תגובת השמאל המרקסיסטי, הקומוניסטי והאנטי-ציוני לגילוי הדעת של תנועת “מאבק סוציאליסטי” ביחס למאבק הפלסטיני

18.04.2016

הקדמה

אנו נמצאים כעת פחות מחודש מן היום בו יציין העם הפלסטיני את אסונו ההיסטורי והמתמשך, המכונה “נכבה” (אסון כבד בערבית), במסגרתו נשללה זכותו להגדרה עצמית, לחירות לאומית ודתית ולשגשוג תרבותי וכלכלי מלא. דווקא בעיתוי זה בחרה התנועה הסוציאליסטית המורכבת מפעילים חשובים, חרוצים ומחויבים, “מאבק סוציאליסטי”, לפרסם גילוי דעת[1] המתעקש פעם נוספת להמשיך ולפזר אשליות בדבר היתכנותו ונחיצותו של מאבק כל הכוחות התומכים במהפכה חברתית מעמדית למען פתרון “שתי מדינות לשני עמים”.

כמו כן, חוזרת תנועת מאב”ס פעם נוספת[2] ומפרסמת כתב הגנה, שגורם לנו, כקומוניסטים, תחושת גועל, בחילה ובושה, על זכותם של הישראלים לנשל את העם הפלסטיני ממולדתו ולשמר באורח מדכא רוב יהודי בפלסטין ההיסטורית. זכות זו הושגה בכוח הזרוע ותוך זריעת הרס ואומללות בכל רחבי העולם, בעיקר השלישי. את כל זאת עושה תנועת מאב”ס תחת הכותרת הכאילו-דמוקרטית של “זכות שווה להגדרה עצמית”.

אין לנו אלא להביע עוגמת נפש וצער עמוק על השגיאה המונומנטלית הזו של תנועה שאנו רואים בה פוטנציאל אדיר של אקטיביסטים ואקטיביסטיות נחושות לתקן את העולם הדפוק בו אנו חיים ובו הן אסונם ההיסטורי של בני הדת והתרבות היהודית והן אסונו של העם הפלסטיני אפשריים ואף משחזרים את עצמם בכל רגע נתון ובכל פינה ברחבי הגלובוס.

מסמך זה של תנועת מאבק סוציאליסטי חשוב לאין שיעור, בעינינו, דווקא משום שהוא שוטח באופן גלוי וסדור את טיעוני התומכים בהגדרה עצמית של הישראלים על חשבון העם הפלסטיני וחושף באופן שלא משתמע לשתי פנים את אבדן הדרך של השמאל הישראלי בכללותו, אשר עדיין תומך ברובו המוחלט בפתרון הסכסוך הציוני-פלסטיני באמצעות הקמת שמורה ניאו-קולוניאלית עבור הילידים על שבריר משטחי מולדתו ההיסטורית וזאת ברוח ה”בנטוסטן” של דרום אפריקה בימי האפרטהייד הנלוזים ותחת הסיסמא הכאילו-דמוקרטית של “זכות שווה להגדרה עצמית”. אנו חוזרים ומדגישים, כי אין לנו עניין מיוחד לבודד את תנועת מאבק סוציאליסטי לביקורת או לחבל בפעילותה העניפה לטובת אחינו ואחיותינו ממעמד הפועלים, מעבר להיותו של המסמך הספציפי הזה קול מייצג של כל מה שמחבל, לדעתנו, בהתפתחותו של השמאל, בעיקר הישראלי בארץ.

כולנו תקווה, כי הויכוח הנוקב בשאלת המאבק הפלסטיני והדרך לסיים את הסכסוך העקוב מדם יביא לכדי להשתחררותם של חלקים נרחבים ככל האפשר בקרב מה שנשאר מהשמאל היהודי בפלסטין מאחיזת החנק הציונית ולהקמתה של חזית אנטי-אפרטהייד מאוחדת של כל הכוחות הדמוקרטיים, הסוציאליסטיים והמתקדמים בארץ ובעולם, ללא הבדל דת, גזע, מין, לאום, מגדר או נטייה מינית. בחזוננו, חזית זו עשויה לקחת חלק מרכזי ומשמעותי בהבאת הפרויקט הקולוניאליסטי הציוני לקיצו במינימום שפיכות דמים מן הצד הפלסטיני והישראלי.

