ב-17 במרץ הבחירות לכנסת ה-20 הסתיימו בניצחונה של מפלגת הליכוד הבורגנית, הציונית והימנית, כאשר היא זוכה ב-30 מנדטים. אחריה הגיעה המפלגה הבורגנית המרכז-ימנית “המחנה הציוני”, שזכתה ב-24 מנדטים. המפלגה השלישית בגודלה כעת היא “הרשימה המשותפת” עם 13 מנדטים. מדובר בברית אלקטורלית של ארבע מפלגות שונות המייצגות את רוב אזרחי ישראל הפלסטינים: חד”ש (החזית שבמרכזה המפלגה הקומוניסטית) בראשות עומד איימן עודה, מזכיר חד”ש; רע”ם (הרשימה הערבית המאוחדת), אשר בתוכה פעילים מהזרם הדרומי של התנועה האיסלאמית; תע”ל (תנועה ערבית להתחדשות) בהנהגת ד”ר אחמד טיבי ; בל”ד (ברית לאומית דמוקרטית) מפלגה ליברלית בראשות ד”ר ג’מאל זחאלקה וחנין זועבי.
בכך הגדילו האזרחים הפלסטינים של ישראל את כוחם בכנסת הציונית בשני מנדטים נוספים לעומת מספר המנדטים בהם זכו ארבע מפלגות אלו כאשר רצו בנפרד בבחירות 2013. ההישג המרכזי, לעת עתה, של הרשימה הוא הגדלה משמעותית של אחוז ההצבעה בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. בתור הישג נוסף אנו מונים את חידוד תמונת המצב של מערכת היחסים שבין אוכלוסייה זו לשמאל הישראלי-יהודי, שכן מספר המצביעים היהודים לרשימה המשותפת צנח לכדי כמעט מחצית ממספר המצביעים היהודים לכלל המפלגות החברות ברשימה (מכ-12 אלף לכדי כ-7 אלפים).
כידוע לקהל קוראינו, ארגון הלס”א (הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית) בחר לעמוד יחד עם כלל האוכלוסייה הפלסטינית בישראל דרך תמיכה ביקורתית ברשימה המשותפת.
על פני השטח, נדמה כאילו מרכז המאבק בבחירות היה בין הליכוד למחנה הציוני. אולם אנו יודעים כי מבחינה מעמדית היה זה מאבק בין שתי המפלגות הבורגניות מצד אחד ובין הרשימה המשותפת מן הצד השני, כביטוי (אפילו אם בלתי-מובהק) של המאבק המעמדי.
במאמר זה נעסוק בשאלות הבאות: 1.האם, לאור התוצאות, נכון היה לרוץ בבחירות? 2. האם נכון היה להקים רשימה ערבית משותפת? 3. מדוע ניצח בנימין נתניהו? ו-4. מה עלינו לדרוש מהנהגת הרשימה המשותפת?
I – עמדת הלס”א ביחס לריצה בבחירות והצבעה לכנסת הציונית
עבורנו כסוציאליסטים מהפכנים השאלה האם להצביע, להחרים או לא להימנע מהצבעה אינה שאלה עקרונית אלא שאלה טקטית. כאשר למרבית הפועלים, העניים, הצעירים והמובטלים יש עדיין אשליות פרלמנטריות (התפיסה המוטעית כי ניתן להביא לשינוי חברתי משמעותי וארוך טווח דרך השתתפות בבחירות ושליחת נציגים לפרלמנט), קומוניסטים משתתפים בבחירות כשהם מאורגנים במפלגת פועלים מהפכנית. כאשר אין להם מפלגה משלהם, קומוניסטים משתמשים בטקטיקה של החזית המאוחדת וקוראים להצביע עבור מפלגות פועלים רפורמיסטיות (מפלגות שתומכות בשינוי חברתי הדרגתי ומתנגדות למהפכה).
