אנו מצרפים את קולנו למען שחרור המהגרים מאפריקה ממתקן חולות ומסהרונים. יתר על כן, אנו גם דורשים זכויות אזרח לכל דורש. הפתוס הציוני הנו כי היהודים היו פליטים נרדפים במשך 2000 שנים ועל כן מגיעה להם מדינה. הבעיה עם פתוס זה אינו רק שבשמו שוללים הציונים את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני אותו הפכו לפליטים, אלא כי היחס של מדינת ישראל לפליטים אינו שונה מהיחס שזכו להם היהודים בתקופות שנרדפו במדינות שונות.
לפי נתונים של רשות האוכלוסין וההגירה, שהועברו לוועדת העובדים הזרים בכנסת בראשות ח”כ מיכל רוזין, שהו בישראל נכון לסוף ספטמבר 2013 53,636 מהגרים מאפריקה. אפריקה היא המקום אשר בו נוצרים הכי הרבה פליטים ומהגרי עבודה בעולם. זאת משום שהאימפריאליזם שדד ושודד את אפריקה בסיוע שליטים מקומיים מושחתים, הפך והופך את אפריקה העשירה לגהינום עבור רוב תושביה הסובלים בחלקם הניכר מחרפת רעב. גם כיום מדינות אימפריאליסטיות כמו צרפת מוחצות בכוח כל התנגדות לשוד המזוין שלה, כפי שאנו רואים במאלי וברפובליקה המרכז אפריקנית.
כיום יושבים במעצר כ-5000 מבקשי מקלט מדיני. לאחרונה החלו רשויות האוכלוסין וההגירה להגביר את פעולות הרדיפה נגד מהגרים מאפריקה המתגוררים בערים ועשרות אפריקאים שנתפסו ללא אשרות בתוקף או שיצאו ממתקן חולות ולא שבו אליו. הם נעצרו ונכלאו בסהרונים. בו בזמן, מאות התלוננו כי אינם מצליחים לחדש את אשרות השהייה שלהם בישראל. הרשות גם התחילה לחייב מהגרים המתגוררים בערים להתייצב במתקן חולות תוך 30 יום. אם לא ייעשו זאת, הם צפויים להיכלא.
לפרקים אנו שומעים על כך שהפליטים ובמיוחד בדרום תל אביב הם חממה של פשע, אין זו אלא הסתה גזענית פושעת. להלן העובדות:
1. הפליטים שהגיעו לארץ ברחו מאזורי מלחמה או אזורי סכנה והפרות זכויות אדם קשות. באריתריאה למשל, (44,000 פליטים יש בארץ משם) יש מציאות של כליאה, חטיפה, עינויים, שירות צבאי לא מוגבל בזמן, אונס, העבדת ילדים ועוד. בסודן יש רדיפה על רקע אתני. 300,000 איש מתו מאז 2003 ולבית הדין הבינ”ל בהאג הוגשו כתבי אישום בפשעים נגד האנושות וברצח עם נגד נשיא סודן. לו ניתן היה לגרש אותם לארץ מוצאם, ממשלת ישראל הייתה ממהרת לעשות זאת, אבל היא אינה יכולה לעשות זאת באופן גלוי. הגורל הצפוי להם, אם יוחזרו לארץ מוצאם, כפי שראש הממשלה נתניהו המליץ, הוא מוות או לחילופין עינויים, כליאה במחנות עבודה ואונס. לכן, מהתופת הזו הם נמלטו.
2. תושבי דרום תל אביב חיים בהזנחה מחפירה ופושעת ומי שאשם בכך הוא ראש עיריית תל אביב וממשלת ישראל. המצב הזה לא היה שונה, עוד הרבה לפני הגעתם של הפליטים. העובדה שהאוטובוסים מהגבול הביאו את הפליטים לדרום תל אביב, אינה אחריות הפליטים, אלא אחריות השלטון ששלח את האוטובוסים לשם, ודווקא לשם.
