשרות ששני הצדדים אשר לכאורה עומדים זה כנגד זה, יתאחדו כנגד המדינה הציונית והסדר האימפריאליסטי דרך מאבק מהפכני.
האויבים של הפועלים והעניים הפלסטינים הם הקפיטליסטים הציונים והמדינה שלהם, הנשענת על חברת קולוניאליסטים מתיישבים אשר גזלו את הארץ כולה מן הפלסטינים. הפועלים הפלסטינים זקוקים לעבודה ואנו דורשים לפתוח בפניהם את שערי מקומות העבודה.
הפועלים הפלסטינים זקוקים למקומות עבודה ואנו דורשים לפתוח את שעריהם בפניהם. אולם, על מנת להגשים מטרה זו במסגרת מדינת ישראל של היום על הפלסטינים, תחת הנהגתו של מעמד הפועלים הפלסטיני, להשליך את המדינה הציונית ולהלאים את אמצעי היצור תחת שליטתם כחלק ממהפכה אזורית ועולמית. באופן זה יחזיקו לא רק במקומות עבודה אלא גם בעוצמה פוליטית.
מהגרי העבודה, אשר אולצו לעזוב את מדינותיהם כתוצאה ממעשי השוד של האימפריאליסטים, זקוקים לעבודה אף הם, אולם הם זקוקים גם לתחושת ביטחון מפני רדיפה מצד משטרת ההגירה הציונית. על מנת לזכות בחירות הזו אל להם לתמוך בסופר-מנצלים הציונים, אלא במאבק המהפכני של הפועלים הפלסטינים הסופר-מנוצלים אשר נאבקים מזה שנים רבות כנגד דיכוי וניצול. מאבק זה יקים מדינת פועלים פלסטינית מן הים עד הנהר כחלק מפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון.
באמצעות השתלבותם אל תוך המאבק המהפכני ישתלבו מהגרי העבודה והפליטים ממדינות העולם השלישי (לאחר ניצחון המהפכה) במדינה החדשה שתיווצר כחברים שווים בשלטון המהפכני של מעמד הפועלים.
חשיבות ההתנגדות לחוק השבות הציוני
חוק השבות הציוני מהווה איום הן על מהגרי העבודה, שכן הוא מאפשר להחליפם במתיישבים ציונים, והן על ההמונים הפלסטינים, שכן המתיישבים היהודים החדשים יצטרפו למתיישבים הקולוניאליסטיים הותיקים במאבק כנגד השחרור הלאומי הפלסטיני. לפיכך, האינטרס המשותף של הפלסטינים ומהגרי העבודה הוא להתאחד כנגד חוק השבות. זו הסיבה שאנו בלס”א מתנגדים לחוק השבות הריאקציוני והגזעני הציוני ונאבקים למען שיבת הפליטים הפלסטינים.
חשיבותו של האינטרנציונליזם של הפועלים
בעלי הברית האמיתיים של הפלסטינים ומהגרי העבודה באזור הינם הפועלים הסופר-מנוצלים של האזור. השתלבותו של המאבק הפלסטיני יחד עם מאבק מהגרי העבודה במהפכת הפועלים האזורית מהווה הדרך היחידה לניצחון במאבק על מדינת פועלים פלסטינית מהים ועד הנהר.
הפלסטינים, למרות מאבק הגבורה רב השנים, חלשים מכדי להביס את המדינה האימפריאליסטית הציונית. הפועלים הפלסטינים שנהגו לעבוד במדינות הנפט העשירות של המפרץ הפרסי יכולים להבין בקלות כי האויב שלהם הינו המעמד השליט ולא מהגרי העבודה מפקיסטן, למשל, אשר יובאו אל מדינות הנפט הערביות במטרה להחליף את הפלסטינים שנזרקו בעקבות מלחמת אירן-עיראק ב-1981. בהתבסס על הניסיון הזה קל להבין כי האויב הינו הזרים הקפיטליסטים הציונים ומדינתם הציונית ולא העובדים ה”זרים.”