בהיעדר מפלגת פועלים מהפכנית, טקטיקה נוספת, המתאימה למדינות ולעמים הסובלים מדיכוי אימפריאליסטי היא בנייה של חזית אנטי-אימפריאליסטית עם כוחות בורגניים (בעלי הון ומעסיקים גדולים) וזעיר בורגניים (בעלי עסקים קטנים, איכרים ומקצועות חופשיים) והצבעה ביקורתית עבור מפלגות בורגניות וזעיר בורגניות המבטאות ולו באופן בלתי-עקבי את מאבק ההמונים כנגד הדיכוי הקולוניאליסטי.
הטקטיקות השונות בהן נוקטים מהפכנים סוציאליסטים אינן תוצאה של גחמות אידיאליסטיות של אי-אילו פוליטיקאים אלא תוצאה של הניסיון המצטבר של התנועות המהפכניות שקדמו לנו ולקחי העבר של המאבק בן מאות השנים בין המוני המדוכאים, המנושלים והמנוצלים כנגד המדכאים, המנשלים והמנצלים. עמדתנו בשאלת ההשתתפות בבחירות נגזרת מניסיון מאבקם של הבולשביקים ברוסיה והקונגרסים השלישי והרביעי של האינטרנציונאל השלישי בימי לנין וטרוצקי.
לעומתנו, חלק רדיקלי מהפלסטינים בישראל (בעיקר אבנא אלבלד והתנועה האסלאמית הצפונית) קראו, כפי שהם נהגו בכל מערכת בחירות בעבר, להחרים את הבחירות לכנסת משום אופייה הגזעני ומשטר האפרטהייד שהיא עומדת בראשו. לדעתנו, אין הם טועים בניתוח המציאות אלא בטקטיקת ההתמודדות עמה. בדיעבד, תוצאות הבחירות מוכיחות כי רוב ההמונים הפלסטינים מאמין כי ניתן להשיג הישגים משמעותיים דרך הכנסת. נשאלת השאלה כיצד נוכיח להם כי מדובר באשליה? הניסיון של תנועת אבנא אלבלד עצמה מוכיח כי אין די בחזרה בלתי פוסקת על מסר ההחרמה, שאף אנו היינו שותפים לו בעבר.
הדרך שאנו מציעים כרוכה אמנם בהשתתפות בבחירות לכנסת של האפרטהייד, אך זאת מבלי להסתיר את אופייה הגזעני ותוך חשיפת הצורך באלטרנטיבה פרלמנטרית, דמוקרטית-אזרחית לכנסת של האפרטהייד, כלומר אסיפה מכוננת של כל תושבי פלסטין – ערבים-פלסטינים, הפליטים והמגורשים, והיהודים-ישראלים, על בסיס “אדם אחד – קול אחד”.
יחד עם זאת, אנו כמרקסיסטים נצביע על העובדה שהבורגנות והזעיר בורגנות הערבית בכלל והפלסטינית בפרט, בשל מארג האינטרסים הכלכליים והמעמדיים בו היא כבולה, אינה מסוגלת להוליך את המאבק נגד האפרטהייד הציוני לכדי ניצחון ואינה מסוגלת לכונן כאן רפובליקה דמוקרטית אחת מן הים עד הנהר. מסיבה זו, על מעמד הפועלים לתפוס את מושכות המאבק ככוח היחידי בעל האינטרס והיכולת להוביל את העם הפלסטיני והישראלים תומכי הדמוקרטיה והצדק החברתי לניצחון.
עמדתנו, כאמור, נטועה עמוק בניסיון ההיסטורי של המהפכנים הסוציאליסטים שקדמו לנו. הבולשביקים בהנהגת לנין הדגימו בשתי סיטואציות שונות הן עמדה של החרמה והן עמדה של השתתפות בבחירות לפרלמנט של רוסיה הצארית. מעניינת במיוחד העובדה שהפרלמנט, בעת שננקטה טקטיקת ההחרמה, היה ריאקציוני פחות מן הפרלמנט שבו בחרו הבולשביקים דווקא להשתתף. הסיבה לכך היא כנראה שמידת הנבזיות של הפרלמנט היא קריטריון משני בלבד ומה שחשוב יותר הוא מערכת היחסים בינו ובין האופן שבו תופס אותו העם המדוכא. ההחרמה, אם כן, בוצעה בזמן מהפכת 1905, כאשר לעם לא היו אשליות בפרלמנט הצארי והוא החל לבנות אלטרנטיבות אלקטורליות עממיות ואילו ההשתתפות בוצעה בשעה שהאלטרנטיבות הללו חוסלו בכוח הזרוע והעם האמין שהדרך היחידה להשפיע היא באמצעות מימוש זכות הבחירה.