המשבר האידיאולוגי בשמאל הישראלי

אנו שותפים לניתוח של מאב”ס כי אכן קיים משבר עמוק בשמאל הישראלי, הן הציוני והן המתעקש לכנות את עצמו אנטי, פוסט או בלתי-ציוני. הועד המרכזי של תנועת מאבק סוציאליסטי, אשר חבריו הם מנסחי המסמך, מאבחן נכונה את הסיבה למשבר הזה, לפחות זו הנראית על פני השטח. אכן, הסיבה המרכזית שהציבור הישראלי והן הפלסטיני מאס בזרמים המובילים בשמאל, הן הפלסטיני והן הישראלי היא התנפצות אשליית אוסלו. אנו, החתומים על מסמך זה, חברים בארגונים שכמו רבים מחברי התנועות השמאליות שאינן ציוניות, כולל אגפים נרחבים ומשמעותיים בקרב התנועה העולמית לשחרור פלסטין, התרענו וזעקנו ביחס לבועת אוסלו ולסכנות שתרמית אימפריאליסטית זו מניחה בפני ההמונים. כיום, כפי שמציין נכונה מסמך מאב”ס –

“בקרב ההמונים הפלסטינים, במיוחד בשטחי 67׳, קיימת שוב נסיגה משמעותית בתמיכה בסיסמת “שתי המדינות”, בהיקף שלא נראה כבר כמה שנים. סקרי דעת־קהל שונים לאורך תקופה מלמדים בעקביות על חוסר אמון באפשרות לפתרון הסכסוך ולשחרור מדיכוי לאומי. הלכי־הרוח האלה מבטאים מיאוס מההבטחות השקריות ל”מדינה שבדרך”, שהובילו עד היום להכבדת הדיכוי ולהרג המוני ולהתנחלות דוהרת במזרח ירושלים ובגדה המערבית…”

מטבע הדברים, לקבוצות אדירות של בני אדם לוקח יותר זמן לנוע במעלה התודעה המהפכנית מאשר לבודדים מתוכם, מהירי המחשבה וההבחנה השואבים הנאה ותחושת הגשמה עצמית מהתעמקות בטקסטים המהפכניים ובהיסטוריה המהפכנית של המעמד שלנו. תפקידם של מהפכנים, כפי ששרטטו אמהותינו ואבותינו הרוחניים המשותפים לנו ולמאבק סוציאליסטי, הוא לעמוד צעד אחד לפני ההמונים, להתריע בפני ביצוע שגיאות שכבר נעשו בעבר והובילו לאסונות ולהציע תכניות פעולה על בסיס הידע המהפכני המצטבר, כשהם עוסקים כל העת בליקוטו ועיבודו הלכה למעשה. כעת, כאשר המוני בני אדם נעים לכיוון התפכחות מאשליות אימפריאליסטיות וקפיטליסטיות, האם זהו הזמן המתאים להתעקש על המשך קיומן?! אנו סבורים שלא.

כאלטרנטיבה לבועת אוסלו ולשברי הריסותיה, מעלים אגפים בשמאל הישראלי את “סכנת” הדו-לאומיות מן האגפים השמאליים של התנועה הציונית, ואת “חזון” המדינה ה”דו-לאומית” מן האגפים הפוסט-ציוניים, אשר נמצאים בשטח האפור בין ציונות ואנטי-ציונות. אנו שותפים לביקורת של מאב”ס על רעיון הדו-לאומיות. אכן, מדובר בשלילת זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית לאומית ואין כל סיבה שבעולם שהוא יחלוק את זכותו זו עם קבוצה שמבחינתו כלל אינה לאום. אין זו המצאה של “עוכרי ישראל” אנטי-ציונים, ואנרכיסטים מרושעים, אלא עמדתה הרשמית של התנועה הציונית ומדינת ישראל עצמה, שאינה מזהה בעולמנו שום לאום ישראלי, אלא “לאום יהודי” כלל עולמי שאינו עונה לשום הגדרה מקובלת משפטית, מילונאית, דתית או פילוסופית.

במקום לשמוח בכך שמספר הולך וגובר של פלסטינים מעוניינים לשוב ולאמץ את חזון אש”ף בדבר מדינה דמוקרטית, המקיימת שוויון זכויות מלא לכולם, מן הים עד הנהר, מקוננים מנהיגי מאב”ס על כך שתכנית זו אינה נתפסת כמעשית וממהרים לנפנף אותה במקום בה. המהירות שבה מאב”ס מוותרים על חזון דמוקרטי (אפילו לא סוציאליסטי) אמיתי שצומח ועולה בחברה הפלסטינית, בזמן שזו סובלת בעיקר מן הכיבוש והדיכוי הציוני, אך גם מההנהגה משת”פית-ניאו-ליברלית מצד אחד וריאקציונית-קפיטליסטית מן העבר השני, מערערת אצלנו את האמון כי תנועה זו תשכיל להגן על רעיון נוסף שכיום נחשב “בלתי-מעשי” בקרב שכבות נרחבות של אחינו ואחיותינו הפועלים והפועלות ברחבי העולם – החזון לכינונה של חברה קומוניסטית, חופשית, צודקת, נטולת מעמדות ודיכוי אדם בידי אדם. את חזון המדינה הדמוקרטית של אש”ף ההיסטורי, מכנים מנהיגי מאב”ס “אוטופיה לאומית בורגנית”.