3. חה”כ האולטרה-גזענית מירי רגב, מלבה את אש הגזענות בקולי קולות. אומרת כי הם כולם “מהגרי עבודה בלתי חוקיים” וכי אם יש מקרה של פליט, אזי ישראל תנהג לפי האמנות הבינלאומיות שהיא חתומה עליהן ותדאג לו. אך רגב מתעלמת מהעובדה שבקשות הפליטים כלל אינן נבדקות. הפליטים נהנים מ”הגנה קבוצתית” שהעניקה להם הממשלה – כי היא לא יכולה לגרש אותם לארץ מוצאם וכדי להימנע מבדיקה אישית של כל פליט פליט. מדוע? משום שאם יבדקו באמת – יגלו שהם פליטים. הבדיקות המעטות שכן נעשו, נעשו בצורה של ראיון, ללא מתרגם דובר השפה ועוד ליקויים דומים.
4. באשר למכלאות האדם שהקימה המדינה בדרום הארץ נועדו לכאורה “לפתור את מצוקת תושבי דרום תל אביב”, הרי שזו דמגוגיה והסתה לשמה.
5. החזקת אלפי פליטים (3,000 מתוך 53,000 – עולה כסף. צריך סוהרים, צריך מזון וצריך להחזיק אותם איכשהו בחיים. מי משלם על כך? כמובן, משלם המיסים הוא הממן מדיניות נאלחת זו, בזמן שהם היו יכולים לממן את עצמם תוך השתלבות בעבודה.
6. שילוב בעבודה, חברים, לא יקרה. מדוע? משום שבין השאר יש מי שיפסיד כסף מזה. סקרנים לדעת מי? “מפתיע” למדי אבל מדובר באותם סוחרי עבדים שסוחרים בעובדים זרים ואינם מעוניינים בתחרות ובנטילת השליטה בעובדים מהם – שוק חופשי? עד שזה מגיע אליהם. ההסתה של הממשלה כנגד הפליטים היא תרגיל של שעיר לעזאזל. הממשלה מזהה זעם ציבורי על הפשעים הכלכליים והחברתיים שלה ולכן היא מארגנת מטרה נוחה להפנות אליה את הזעם. זאת ממש אותה מדיניות בה משתמשת המדינה כלפי הערבים ואף כלפי החרדים.
ברור שבתנאים בהם חיים הפליטים ומהגרי העבודה הסופר מנוצלים צומחת פשיעה שממנה נפגעים בעיקר דווקא מהגרי העבודה והפליטים. אך אמצעי ההסתה מאשימים את כל הפליטים ומהגרי העבודה כפושעים מועדים.
הממשלה הגזענית חוקקה תיקון מספר 4 נגד הסתננות, חוק המוסיף לדיכוי הברוטלי של המהגרים מאפריקה. במקורו חוק זה נחקק ב-16 באוגוסט 1954, כנגד מי שכונו אז “מסתננים” ערבים. בפועל “מסתננים” אלו היו פלסטינים שגורשו או ברחו מאימת הטרור הציוני שהביא לנכבה. “המסתננים” היו פלסטינים רעבים שחזרו לשדותיהם כדי לקטוף פירות מעציהם ולקצור חיטה מן השדות מהם נושלו. על נושא זה ניתן לקרוא את בני מוריס בספרו “מלחמות הגבול של ישראל 1948-1956 ההסתננות הערבית פועלות הגמול והספירה לאחור למבצע קדש.” בספרו זה הוא מתאר את מעשי האכזריות והקטל בפליטים אלו, שהיו המשך ישיר של הנכבה.
החוק מ-1954 קבע כי אזרח של מדינה אחרת או תושב לשעבר בשטח ישראל צפוי לחמש שנים וקנס 5000 לירה על הסתננות ומאסר עולם על פגיעה ברכוש. מעשי האלימות של ישראל הביאו להתנגדות חמושה ולמעשי תגמול חמורים ביניהם מעשי הטבח באזרחים על ידי יחידת 101 שנקראה על שם יחידת הטרור שהקים הקצין הבריטי אורד צ’ארלס וינגייט בתקופת ההתקוממות הפלסטינית ב-1936-9.
