קשה שלא להבין מהי מטרת שינוי הוראות הפתיחה באש מצד מתנחלים, חיילים ושוטרים ציונים. הממשלה הישראלית יודעת היטב כי הצעירים והצעירות המבצעים פעולות התנגדות לכיבוש באמצעות ניסיון להרוג אזרחים ישראלים באופן אימפולסיבי ובלתי-מיומן, עושים זאת מתוך ידיעה כי זו דרכם האחרונה. ברור לשליטים הציונים כי אין לפלסטינים אלו כל אשליה בדבר ה”הומאניות” של “נוהל פתיחה באש” ו”נוהל מעצר חשוד,” להפך, משאת נפשם היא “איסתישהאד”, המקבילה המוסלמית ל”מסירת הנפש על קדושת השם” ביהדות או “מות קדושים” בנצרות.
הכרה רשמית במדיניות “אצבע קלה על ההדק”, אשר בין כך ובין כך כבר נהוגה בכל מגע בין נציגיה החמושים של המדינה הקולוניאליסטית הציונית והאוכלוסייה הילידית הפלסטינית, אין לה מטרה אחרת זולת שלהוב היצרים הן מצד הכנופיות הפשיסטיות הציוניות והן מצד הצעירים הפלסטינים שאין להם הנהגה שהם יכולים לסמוך עליה שתוביל אותם לניצחון ושחרור מולדתם מהכובש.
החלום של הימין הציוני
החלום של הציונות מאז ימיה הראשונים הוא להפוך את פלסטין ל-“ארץ ישראל” השלמה מהנהר ועד הים ואם אפשר גם את הגדה המזרחית של הירדן. ארץ ישראל השלמה נותרה החלום של הימין הציוני. כאשר הם שרים “שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן / אם ארצי דללה וקטונה, היא שלי מראשה עד קיצה / משתרעת מים ישימונה וירדן, הירדן באמצע / שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן – הם מתכוונים לכך! גורלם של הערבים בשטח זה הוא לקבל בהכנעה את ההגמוניה הציונית ואת מעמדם כגזע נחות או להיעלם מהשטח. אלא שבעולם ה”ריאל פוליטיק” לא ניתן לממש כל שאיפה פוליטית באופן מיידי ויש להתחשב בנסיבות ובמציאות העולמית. בעולם בו אנו חיים כיום, לא פשוט לבצע טיהור אתני מסוג זה מבלי לספק תירוצים והסברים עבור דעת הקהל העולמית.
נתניהו וממשלתו מספרים לעולם שאין להם כוונה להשתלט על מתחם אלאקצא או לשנות את הסטטוס קוו. אולם הם למדו לשקר היטב, בין השאר מאיש הימין הציוני יצחק שמיר שאמר שלמען ארץ ישראל מותר לשקר.[1] שמיר נשא ונתן עד אין קץ על עצם המשא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית, כך סיפר, והתכוון למשוך את שיחות “השלום” לנצח ובה בעת המשיך לבנות את ההתנחלויות שיהפכו מדינה פלסטינית, אפילו בגודל של קופסת גפרורים, לבלתי אפשרית.
אולם לא רק את מורשת הימין הם ממשיכים, אלא גם של הציונות השמאלית. מבן גוריון הם למדו כיצד להעמיד פנים שאתה תומך בהקמת שתי מדינות. כאשר נשאל על ידי בנו עמוס מדוע הוא מסכים להקמת מדינה יהודית רק על חלק מהארץ הוא ענה:
“מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה. […] הקמת מדינה ואפילו חלקית, תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטורים לגאול את הארץ בשלמותה. […] נכניס למדינה את כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה, לפי אמונתנו העמוקה אפשר יהיה להכניס יותר משני מיליונים. נקים משק יהודי רב ענפים, חקלאי חרשתי וימי. נארגן כוח הגנה משוכלל. צבא מובחר. אין לי ספק שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים בעולם – ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ. אם מתוך הסכמה והבנה עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת.” ~ מתוך מכתב לבנו, עמוס, בו מסביר בן גוריון את תמיכתו בהצעת החלוקה של ועדת פיל[2]
כשם שגרוש הערבים ב-48 היה הכרחי מבחינת הציונים כדי להקים מדינה עם רוב יהודי, הריסת המסגדים הכרחית מבחינת ההיגיון הציוני כדי להשלים את הטרנספורמציה של פלסטין לארץ ישראל המיתולוגית מימי התנ”ך.