יחד עם זאת, אנו שותפים לניתוח של מאב”ס הקובע כי ההנהגה הפלסטינית של ימינו אינה מצליחה לראות דרך כלשהי להביא את הפרויקט הקולוניאליסטי הציוני לקיצו, כפי שבאו לקיצם כל שאר הפרוייקטים מן הסוג “קולוניאליזם מתיישב” במהלך ההיסטוריה. אנו מסכימים כי ההישענות על הכוחות האימפריאליסטיים לאכוף את החוק הבינלאומי על ישראל סופם באכזבה מרה. מעודדת העובדה כי רבים בקרב העם הפלסטיני אינם שותפים לאשליה זו והם למודי ניסיון העבר ומכירים את התוצאות הרות האסון של התערבות אימפריאליסטית מאפגניסטן, עבור בעיראק וסוריה וכלה בדרום אפריקה. אולם איזהו הזמן המתאים יותר לפעילות מהפכנית מאשר זמנים בהם ההמונים מחפשים את הדרך בזמן שההנהגה הקפיטליסטית שלהם הגיעה לסוף דרכה?! הגישה התבוסתנית הזאת, אינה מקור גדול לאופטימיות עבורנו.

כאשר מספר הולך וגובר של צעירים פלסטינים אכן מבקיעים את הדרך לתודעה מהפכנית ומתחילים להשליך אל פח הזבל של ההיסטוריה את סיסמאות הציונות השמאלית הנבובות בדבר “דו-קיום”, “שלום” ו”מאבק משותף”, הדבר מצטייר כתופעה שלילית בעיני הנהגת מאב”ס במקום התפתחות תודעתית פורצת דרך שעלינו להתייצב לצידה ולתרום את חלקנו להתרחבותה!

כותבי המסמך משמיטים מסיבה שאינה ברורה לנו את האלטרנטיבות ההומניסטיות המפעימות והמרגשות שצעירים פלסטינים אלה מציבים לסיסמאות השחוקות שמקומן בעבר, חרף אבדן האמון בציבור הישראלי והממסד שלו, חרף מאה שנה של דיכוי ציוני ומאות שנים של דיכוי אימפריאליסטי – לא דבק בהם חיידק השנאה העיוורת – אלא דווקא הכמיהה לסדר חברתי דמוקרטי, צודק ושוויוני.

במקום “דו-קיום” הם מדברים על מרחב משותף, קיום משותף, ריסוק חומות ההפרדה והסגרגציה (!!) וסוחפים לשורותיהם גם שכבות (מצומצמות אמנם) של מי שמזדהים כמזרחים או ערבים-יהודים; כאלטרנטיבה ל”שלום” בורגני, המיטיב עם השכבה החזקה ומחליש את השכבות המוחלשות והמנוחשלות ממילא, הם מציבים חזון של מדינה דמוקרטית של כל אזרחיה, כלומר “דה-קולוניזציה” של המרחב; במקום אשליית “המאבק המשותף של עובדים וצעירים יהודים וערבים”, שאינה אלא כסות פשרנית לדרישות מינימום העונות בעיקר לאינטרס של החברה הישראלית ההגמונית, מציבה תנועת הצעירים שותפות אמיצה בין העם הפלסטיני הנאבק על חירותו ויהודים שעדיין לא ויתרו על חזון דמוקרטי הומניסטי.

כאשר אנו קוראים “פועלי כל העולם התאחדו”, אנחנו מתכוונים לאיחוד על בסיס האינטרסים והדרישות של המדוכאים ביותר. עושה רושם, שהלוואי והוא מוטעה, כי עבור הנהגת מאבק סוציאליסטי, איחוד מעמד הפועלים צריך להיעשות על בסיס פשרה, בעיקר כאשר אגפים שלמים בקרבו עומדים עדיין ביחסי מדכא-מדוכא.