II – האם היה זה נכון להקים חזית אלקטוראלית ערבית משותפת לבחירות?
הקמת הרשימה המשותפת הינה תוצאה של הניסיון של ליברמן לחסל את הקול הערבי בכנסת על ידי העלאת אחוז ההצבעה מ-2 אחוז ל-4 אחוז. מאחר וכל אחת מהמפלגות שהרכיבו את המפלגות שהתאחדו הייתה בסכנה שלא תעבור את אחוז החסימה, היה צורך להקים חזית אלקטורלית משותפת.
הקמתה של מפלגה משותפת לבחירות לא היה צעד קל. חלק מחברי חד”ש התנגדו לחזית מחשש שתזוהה עוד יותר מהיום כמפלגה ערבית. אולם בסופו של דבר התקבלה החלטה בחד”ש במועצה הארצית להצטרף. ברשימה יש ייצוג מכל העדות ושתי נשים במקומות ריאליים (עאידה תומא סלימאן מחד”ש במקום החמישי, וחנין זועבי מבל”ד במקום השביעי).
מאבק סוציאליסטי, ארגון צנטריסטי (מתנדנד בין רפורמיזם למהפכנות) הנוטה באופן יחסי ימינה, התנגד להקמת הרשימה המשותפת בטענה שיש להקים מחנה יהודי-ערבי סוציאליסטי, דהיינו בעיקר חד”ש ומאבק סוציאליסטי. הם כתבו:
“לצערנו, חד״ש בחרה לזהות עצמה פוליטית גם עם גורמי ימין דתי ועם קו לאומי צר, ולהקריב את האפשרות לנהל קמפיין פוליטי עצמאי באמת שיציג חלופה שמאלית שתפנה לעובדים ולעניים היהודים והערבים כאחד. ח״כ דב חנין, שהתנגד במקור לשיתוף־פעולה אלקטורלי על בסיס לאומי, אומר כי”האתגר שלפנינו היה ונותר הקמת מחנה דמוקרטי יהודי־ערבי רחב. רק מחנה כזה יוכל להפוך את הכיוון אליו הולכת הארץ הזו ולשנות באופן אמיתי את סדרי העדיפויות הקיימים כאן. חייבים לעשות כל מאמץ כדי שבבחירות הבאות יתייצב מחנה רחב כזה בפני הציבור”. ראוי שחד״ש תפרוש מהסיעה המשותפת מיד לאחר הבחירות ותסייע לא רק להקמת “מחנה דמוקרטי יהודי־ערבי” אלא לבניית האלטרנטיבה הפוליטית הדרושה של שמאל סוציאליסטי יהודי־ערבי.” (גילוי דעת בחירות 2015 והשמאל)
על אף שעמדה זו נשמעת עמדה שמאלית עקבית, בפועל מדובר בעמדה המשקפת את הלחץ הציוני שפועל על תנועה זו. השאלה המעניינת היא עבור מי הצביעו חברי תנועה זו לאור הביקורת של הנהגתם על הרשימה המשותפת? האם הם נמנעו ובכך חיבלו בפוטנציאל להשיג כוח נוסף למפלגה המשותפת או שאולי בחרו אחרי הכל במפלגה ציונית? או שאולי הצביעו למרות הנהגתם עבור הרשימה המשותפת?