מה ממשלת ישראל מתכוונת לעשות למסגדים? ניתן ללמוד זאת מההיסטוריה של קבר אברהם בחברון המקודש למוסלמים וליהודים. ממספר ימים ספורים לשנה שהורשו יהודים להתפלל שם אחרי מלחמת 67, השתלטה המדינה על חלק ניכר מהמבנה והפכה אותו לבית כנסת יהודי. מדוע לחשוב שזה לא יקרה למסגדים כאשר מרשים למתנחלים לעלות למסגדים כשהם מוקפים בחומות של שוטרים, כשהם אינם מסתירים את כוונותיהם להרוס את המסגדים ולבנות במקומם את בית המקדש השלישי?
התביעה להרשות ליהודים לעלות להר הבית כחלק מהכשרת הקרקע להקמת בית המקדש השלישי במקום המסגדים מקובלת על מרבית חברי הליכוד והשרים שלהם. בעוד ההלכה היהודית המסורתית אוסרת על עליית יהודים להר הבית, ב”ארץ ישראל” הציונים יצרו מינות יהודית סינקריטיסטית[3] חדשה, המשלבת בין המיתולוגיה התנ”כית העתיקה ותורת הגזע המודרנית.
מי שיעז לפעול לסיכול התכניות הללו, דוגמת התנועה האסלאמית הצפונית, ימצא עצמו מחוץ לחוק. מי שיעז להתבטא, להשמיע ביקורת, לקרוא להתנגדות עממית בלתי-אלימה, דוגמת חברי הכנסת מהמפלגות הערביות כחד”ש ובל”ד, לא רק שהוא יושפל על ידי חיפוש על הגוף בעת כניסה למשכן הכנסת, לפי הצעת ח”כ רשף, אלא גם עלול למצוא את עצמו מסולק לגמרי מהכנסת, לשיטתו של ליברמן, בכך שהמדינה תפסיק לממן את המפלגות התומכות בחרם על ההתנחלויות.
ככל שהחברה הישראלית נעה ימינה, כך מבקשים מנהיגי הימין לא רק לסלק את הערבים אלא לחסל את שארית הדמוקרטיה הפרלמנטרית ולהחליפה בשלטון טוטליטרי. הם אינם זקוקים לשם כך לקיומה של תנועה המונית פשיסטית, משום שרוב היהודים בארץ יתמכו או לא יתנגדו באופן פעיל לכינונו של משטר טוטליטרי המסוגל לבצע בקלות את מה שלדמוקרטיה מעט קשה – לבצע טיהור אתני נרחב חדש.
נדמה שהימין הפוליטי של נתניהו, בנט, שקד, רגב, ליברמן ודומיהם מעריכים שנוצרו התנאים לטיהור אתני חדש ממספר סיבות:
- ערביי האזור עסוקים במאבקים פנימיים ואינם פנויים די הצורך לתמוך אקטיבית במאבק הפלסטיני – במצרים, הם סובלים מדיקטטורה צבאית קשה ובסוריה מלחמת האזרחים, בה פתח אסד, יוצרת בעיה קשה של פליטים.
- על מנת לבצע טיהור אתני נרחב חדש יש צורך בקבלת גיבוי מצד דעת הקהל הישראלית ומצב זה קיים כיום כאשר מרבית הישראלים חיים בפניקה ורבים תומכים בקריאה של “מוות לערבים”.
- אפילו המחנה הציוני המתיימר להציג אלטרנטיבת שמאל/מרכז לשלטון הימין הציוני, קורא להטלת סגר על הגדה.
- המעמד השליט במדינות המערב האימפריאליסטיות מתייצב באופן כללי לצד ישראל עם ביקורת מגומגמת בלבד על שימוש מופרז בכוח.
