הטיהור האתני של 1947-8 לא היה מקרי אלא נבע מההיגיון של הקמת מדינה יהודית שבה לפי תכנית החלוקה מספר הערבים שווה פחות או יותר למספר היהודים. על כך שהקמת מדינה עם רוב יהודי פירושה טהור אתני כבר הבינו מנהיגי היישוב הציוני ב1937 עם פרסום תכנית פיל של הקמת שתי מדינות, כאשר נאמר בה במפורש שעל מנת להגשים תכנית זו יהיה צורך בסילוק כרבע מיליון ערבים מהחלק שעליו תוקם מדינה יהודית ומנהיגים אלו הסכימו לכך.
התעמולה הציונית מציגה את היווצרות הפליטים לא כמדיניות מכוונת של בן גוריון מנחם בגין ויצחק שמיר אלא כבריחת הערבים הפלסטינים. תעמולת כזב זו ניתן לקרוא באתר מט”ח (המכון לטכנולוגיה חינוכית):
“מצב ערביי ארץ ישראל
“במלחמה הערבית-יהודית הראשונה (1949-1947) נמצאו ערביי ארץ-ישראל במבוכה פליטית וחברתית כמעט טוטלית. הם עצמם לקחו רק חלק מועט במלחמה: הקרבות העיקריים התנהלו בין היהודים לבין הצבאות הערביים הסדירים של מצרים, סוריה, עירק וירדן, שנכנסו לארץ-ישראל על-מנת למנוע הקמתה של מדינת ישראל, ואם קום תקום – להשמיד אותה. המדינה הפלשתינאית-הערבית, שלפי החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות מ-1947 הייתה צריכה לקום בצדה של המדינה היהודית, אבדה במהומה. רוב השטח שהוקצה לה סופח על-ידי ירדן בעידוד בריטי, אך לקול מחאות חריפות של כל מדינות ערב האחרות; חלק סיפחה ישראל; וחלק שלישי (רצועת עזה) נכבש ונשלט, אף כי מעולם לא סופח רשמית, על-ידי המצרים. רבים מערביי ארץ-ישראל הפכו לפליטים ורובם של אלה חיים מאז בתנאים של סבל רב ושל השפלה רבה עוד יותר. חלק נשארו במקומם ונעשו לאזרחי ישראל; חלק גדול יותר קיבל אזרחות ירדנית; והיתר נעשו ונשארו למעשה אנשים חסרי מדינה תחת פיקוחם של המצרים, של הסורים או של הלבנונים. פרט לירדן לא היתה לפלשתינאים בשום מקום אפשרות להשפיע באופן ממשי על הממשלות שלְמָרוּתן הם כפופים; ואף בירדן חלפו שנים רבות עד שהחלו למלא תפקיד פוליטי ממשי.
“בריחת ערביי ארץ ישראל (מאי 48)
“בשלב הראשון של המלחמה היוו ערביי ארץ-ישראל גורם מרכזי בפעולות הלוחמה. כאשר החלו הכוחות היהודיים לעבור לאסטרטגיה של התקפה – החל להתעורר פחד בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ. את תחושת הפחד ליבו שידורים בתחנות ערביות. הן הציגו את הלוחמים היהודים כשואפי נקם והרג. “את הבריחה של ערביי ארץ-ישראל ב-1948 לא עצרה ההנהגה המקומית, וברוב המקרים היו חבריה ראשנים לבריחה. גם צבאות ערב לא הציגו עצמם, כמי שבא לסייע לערביי ארץ-ישראל ולא פעלו כגורם מרגיע ועוצר בריחה. המנהיגות היהודית נקטה את העמדה: לא למנוע את הבריחה ולא לאפשר לבורחים לחזור.”
תיאור זה של המצב, כפי שספרי היסטוריונים פלסטינים ואף ישראלים כולל בני מוריס בספרו, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947 מוכיחים, אינו אלא נרטיב שקרי. הכוחות הצבאיים הציונים החלו בטיהור אתני תוך מעשי טבח מיד עם החלטת החלוקה בנובמבר 1947. הפלסטינים גורשו בכוח למשל בלוד או תחת הפצצות בחיפה וחלקם ברח מפחד האיומים של הציונים שגורלם יהיה כגורל אחיהם שנטבחו במקומות כבדיר יאסין דהומייה לוד ואחרים . בסך הכול היו כ-30 מעשי טבח.
ב-1956, הטבח בכפר קאסם היה חלק מהתכנית של בן גוריון להמשיך את הטהור האתני. על כך נכתב:
“Israel did not spare any effort to hide the crime and to cover up for those who committed it. The strict censorship it clamped on the story lasted for only a week. On 6 November 1956, one Israeli newspaper reported that a commission of inquiry “was set to investigate the incidents in Kufr Qassem where some civilians were killed and others wounded during a curfew in Kufr Qassem.” A month and a half later, details on the massacre started to flow in through the media. A number of left wing and Arab Knesset members played a leading role and contributed to the exposure. Tewfiq Toubi and Meir Wilner of the Israeli Communist Party sent hundreds of letters about the events on that day to public figures in the country. Latif Dori, an active member of left-wing Zionist Mapam Party infiltrated into the village three days after the massacre and collected first hand testimonies from survivors. Uri Avneri, also a leading leftist who was the first to visit PLO Chairman Yasser Arafat in Beirut “during the Israeli siege of the Lebanese capital in 1982, played an effective role through his weekly magazine, Ha’Oiam Hazeh (This World.) Yet all what was published in those days could not give an exact account of the motives behind the massacre. The villagers gave the only explanation. They insisted the slaughtering of innocent villagers was meant to force them out of their country into Jordan. Kufr Qassem was no more than ten kilometers away from the 1967 borders between Israel and Jordan.