אין ספק שחלק מהביקורת שלהם על מגבלות הרשימה המשותפת מוצדקת. אולם כאלטרנטיבה הם מציעים להקים מפלגת שמאל רפורמיסטית רחבה, אשר תתמוך בפתרון שתי מדינות בורגניות עם ממשלות “סוציאליסטיות”. זאת, במקום להיאבק למען פרספקטיבה של מפלגת פועלים מהפכנית, הנאבקת למען מדינת פועלים אחת מהים עד הנהר.
הם אומנם כותבים באתרם רבות על המתקפה של ההון על מעמד הפועלים, ומעלים תביעות מינימום נכונות (תביעות שבעלי ההון יכולים לממש תוך ויתור על רווחים אך מבלי לסכן את שלטונם), אולם אין זכר לתביעות מעבר (תביעות שמצד אחד אינן מהפכניות אך מצד שני בעלי ההון אינם יכולים לממשן מבלי להעמיד בסכנה את שלטונם). כמו כן, אין מילה בדבר האופי הגזעני של כנסת האפרטהייד והצורך באסיפה מכוננת כנזכר לעיל. חסרה גם אחת התביעות המרכזיות של העם הפלסטיני לשחרור כל האסירים הפוליטיים שלו.
הם אומנם כותבים כי יש צורך בהלאמת ההון הפרטי אך אין זכר לתביעה של פיקוח העובדים ובמקום תביעה זאת באה תביעה רפורמיסטית אופיינית: “[…] לביטול כל ההפרטות ולהעברת הבנקים, התאגידים הגדולים ומשאבי הטבע לבעלות ציבורית, תחת פיקוח וניהול ציבוריים ודמוקרטיים, במטרה לכונן כלכלה שמתנהלת ומתארגנת באופן דמוקרטי לרווחת הכלל.” (בחירות 2015 להיאבק להצבת אלטרנטיבה).
על אף שהארגון מזהה עצמו עם המסורת המרקסיסטית הטרוצקיסטית, הרי שכנראה פרח מזיכרונם של מנהיגיו כי בפרוגרמת המעבר כתב טרוצקי כי ללא פיקוח של מעמד הפועלים (להבדיל מפיקוח וניהול “ציבוריים” הכוללים גם את בעלי ההון והבורגנות הזעירה) אין כל משמעות לתביעה להפקעת ההון. טרוצקי בכתביו על ארצות הברית ב-1932 התנגד לקריאה להקמת מפלגת פועלים רפורמיסטית וראה בה מכשול למהפכה הסוציאליסטית. ב-1938 כאשר קמה תנועה ממשית מתוך האגודים המקצועיים להקמת מפלגת עובדים ראה צורך להצטרף אליה, אך זאת בתנאי שינוהל מאבק מצד המהפכנים לאימוצה של פרוגרמת המעבר – הגשר בין ההכרה הרפורמיסטית הרווחת בקרב מעמד הפועלים למהפכה הסוציאליסטית.
עוד ארגון צנטריסטי-ימני שתקף את הקמתה של המפלגה המאוחדת היה מפלגת דע”ם, אשר נמנעה מלהתמודד הפעם בבחירות משיקולים של יחסי כוחות. יעקב בן אפרת, אחד ממנהיגי דע”ם תקף את הרשימה הערבית המשותפת וכתב שזו מפלגה של כל הערבים נגד כל היהודים. הוא משווה אותה למר”צ ומסיק שאין להצביע עבורה ובמקום זאת להקים מפלגה סוציאליסטית יהודית-ערבית. (בחירות 2015 למי כדאי להצביע 4.2.2015)
III – מדוע זכה נתניהו בבחירות?
נתניהו זכה בבחירות בראש ובראשונה משום שיש רוב יהודי בישראל התומך בקיומה של מדינת אפרטהייד, אין שום טעם לטאטא זאת מתחת לשטיח. אולם למעשה ההבדל בין הליכוד ל”מחנה הציוני” הוא יותר עניין של סגנון מאשר תוכן. בעוד שגוש הימין בראשות הליכוד דוגל בשימור מדינת האפרטהייד מהים עד הנהר, תוך התנגשות מסוימת עם האימפריאליזם האמריקני, בהנהגת אובמה, בסוגיית אירן, הרי שהמחנה הציוני מוכן לכאורה לעשות וויתורים טריטוריאליים על חלק מהשטחים שנכבשו על ידי ישראל ב-1967, תוך הידוק היחסים ומתן שירות נאמן יותר לאימפריאליזם האמריקני.