ב-1960 יזמה הממשלה תיקון לחוק, בו נקבע כי “היוצא, ביודעין ושלא כדין, מישראל ללבנון, לסוריה, למצרים, לעבר-הירדן, לסעודיה, לעיראק, לתימן או לכל חלק מארץ ישראל שמחוץ לישראל, דינו – מאסר ארבע שנים או קנס חמשת אלפים לירות”. בשנת 2007 תוקן החוק בשנית, ביוזמת חבר הכנסת אריה אלדד, ואיראן נוספה לרשימת המדינות שיציאה שלא כדין אליה מהווה עבירה לפי החוק.
בשנת 2012 שוב הוכנס תיקון לחוק, הפעם כנגד מהגרים מסודן ואריתריאה המהווים כ 95% מהמהגרים. התיקון החדש קבע שעצם חציית הגבול על ידי כל “מסתנן” דינה בפועל מאסר לשלוש שנים. די בצו גירוש שניתן עם תפיסתו של אדם כדי להחזיקו במעצר. הממונה על ביקורת הגבולות רשאי (אך אינו חייב) לשחרר אדם מהמתקן לאחר שלוש שנים, ויכול גם להחליט לשחררו מוקדם יותר “אם חלפו שלושה חודשים מהמועד שבו הגיש המסתנן בקשה לקבלת אשרה ורישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, וטרם החלה בדיקת הבקשה; או חלפו תשעה חודשים מהמועד שבו הגיש המסתנן וטרם ניתנה החלטה בבקשה.”
בדברי ההסבר לחוק צוין כי “הוראות התיקון המוצע ייושמו באופן העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה של מדינת ישראל על פי אמנות בין לאומיות ובכלל זה – עיקרון אי ההחזרה (non-refoulement), המעוגן באמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, אולם היה זה שקר שקוף. לפי עקרון אי-ההחזרה ישראל, כמו כל מדינה החתומה על האמנה, מחויבת שלא לגרש ולא להחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת. זאת ועוד: השלטונות אינם יוצאים ידי חובתם זו אם הם מגרשים אדם למדינה שבה חירותו או חייו אינם נתונים בסכנה בלי להבטיח כי אותה מדינה לא תגרש את האדם אל מדינה שבה יהיו חייו או חירותו נתונים בסכנה. סעיף 30(א1) בניגוד לאמנה הבינ”ל החוק החדש (סעיף 4 לתיקון) קובע כי צו גירוש לא יבוצע “אלא לאחר ששר הביטחון או עובד מדינה בכיר שהוסמך על ידיו, קבע כי ניתן לעשות כן בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המסתנן ובמדינת היעד לגירושו.”
חוק זה נפסל על ידי בית המשפט העליון שכן הסדרי הכליאה של חוצי הגבול סותרים את מחויבותה של ישראל לפי סעיף 31 לאמנת הפליטים. סעיף זה אוסר על מדינה להגדיר מבקש מקלט שחצה את גבולה ללא היתר כפושע, אם הציג אדם זה את עצמו לפני השלטונות וסיפק הסבר לפעולתו. מדינות שחתמו על האמנה התחייבו כי כל אמצעי שמדינה נוקטת חייב להביא בחשבון את חובתה המוסרית והמשפטית שלא להעניש פליטים ומבקשי מקלט בכליאתם. בית המשפט קבע כי “דינו של מי שהוצא נגדו צו גירוש אינו כדין מי שנתון במעצר בשל חקירה המתנהלת נגדו או בשל כתב אישום שהוגש כנגדו. על כן, מראש, החזקתו לצורכי גירושו אינה חייבת להיות בתנאים של ‘מעצר’, ויש לשקול לגביו דרכי החזקה התואמות את מטרת החזקתו”.