נכון, רובם המוחץ מקרב צעירים אלה אינם מגדירים עצמם כמרקסיסטים או קומוניסטים או אפילו סוציאליסטים (למיטב ידיעתנו), אולם הם איכשהו מצליחים לקלוע לחזון של לנין בשאלה הלאומית באופן מדויק יותר מאלה המקיימים (כך אנו מקווים) מפגשים קבועים של לימוד הטקסטים המרקסיסטיים והקומוניסטיים ודיונים על התאמתם למציאות המאבק בימינו. ולצורך המחשה, זו המתודה של לנין וחבריו הבולשביקים, אותה הציב לנין במרכז המסמך “זכות לאומים להגדרה עצמית” ב-1914: “הלאומנות הבורגנית של כל לאום מדוכא מכילה מרכיב דמוקרטי כללי המופנה כנגד דיכוי, וזהו התוכן אשר בו נתמוך ללא תנאי” (ההדגשות שלנו). עוד אמר לנין אמירה שאמורה להדהד היטב הן באוזניי הנהגת מאב”ס והן באוזני מעמד הפועלים והמדוכאים הישראלים, כי מי שאינו מסוגל להיאבק למען זכותם של עמים מדוכאים להגדרה עצמית אינו יכול להיות מרקסיסט:

“מי שאינו מכיר ואינו חורת על דגלו את שוויון העמים והלשונות, ואינו נאבק כנגד כל דיכוי לאומי או חוסר שוויון, אינו מרקסיסט, הוא אפילו אינו דמוקרט.”[3]

יחד עם זאת, אנו מסכימים כי אבדן האמון “בפוטנציאל של מאבק משותף של עובדים וצעירים משתי הקבוצות הלאומיות על תנאי מחיה ונגד אפליה, ניצול ודיכוי…”, שבא לידי ביטוי למשל בהיעדרות כמעט מוחלטת של צעירים פלסטינים במאבק נגד שוד הגז בידי הטייקונים, או בנוכחות הדלה מדי במחאה החברתית האדירה של 2011, היא מכשול שעלינו המהפכנים בני שתי הקבוצות “הלאומיות” לעבוד קשה על מנת להתגבר עליו, אולם בטח שלא במחיר גינוי מתועב של סנטימנט שהוא אך טבעי בקרב קבוצות מדוכאות שאת אמונן יש לרכוש במאמץ רב, הן במחשבה והן במעשה, בעוד שהאשמה בטח שאינה רובצת לפתחם של אותם צעירים.

במקום מסר של אכזבה מ”בדלנות לאומנית” עלינו לשדר מסר תקיף וחד ולהריע לפלסטינים המתעקשים להתנהג ולהנכיח את עצמם ואת שפתם ככאלה שאדמה זו היא אמם. הגז של אדמת פלסטין הוא מחצב השוכן במולדתו של העם הפלסטיני, הכלכלה המשגשגת שהתנועה הציונית בנתה בפלסטין נבנתה תוך נישול ועל חורבות הקיום הפלסטיני בארץ. ולפיכך, כל מה שמופק ומיוצר כאן שייך גם להם מבחינה מוסרית.

פלסטינים מודרים ממילא על ידי הממסד הציוני (על ימין ועל שמאל) והציבור הישראלי באופן כללי ממאבקים חברתיים. לא עליהם רובצת האחריות לנתק ולהיעדרם של מאבקים “משותפים” משמעותיים! לפיכך, עלינו המהפכנים יהודים ופלסטינים כאחד, רובצת האחריות להיאבק עד חורמה בהדרת הפלסטינים ממאבקים חברתיים שיוזמים יהודים ובמקביל (ובדרכי צנעה ונועם), לנסות ככל יכולתנו לעודד ולשכנע פלסטינים רבים ככל האפשר, להצטרף לאותם צעירים לוחמים “חדשים”, להרים את ראשם בגאווה, להתנהג כאן כילידי המקום שהינם בזכות ולא בחסד ולדרוש את חלקם הצודק במשאבים, את זכותם הדמוקרטית להגדרה עצמית בכל שטחי פלסטין ולראות בשיבת אחיהם ואחיותיהם הפליטים במהרה בימינו. רק על בסיס זה ייתכן מאבק משותף שבו יהיו נוכחים פלסטינים ויהודים, בערבית ובעברית, שוחרי דמוקרטיה וצדק חברתי.