אולם בסופו של יום, למרות ההבדלים בין שתי מפלגות בורגניות אלו, הן מבטאות את אינטרס הטייקונים ואת מנגנון המדינה האימפריאליסטית הציונית. אחרת לא ניתן להסביר את העמדות הבאות אותן הביעה הנהגת המחנה הציוני: תמיכה בחיסולו בדם קר של ג’האד מורנייה יחד עם מספר אנשי חזבאללה נוספים והגנרל האיראני מוחמד אללאדאדי באזור קוניטרה שבסוריה ותמיכתו של הרצוג בשמירתה של ירושלים “מאוחדת” וביקורת על נתניהו המחלק אותה באמצעות מחסומים בכניסה לשכונות הפלסטיניות.
למרות שהמחנה הציוני מורכב ממפלגת ה”עבודה” ומחנה תומכי ציפי ליבני, שהייתה עד לא מזמן שרת המשפטים של נתניהו ושרת החוץ של ישראל בזמן מלחמת לבנון השנייה, לא מדובר במפלגה סוציאל-דמוקרטית עם מרכיב בורגני, אלא במפלגה הדומה למפלגה הדמוקרטית האמריקאית – מפלגה בורגנית הנהנית מתמיכה של הבירוקרטיה של האיגודים המקצועיים.
רבים הופתעו מתוצאות הבחירות, שכן לפי הסקרים ומהמדגמים כולל מליל הבחירות לשתי המפלגות הבורגניות היה מספר מנדטים שווה. מה מסביר, אם כן, את נצחונו של הליכוד? ראשית, מאז מבצע צוק איתן יש תנועה חזקה ימינה של האוכלוסייה היהודית. שנית, נסיעתו לארצות הברית ונאומו בקונגרס שכנעו את המוני מצביעי הימין שנאום זה מוכיח אומץ לב ונחישות להגן על ישראל. הם גם התרשמו ממתן הכבוד של הרפובליקנים לנתניהו בנאומו בקונגרס, מה עוד שאובמה נחשב למוסלמי בקרב רבים מתומכי הימין. שלישית, הוא השתמש בנשק הפחד והגזענות בנאומו האחרון לפני הבחירות כאשר אמר כי השמאל מביא את המוני הערבים באוטובוסים ואם אתם, המתנחלים, לא תצביעו עבורי, תקום ממשלת שמאל בתמיכת הערבים ותסלק אתכם מבתיכם. הוא הוסיף כי הוא מתחייב שבתקופת כהונתו לא תקום מדינה פלסטינית. הטקטיקה שלו היוותה סוג של קנביליזם, כאשר הוא נוגס בתמיכה של הבית היהודי בראשות בנט ובזו של “ישראל ביתנו” בראשות ליברמן. כמו כן, הצליח נתניהו להעביר חלק מהמתלבטים לתמוך בו כמושיעם.
תוצאות הבחירות מוליכות, אם כך, להקמתה של ממשלת ימין אכזרית במיוחד. מפלגת “המחנה הציוני” בראשות הרצוג וליבני תנהיג את האופוזיציה תוך שהיא תומכת בנאמנות ב”זכותה של ישראל להגן על עצמה”, כלומר להחריף את הדיכוי כנגד העם הפלסטיני ושאר עמי האזור. ממשלה זו תנצל אף ביתר שאת את עובדת היותו של מעמד הפועלים הישראלי משותק כמעט לחלוטין על ידי הנאמנות למדינה ולאידיאולוגיה הציונית, בכדי להחריף ולהעמיק את העושק, הניצול והדיכוי כנגד הפועלים והשכבות המוחלשות.
IV – אז מה עושים עכשיו?