באמצעות היחידה לטיפול במבקשי מקלט של משרד הפנים נערכת, מה שהם קוראים, בדיקה ביחס לבקשות למקלט שמגישים מבקשי מקלט שאינם תושבי סודאן או אריתריאה. המדינה אינה בוחנת בקשות למקלט של חוצי גבול שמקורם בסודאן ובאריתראה, יחד עם זאת, אינה מגרשת אותם מתחומה, אולם גם אינה מעניקה להם מעמד המאפשר להם לקבל זכויות סוציאליות ולעבוד באופן חוקי. תושבי סודאן ואריתריאה מקבלים בישראל “רישיון” לפי 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל המתחדש מדי שלושה חודשים והמהווה למעשה – לפי לשון החוק – “צו גירוש שאינו בר ביצוע לעת הזאת.”
בעקבות אימוץ החוק החדש, חלה החמרה במצבם של רבים מחוצי הגבול מסודאן ומאריתריאה. בזמן שכיום רק מקצתם מוחזקים במתקן “סהרונים” (הן בשל גודלו והן משום שחוק הכניסה לישראל מאפשר החזקה לחודשיים בלבד), החוק החדש מאפשר למדינה להחזיק אלפי חוצי גבול במתקן למשך שלוש שנים ללא הליך שיפוטי או מעין-שיפוטי. כאמור, המדינה אינה יכולה – לפי עמדתה היא – לגרשם מתחומה. זאת, בזמן שהפרשנות המקובלת לאמנת הפליטים קובעת שמדינה הנמנעת מבדיקת בקשות מקלט מחויבת להעניק למבקשי המקלט את כל הזכויות שפליטים זכאים להן על פי האמנה, ואינה רשאית לטעון שאותם אנשים אינם פליטים.
מן הראוי לציין, שגם אם תחל המדינה בבחינת בקשות למקלט של תושבי סודאן ואריתריאה שישהו במתקן, החזקתו של מבקש מקלט במתקן שהייה לגיטימית רק כאשר היא נדרשת לצורך הבטחת קיומו התקין של הליך בחינת הבקשה, ורק לפרק הזמן המינימלי הנדרש לצורך הבחינה. במסגרת השגה שהגישו האגודה לזכויות האזרח, מוקד הסיוע לעובדים זרים, רופאים לזכויות אדם ועמותת א.ס.ף נגד הקמת מרכז השהייה עולה כי אף שהחוק מאפשר להחזיק זרים במעצר 1,095 ימים, מדינות האיחוד האירופי הסובלות מגלי ההגירה הגדולים ביותר כמו צרפת, ספרד או איטליה, נוהגות לעצור לתקופות קצרות יותר, העומדות בהתאמה על 32 יום, 60 יום ו-180 יום; בארצות הברית עמדה תקופת המעצר הממוצעת ב-2009 על 114 יום, ובקנדה על 120 יום.
במחצית הראשונה של חודש דצמבר השנה בשבוע שעבר, נפתח בדרום מתקן שהייה “חולות”, שכונה “פתוח” למבקשי מקלט סודנים ואריתראים, בעקבות התיקון החדש לחוק למניעת הסתננות. על פי החוק, לשוהים במתקן מותר לעזוב אותו, כאשר עליהם להתייצב בו שלוש פעמים במהלך היום ולשוב אליו בשעות הלילה. השוהים במתקן זוכים לקבל אוכל, שתייה ומיטה. זהו למעשה כלא פתוח שאינו מאפשר לפליטים לעבוד.
ב-17 לדצמבר 2013, כמאה פליטים מסודן הפגינו מול קריית הממשלה בירושלים במחאה על כליאתם במתקן שהייה. המפגינים הצטיידו בשלטים נגד כליאתם, לאחר שלמרות הוראת בית המשפט העליון לשחרר את מבקשי המקלט, מעבירים אותם לכלא אחר. ביום שבת ה-26 לדצמבר, שוב הפגינו הפליטים הפעם בתל-אביב. המפגינים צעדו מגן לוינסקי לכיכר רבין. הם נשאו שלטים עליהם נכתב : “אנו פה כדי לדרוש את ביטול החוק למניעת הסתננות”. המפגינים צעדו מגן לוינסקי בדרום העיר אל כיכר רבין, שם נשאו כמה נציגים דברים תחת האנדרטה לשואה. “בנוסף, בימים האחרונים, אנחנו עדים למדיניות חדשה בה הרשויות עוצרות פליטים ברחבי הארץ באופן שרירותי ואלים”, נכתב על עלונים שחילקו המפגינים בעברית ובאנגלית. “אנחנו צועדות וצועדים כדי להביע הזדהות ותמיכה במאבקם וכדי לבטא זעזוע עמוק מהיחס לו הם זוכים, אנחנו פה כדי לדרוש הכרה וזכויות לפליטים ולדרוש את ביטול החוק למניעת הסתננות – חוק אכזרי המפר זכויות אדם בסיסיות.”