מנקודת מבט אסטרטגית קל יותר לפלסטינים לזכות בתמיכתם של מהגרי העבודה ובכך להעצים את כוחם, מאשר לזכות בתמיכתם של המתיישבים היהודים – האפריקנרים של פלסטין. רוב הפועלים היהודים בפלסטין הינם גזענים, לא רק בשל תודעה כוזבת, אלא גם משום שכקולוניאליסטים מתיישבים יש להם אינטרס חומרי לתמוך במדינה הציונית. בכך הם מזכירים את הפועלים הלבנים בארה”ב עליהם כתב טרוצקי ב-1933 בהתייחסו לסוגיית העובדים השחורים:
“[…] אלא שכיום הפועלים הלבנים ביחס לשחורים הם המדכאים, בני-בלייעל, הרודפים את השחור והצהוב, מביטים בהם בזלזול ומבצעים בהם מעשי לינץ’. כאשר הפועלים השחורים כיום מתאחדים עם הזעיר-בורגנות שלהם, הם עושים זאת משום שאינם מפותחים דיים בכדי להגן על האינטרסים הבסיסיים של עצמם. עבור הפועלים במדינות הדרומיות הדרישה הליברלית ל’שוויון חברתי, פוליטי וכלכלי’ משמעותה התקדמות ללא ספק, אולם הדרישה ל’הגדרהעצמית’ משמעותה התקדמות רבה יותר. מכל מקום, באמצעות הסיסמא ‘שוויון חברתי, פוליטי וכלכלי’ ניתן בקלות רבה יותר להוליך אותם שולל שעל פי חוק יש לכם את השוויון הזה.”
אילו היינו חיים בארץ אחרת, היינו קוראים למעמד הפועלים להיאבק למען שיבת הפליטים הפלסטיניים וכנגד המגבלות על ההגירה, אולם, אפילו שהמדינה הציונית מהווה מלכודת-מוות ליהודים הישראלים, ובניגוד למעמד הפועלים הסופר-מנוצל באזור, מעמד הפועלים הישראלי אינו מסוגל לפתח הכרה מהפכנית אינטרנציונליסטית מתוך מאבקי שכר ותנאי עבודה. הפועלים היהודים-ישראלים מהווים חלק מחברה קולוניאליסטית-מתיישבת בדומה לפועלים הלבנים בדרום אפריקה.
רק מהפכות פרולטריות מוצלחות במדינות אחרות ובמיוחד במדינות המזרח התיכון עשויות לשכנע חלקים ממעמדים הפועלים היהודי-ישראלי לתמוך במהפכה סוציאליסטית. מהפכה זו תקים מדינת פועלים פלסטינית מן הים עד הנהר כחלק מפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. מהפכה זו תאפשר למיעוט היהודי (שיווצר לאחר שיבת הפליטים הפלסטינים) לחיות חיים של בטחון, חופשיים מאפליה על רקע אתני או דתי.
אנו, הטרוצקיסטים בישראל, אשר משתייכים לתנועה אשר קראה לפתוח את שערי המערב בפני המוני הפליטים היהודים, מעלים היום את הדרישות הבאות:
למען זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ובני משפחותיהם!
לא לחוק השבות הציוני!
פתחו את מקומות העבודה בפני פלסטינים מן הגדה המערבית ועזה והפליטים הפלסטינים!
פתחו את שערי מדינת ישראל בפני מהגרי עבודה ופליטים ללא מגבלות, תוך מתן אזרחות לכל המהגרים המעוניינים בכך!
עם התפתחות ההכרה המהפכנית של מעמד הפועלים באזור מתוך המאבק המעמדי עצמו, יוקמו מפלגות פועלים מהפכניות אשר יאבקו עד לניצחון על הדרישות הבאות:
למען מדינת פועלים פלסטינים מן הים עד הנהר כחלק מפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון!
למען הקמתו מחדש של האינטרנציונל הרביעי!