ממש כפי שאנו עושים זאת, כך גם בעלי ההון ומשרתיהם בוחנים, מנתחים, מסיקים מסקנות וגוזרים תכניות פעולה בהתבסס על מה שניתן ללמוד מתוצאות הבחירות. זו אחת הסיבות לכך שבנסיבות הקיימות אין ברירה אלא להצביע. כאשר בעלי ההון לומדים כי המדוכאים והמנוצלים נאמנים להם או שהם חלשים או מיואשים מכדי להיאבק, הם רואים בכך מתן אור ירוק להעמיק את העושק, לנפח עוד יותר את רווחיהם ולאלץ אותם לשלם ברווחה, בחינוך, בבריאות ובתשתיות את נזקי המשבר המחזורי והמעמיק של השיטה הקפיטליסטית ההולכת ונרקבת.
בחירות אלה מסמנות לצד ההישג הפלסטיני-ערבי-דמוקרטי ההיסטורי, ניצחון ברור לבעלי ההון הציונים והתוצאות, כאמור, לא יאחרו לבוא. מול מחנה האפרטהייד הציוני, על כל גווניו, שמאליים וימניים, ומול שלטון בעלי ההון ניצב כוח דמוקרטי משמעותי אחד והוא הרשימה המשותפת. אולם כוח זה, אפילו בעיני התמימים ביותר שמאמינים בשינוי המצב דרך הכנסת, אינו גדול דיו על מנת להפוך את החברה הישראלית הקולוניאליסטית-מתיישבת לחברה דמוקרטית.
בהקשר זה, עומדים אפוא בפני הכוח המשותף שני אפיקי פעולה עיקריים המשולבים זה בזה – להגדיל את כוחו מבחינה מספרית ולהגדיל את כוחו מבחינה איכותית. פוטנציאל הצמיחה העיקרי של הרשימה המשותפת הוא, מן הסתם, האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. למרות העלייה בשיעור ההצבעה עוד ארוכה הדרך למיצוי הפוטנציאל האלקטוראלי של אוכלוסייה זו. על הצדק (גם זה החברתי) לא רק להיעשות אלא גם להיראות ועל נציגי הרשימה המשותפת לשכנע את הציבור הערבי מעבר לכל ספק כי הם עובדים קשה ופועלים באומץ ובמרץ להשגת הדרישות הצנועות והמינימליות למדי שלו במישור הכלכלי-חברתי, למשל: פתרון בעיית האבטלה (בעיקר של נשים) והפנסיה, שיפור הכמות והאיכות של הטיפול הרפואי והחינוך בסבסוד מלא, חיסול האפליה המגזרית בתחום הדיור ובכל שאר תחומי החיים, צמצום המספר והחומרה של מעשי האלימות (במיוחד כלפי נשים) ופירוק הנשק (בעיקר זה המוחזק בידי כנופיות עבריינים) בחברה הערבית; כמו כן, במישור הלאומי: ביטול חוקי הגזע הקיימים ובלימת חקיקה של חוקי גזע חדשים, שחרור האסירים הפוליטיים, שיבת הפליטים למולדתם, סיום השלטון האפרטהייד הצבאי בשטחי 67 וההתעללות היומיומית בתושביה הפלסטינים של הגדה המערבית וירושלים, ארגון תושבי השכונות והכפרים להגנה עצמית (במסגרת החוק והשכל הישר) כנגד פורעי “תג מחיר” והכנופיות הפשיסטיות הכהניסטיות, ועוד.
אלא שכל מי שמכיר את המציאות במדינת האפרטהייד ששמה ישראל יודע שבעיני הממסד הציוני אפילו הדרישות הצנועות ביותר של האזרחים הפלסטינים מהוות איום קיומי על המדינה הציונית. לכן, ממש כפי שבכל המקרים בהם המעמדות המדוכאים מגדילים את כוחם באופן שמאיים על שלטון בעלי ההון, שוברים בעלי ההון את הכלים של המשחק הדמוקרטי ופונים לאלימות (למשל בצורת הפיכה צבאית או פשיסטית), כך גם צפוי לנו הפעם. מסיבה זו אין זה מספיק לפעול בכוח ובנחישות בכנסת אלא גם יש להכין את הציבור מנטאלית ומעשית לאפשרות שהממסד יתעלם, יבלום ואף ידכא בכוח ברוטאלי כל מאבק מצד הפלסטינים לשיפור רמת החיים והפסקת הדיכוי הלאומי.