בעקבות ההסתה של הממשלה כנגד “המסתננים” יש מקרים של התנפלות על הפליטים. במאי 2012 שר הפנים אלי ישי אמר: “הייתי מכניס את כולם ללא יוצא מהכלל לבית סוהר או מתקן שהייה – ומשם לתת מענק עזיבה ולהחזיר אותם למדינתם”, “כל מי שמוגדר פליט, ומדובר בבודדים, יוכל להישאר כאן. אי אפשר להפקיר את בטחון אזרחי ישראל.” בחודש מאי השנה כאלף בני אדם הפגינו נגד המסתננים בשכונת התקווה, ניפצו שמשות חנויות ותקפו עוברי אורח. בדרישה לגרש אזרחי דרום סודאן . אחרים, עצרו מוניות שרות בקו 16 שעברו במקום, בדקו אם יושבים בהם זרים ודפקו על חלונותיהן. המתפרעים צעקו “העם דורש סודאנים לגרש” וכן קריאות גנאי שונות. בהפגנה השתתפו חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון, יריב לוין (ליכוד) ורונית תירוש (קדימה). במקביל לאירוע בתל אביב התקיימו הפגנות דומות גם באילת, אשדוד, בני ברק ומוקדים נוספים, נגד מה שהגדירו כ”אזלת היד של הממשלה לטיפול בבעיית המסתננים”.
במקום להעניק מקלט מדיני, המדינה מתכננת להציע 5,000 דולר למהגרים מאפריקה אם יסכימו לעזוב את ישראל מרצונם ולהתחייב שלא לשוב אליה. עד כה הציעה המדינה מענק בסך 1,500 דולר לכל מהגר במסגרת הסדר “חזרה מרצון”, נוסף למימון כרטיס הטיסה בחזרה לארצו. מאות מהגרים, בעיקר מאריתריאה וסודאן, נענו בחודשים האחרונים להצעה, חתמו על המסמכים, קיבלו את המענק ועזבו את ישראל (http://www.haaretz.co.il/news/education/1.2152494).
העלאת המענק היא חלק מהתכנית שמגבש משרד הפנים, בשיתוף משרד המשפטים, בעקבות פסיקת בג”ץ וביטול האפשרות לכלוא לשלוש שנים מהגרים מאפריקה בגין עבירת ההסתננות לישראל לבדה. ראש הממשלה העניק אישור עקרוני למהלכים נוספים, ובהם קיצור תקופת הכליאה בחוק משלוש שנים לשנה וחצי והקמת מרכז שהייה פתוח למהגרים מאפריקה.
אין די בתביעה לשחרור מהכלא, יש לדרוש כי כל פליט יהיה זכאי, אם רצונו בכך, להפוך לאזרח עם זכויות שוות. זאת, לא רק משום שהממשלה דנה חלק ניכר מהפליטים לחיי סבל ופשע, אלא משום שהפליטים ומהגרי העבודה הם שותפים פוטנציאלים למאבק מהפכני. אין להם אשליות לגבי אופייה של המדינה ובקלות הם יכולים להבין כי גורלם קשור בניצחון המאבק המהפכני להקמת מדינה אחת דמוקרטית מהים עד הנהר, מדינה, שיכולה לקום רק באמצעות מאבק מהפכני מנצח שבין השאר יחזיר גם את הפליטים הפלסטינים ויפתור את בעיות המצוקה הממשית של תושבי שכונת התקווה ומקומות אחרים.