צירוף נסיבות מסוג זה לא היה לימין הציוני במשך שנים והוא מובל על ידי “הקוסם” בנימין נתניהו שפיצח את הנוסחה לשליטה בדעת הקהל הישראלית – לאומנות, גזענות, היסטריה ופחד.
קשה שלא להבין כי הממשלה, בסיוע רבני המתנחלים ודומיהם דחפה את הפלסטינים להגיב למדיניות הקשה של נישול, התרחבות התנחלויות, תג מחיר, עלייה למסגדים, מצעדי “מוות לערבים” ביום ירושלים וכו’. לא ניתן להתחמק מהמסקנה כי הממשלה רצתה בהתפרצות זעם על מנת להחריף עוד יותר את הדיכוי.
הצעירים הפלסטינים הם שהגיבו מתוך ייאוש ובזעם עיוור לפרובוקציות של הממשלה והמתנחלים. אילו הייתה להם הנהגה היודעת מה לעשות היא הייתה מבחינה בין מתנחלים בשטחי 67 והישראלים האחרים ובין צבא, משטרה ומתנחלים חמושים ובין סתם אזרחים עוברי אורח יהודים. הנהגה זו הייתה פועלת למען התקוממות עממית גדולה ככל האפשר המסוגלת להכיל גם חלק (אפילו אם קטן) מהיהודים במאבק דמוקרטי ששיאו וניצחונו במדינת פועלים רב לאומית מהים עד הנהר. אולם הנהגה כזו עדיין לא עלתה על פני השטח והממשלה של נתניהו מנצלת את הזעם העיוור של הצעירים הפלסטינים ואת הפאניקה והשנאה של רוב האוכלוסייה הישראלית כלפי הערבים בכדי לקדם את התכנית לטיהור אתני חדש.
בשלב זה, הכוונה היא למרר את החיים של הפלסטינים עד שלא יוכלו לשאת עוד ויעזבו את הארץ ומכאן מדיניות הסגרים והכתרים. כאשר חסידי הציונות הדתית, חמושים בנשק ובהזיות משיחיות, שרים במלוא גרון כי “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”,[4] הם מתכוונים לאותו טיהור אתני זוחל שעלול להפוך, בהתאם לנסיבות, לנכבה שנייה ושלישית, כפי שמבטיח חה”כ ינון מגל.[5] מי שפוטר את הדברים הללו כקשקושים הזויים של פונדמנטליסטים ציונים, כנראה לא התעמק די הצורך בהיסטוריה של הקולוניאליזם העולמי בכלל והציוני בפרט, אשר זרועה לאורכה ולרוחבה במעשי טבח ובטיהורים אתניים כנגד הילידים. לקריאה נוספת לחץ כאן.
אז מה עושים?
ראשית, נקדים ונאמר כי אנו, חברי הלס”א כחלק מ”הזרם הקומוניסטי המהפכני העולמי” (RCIT), מסרי לנקה ופקיסטן ועד ארצות הברית וברזיל, תומכים ללא תנאי בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית בכל מולדתו, כולל שיבת הפליטים. במסגרת זכות זו עומדת לעם הפלסטיני הבחירה הבלעדית והעצמאית לגבי אופן ניהול המאבק שלו מול הקולוניאליזם הציוני. על בסיס זה אנו נוטלים לעצמנו את החירות לשרטט את מפת הדרכים לניצחון כפי שהיא נשקפת מנקודת מבטנו – מנקודת מבט מרקסיסטית מהפכנית:
- כרגע, הפלסטינים לבדם אינם יכולים לנצח את גל הלאומנות והגזענות של מדינת האפרטהייד.
- ההמונים הערבים אינם מסוגלים, בשלב זה, לסייע לפלסטינים.
- הרשות הפלסטינית משתפת פעולה עם ישראל כדי למנוע התקוממות עממית.
- ההנהגה המהפכנית האלטרנטיבית טרם חשפה את עצמה.
לאור הנסיבות הקשות הללו:
- יש לדרוש את הפסקת שיתוף הפעולה של הרשות עם ישראל נגד העם הפלסטיני.