בעתיד הלא מאוד רחוק, החרמת הבחירות ובניית אלטרנטיבה אלקטורלית לכנסת תהפוך להכרח המציאות. אולם יש להגיע אל היום הזה מתוך מודעות, מתוך מאבק ובראש מורם ולא מתוך ייאוש ואכזבה מאשליות מנופצות.
פוטנציאל הצמיחה המשני אמנם, אך קריטי בחשיבותו נמצא, כמובן, בחברה הישראלית-יהודית. למרות שכרגע נראה שהנאמנות למדינה ולרעיונות הציוניים הינם קונצנזוס מקיר לקיר, הרי שהחברה הישראלית היא אחרי הכל חברה המורכבת מסתירות וניגודי אינטרסים חריפים. התעלמות מן הסתירות האלה תהיה שגיאה חמורה הנושאת מחיר כבד. אולם מצד שני, הבעיה העיקרית כרגע היא דווקא הענקת משקל יתר לסתירות הללו והתעלמות דווקא מן האופי הקולוניאליסטי-מתיישב של החברה הישראלית שתוצאותיו מוטחות בפנינו בכל פעם מחדש והפעם ביתר שאת.
על אף שכל הארגונים ה”אדומים” בארץ, כולל הלס”א, תומכים בשותפות יהודית-ערבית ישנו הבדל מהותי ביננו לשאר. בעוד רוב הארגונים הסוציאליסטיים בארץ רואים שותפות זו כאפשרית על בסיס של פשרה בין מימוש הזכויות הלאומיות הפלסטיניות בכל פלסטין ובין מימוש הפנטזיה הציונית של מדינת לאום יהודית על אדמת פלסטין, הרי שאנו שוללים זאת מכל וכל, בטח ובטח בנסיבות הקיימות.
מסיבה זו עלינו לפנות אל הציבור היהודי-ישראלי במטרה ברורה להוכיח מעבר לכל ספק כי הפנטזיה הציונית היא לא פחות ממלכודת מוות ביטחונית אבל גם משקולת כבדה שמונעת ממאבק חברתי משמעותי להתפתח בין השכבות המדוכאות והמדכאות בתוך החברה הישראלית. על הרשימה המשותפת לשאוף להגדיל את כוחה בקרב הציבור הישראלי, אולם לא במחיר ויתור על אף דרישה מן הדרישות הדמוקרטיות הצנועות והלגיטימיות של העם הפלסטיני. ניתן לעשות זאת על ידי שילוב במקומות בולטים, ריאליים או במוסדות המפלגות המרכיבות את הרשימה נציגים של הקבוצות המוחלשות והמדוכאות ביותר בחברה הישראלית – כמו למשל, גברים ונשים מזרחיות, בני ובנות העדה האתיופית, נשים וגברים מהעדה החרדית ועוד, אשר יביעו באופן נחרץ את התנגדותם האידיאולוגית והמעשית לציונות ויתמכו בדמוקרטיה ושוויון אזרחי. מבט ברשתות החברתיות מוכיח כי אנשים אלה אינם רבים, אולם הם שם. הם זקוקים לרשימה המשותפת והרשימה המשותפת זקוקה להם.
נכון, אין אנו רואים ברשימה המשותפת או במי מן המפלגות המרכיבות אותה מפלגה מהפכנית של מעמד הפועלים ואין לנו כל אשליות שהיא יכולה לפעול ככזו או לשמש לה תחליף. אולם היא יכולה לפעול כמפלגה המגייסת את המוני העם הפלסטיני ואת הדמוקרטים היהודים למאבקים ממשיים ועל כך ניאבק אנחנו בסיוע של כל מי שמאמין בדרך שלנו ומעוניין להצטרף אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית ממשית.