“Only in 1991, part of the truth started to come out. Rupik Rozenthal, an Israeli journalist, wrote in “Hadashot” on 25 November saying the massacre was part of an overall plan by the Israeli army to deport as many Palestinians as possible out of the country. Rozenthal was allowed to go through the army archives and read the minutes of the military trial of the 11 soldiers and officers who were involved in the massacre. He found out that the plan was to try and move the Palestinians out of the Arab villages in the Triangle and send them into Jordan should the latter intervenes in support for Egypt. Jordan did not enter the 1956 war. The plan was not carried out in full. Only the first phase was done. The dire price was 49 villagers from Kufr Qassem.”[i]
מבצע חפרפרת
“בשנות החמישים המוקדמות התכוננה ההנהגה הישראלית בראשותו של דוד בן-גוריון לסיבוב מלחמתי נוסף. בן-גוריון דחה כל גישושים למו”מ לשלום שהגיעו במהלך שנות החמשים המוקדמות. הסיבה החשובה מכל היתה שכל הסדר מדיני כזה היה מותנה כמובן בשיבת הפליטים, אך מעבר לכך, בן-גוריון וחבר קציני הצבא הצעירים שהלכו אחריו, קיוו, שסיבוב צבאי נוסף ישלים את הישגי ישראל ב-1948 ויאפשר להרחיב עוד יותר את שטחה.
“ערב מבצע סיני (1956) החזיק צה”ל תוכנית מגירה. תוכנית ס-59 כונתה “תוכנית חפרפרת”. במהלך משפט כפר קאסם, ניסו פעם אחר פעם סנגורי הנאשמים להזכיר את התוכנית בדיון, כדי להפחית את אשמתם של היורים ולהסביר את הפקודות שלפיהן פעלו, אך מייד היו מפסיקים את הדובר.
“לב התוכנית היה גירוש כולל של אזרחי ישראל הערבים תושבי המשולש במקרה של מלחמה עם ירדן. התוכנית הוצאה מן המגירה, ונערכו תרגולים לביצועה במהלך ההכנות למלחמה. התוכנית נחשפה בתחקיר מקיף שערך העתונאי רוביק רוזנטל, שתוצאותיו התפרסמו בספר שערך (כפר קאסם: אירועים ומיתוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000).”[ii]
עם הכיבוש של 1967 היה טיהור אתני נוסף שהוצג בערוכה של צילומים:
“נקודה בזמן שבה מתחילה התערוכה היא 1967, השנה שבה נכבשו השטחים וממנה התגלגלו הדברים כמו שאנו מכירות אותם עד היום. אבל 1967 היא לא הנקודה שבה החל הכיבוש, אלא זו שממנה הוא נמשך. כיבוש כפרי לטרון וההרס המיידי שלהם הם המשך של הקרבות הקשים שהתחוללו במקום ב- 1948 ואולי אף תוצאה של הכישלון הצבאי שחווה הצבא אז, שהוליד סוג של נקמה. המהירות שבה ניתנה ובוצעה פקודת ההרס מעידה על אירוע יוצא דופן, שכן בחלק גדול מהמקרים האחרים עבר זמן מה מרגע כיבוש הכפר ועד הריסתו, לפעמים חודשים ואפילו שנים (ובינתיים שוכנו בכפרים מהגרים יהודים). אבל המקרה של הכפר עימוואס, שאת תצלומיו האחרונים ניתן לראות כאן, הוא לא מקרה יוצא דופן אלא חלק מפרקטיקה שיש לה היסטוריה: גירוש תושבים מבתיהם והרס היישובים שלהם, שהחלו ב-1948, חזרו על עצמם ב-1967 וממשיכים גם היום. יהוד הארץ, או אם תרצו הטיהור האתני של הפלסטינים, ממשיך להיות חלק ממעשה המדינה”.[iii]
תכנית הטיהור האתני המשיכה גם לאחר מכן דרך לחצים כלכליים ופוליטיים שמיררו את החיים לתושבי מזרח ירושלים על מנת לאלץ אותם לנטוש את ירושלים המזרחית לטובת התנחלות יהודית. זאת לצד מרור החיים לתושבי הגדה והמצור על עזה.
[i] Kufr Qasem Massacre, 29 October 1956 https://avoicefrompalestine.wordpress.com/2009/11/07/kufr-qasem-massacre-29-october-1956/
[ii] התחברות http://www.tarabut.info/he/articles/article/Kufr-Kassem-1956/
[iii] אתגר גיליון 23, אוקטובר 2007 http://www.etgar.info/he/article__57/1967_%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%9E%D7%9E%D7%A0%D7%94_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9_%D7%A0%D7%9E%D7%A9%D7%9A