- על מנת להתנגד לאלימות הגזענית ברחובות והשתוללות הכנופיות הפשיסטיות הציוניות יש להקים בכל כפר ובכל שכונה ועדת הגנה עצמית ולהקים ארגון ארצי של הגנה עצמית אשר הנהגתו נבחרת באופן דמוקרטי. יהודים בשמאל יוכלו להשתתף בוועדות אלו, בהתאם למקום מגוריהם.
- יש צורך להיפרד מרעיון חלוקת הארץ ופתרון 2 המדינות לטובת מאבק למען חזון מדיני חדש-ישן של מרחב סוציאליסטי צודק ושוויוני מן הים עד הנהר. כיום יש חשיבות רבה לשיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים על בסיס הגנת הפלסטינים כדי לפתוח דרך לפתרון מדיני במקום מדינת האפרטהייד מהים עד הנהר. פתרון, שתחילתו במאבק דמוקרטי רחב ככל האפשר כנגד הגזענות והלאומנות הציונית וניצחונו במדינת פועלים רב לאומית מהים ועד הנהר. מדינה זו תאפשר לפליטים הפלסטינים לחזור לארצם ותבטיח שוויון זכויות אזרחי להמונים הפלסטינים והיהודים.
- כאשר פונים אל הציבור הישראלי יש להדגיש את המסר כי מדינת ישראל אינה רק מדינה המדכאת ערבים אלא מלכודת מוות ליהודים, לא רק בארץ אלא גם בעולם, וכי לממשלה הציונית לא אכפת להקריב את חיי אזרחיה, בעיקר אלה השייכים לקבוצות מוחלשות, מודרות ועניות, לצורך מימוש החזון הציוני של הקמת בית מקדש שלישי על חורבות אלאקצא.
- יש לשאוב עידוד רב מן התמיכה הגוברת בעם הפלסטיני בקרב תושבי אירופה. בשלב זה, ניתן להניח אבן פינה לאלטרנטיבה פרולטרית ממשית לקמפיין החרם (BDS) המתמקד, למרבה הצער, בתרבות הצריכה, האקדמיה, התרבות והפנייה למצפונם הטוב של המשקיעים הקפיטליסטיים לבל ישקיעו את רווחי הדם והניצול שלהם במדינת ישראל. קמפיין זה, יש בו בכדי לעורר מודעות רבה לסבלו של העם הפלסטיני ולהכניס בקלות יחסית אנשים רבים למעגל האקטיביזם נגד האפרטהייד הציוני, אך בשל אופיו המעמדי הזעיר-בורגני ואף בורגני, אין בו די על מנת להביא לחיסולו של הפרויקט הקולוניאליסטי ולהחלפתו במרחב של חירות וצדק חברתי. יש לזכור (!) מי שתומך ומרוויח מדיכוי של עמים אחרים אינו מסוגל להביא לשחרורו של העם הפלסטיני.
- יש לדרוש מן הארגון העולמי של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, “האינטרנציונל הסוציאליסטי”, לסלק לאלתר משורותיו את מפלגת העבודה הציונית התומכת בסגר על הגדה המערבית ובמצור על עזה. כמו כן, יש לדרוש מפדרציית האיגודים המקצועיים העולמית לסלק משורותיה לאלתר את ההסתדרות עד שתפסיק לשמש זרוע הפצה כלל עולמית של התעמולה הציונית, הלאומנית והגזענית.
- יש לקיים הפגנות גדולות של כל מתנגדי הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני בחזית מאוחדת באירופה ובכל מקום אחר בעולם כנגד ממשלת נתניהו והמתנחלים, סביב הקריאה “די לאפרטהייד הציוני” ו”ישראל, סלקי ידייך מאלקצא”. כמובן, יש לאפשר לכל ארגון לבוא עם סיסמאות משלו.
[1] http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=131926
[2] https://goo.gl/OuyYcQ
[3] https://goo.gl/64f2uQ
[4] http://goo.gl/DtB1LZ
[5] https://youtu.be/vKGOvFHgvyY?t=3m45s