יש לציין, כי בכך שאנו תומכים במעורבות פלסטינים במאבקים חברתיים בארץ יש גם היגיון טקטי, שמגיע יחד עם החובה המוסרית, והוא לפלג את הציבור הישראלי לשוחרי דמוקרטיה ושוחרי אפרטהייד וגזענות וזאת, כמובן, על בסיס מעמדי באמצעות חשיפת המציאות בפניו, כי מדינת ישראל שייכת למעשה לקומץ של בעלי הון ציונים, הרואים בהם בשר תותחים למען המשך הגזל והנישול של העם הפלסטיני. אין לנו אשליות שניתן באופן זה לגייס המוני פועלים ישראלים לשורות המהפכה הסוציאליסטית הערבית והעולמית, אולם ההיסטוריה הוכיחה שגם כמות לא גדולה של אנשים יכולה לחולל שינוי כביר ולפרוץ את הדרך עבור ההמונים, אשר הם המייצרים בפועל של המהפכה החברתית הסוציאליסטית לה כולנו מייחלים.

אנו שותפים לאצבע המאשימה שמפנה מאבק סוציאליסטי למפלגה הקומוניסטית הישראלית אשר נתנה יד לזריית אשליות אוסלו כמו גם אשליית ה”שותפות היהודית-ערבית”:

“תנועות פוליטיות שמאליות, ובראש ובראשונה מק״י וחד״ש, שסייעו לזרוע אשליות בהסכמי אוסלו ובתוכניות דומות — ושלא תיקנו את עמדתן עד היום — נושאות באחריות מסוימת לכך.

“[…] סיסמאות אמורפיות על “דו־קיום” ו”שותפות יהודית־ערבית” במציאות של הפרדה לאומית עמוקה ודיכוי לאומי חריף של הציבור הערבי־פלסטיני אכן אינן יכולות להספיק ולעתים אף עשויות לשמש מס־שפתיים צבוע. מאבק פוליטי משותף באמת של עובדים וצעירים משתי הקבוצות הלאומיות דורש בשורה התחתונה תוכנית לחיסול כל סוג של אפליה ודיכוי לאומי כלפי ערבים־פלסטינים ובכלל.”

אנו מברכים על האמירה יוצאת הדופן והאמיצה הזו. אולם, מהו המניע העומד מאחורי הביקורת החריפה וחסרת התקדים הזאת על חד”ש דווקא מן הזווית הלאומית ולא, כפי שהתרגלנו מכיוון מאב”ס, מן הזווית הכלכלית-חברתית? אילו הייתה מאב”ס מציעה אלטרנטיבה ממשית לסיסמאות הללו ואכן משרטטת תכנית ממשית למאבק משותף על בסיס הדרישות הדמוקרטיות של העם הפלסטיני, דיינו.

אבל מכיוון שכפי שנראה בהמשך, אנחנו מקבלים ממנה רק עוד מאותו הדבר, ריח חריף של חוסר תום לב עולה מן הכתב ועושה רושם, שהלוואי ויוכח כמוטעה, כי מאב”ס מנסה לבנות את עצמה על חשבון משבר המנהיגות והמשבר האירגוני החריף, אבדן אמון הרחוב והנוער, כמן גם אבדן הדרך האידיאולוגי של מק”י. זאת, במקום לראות במשבר אידיאולוגי וארגוני הזדמנות לאיחוד שורות על בסיס חדש ומפותח יותר, תוך שחרור מנטל החוגים הנוטים לציונות, לרפורמיזם ולתמיכה בדיקטטורים הטובחים בבני עמם בתוך מק”י.

עמדת מאב”ס בסוגיות הפנימיות הפלסטיניות

הביקורת שמאב”ס משמיעה על הכמיהה הפופולרית הפלסטינית ל”אחדות לאומית” רחוקה שנות אור מן הגישה המרקסיסטית, אותה היא מתיימרת לייצג. ההוגים המרקסיסטים המרכזיים שמאב”ס שואבת מהם השראה, ובראשם לנין, וטרוצקי תמכו לא פעם בהקמתן של “חזיתות אנטי-אימפריאליסטיות”, כן, כאלה שחוצות “מעמדות חברתיים וגישות פוליטיות”, בסין כנגד האימפריאליזם היפני, באפריקה ה”שחורה” כנגד הקולוניאליזם הלבן ובמזרח התיכון כנגד האימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי. במקום לתרגם את הכמיהה לאחדות לאומית, ובה אכן טמונה הסכנה של כניעת מעמד הפועלים של העמים המדוכאים והכפפתו לשליטת הבורגנות הלאומית (מה שמרקסיסטים מכנים “חזית עממית”), להקמתה של חזית אנטי-אימפריאליסטית בהובלת מעמד הפועלים, מאב”ס בוחרים להשליך את התינוק עם מי האמבט באופן שחוטא לבסיס המחשבה המטריאליסטית-דיאלקטית של המרקסיזם.

יחד עם הסכמתנו המלאה לביקורת של מאב”ס על ההנהגה הפלסטינית הפרו-קפיטליסטית בשטחי 67′, אנו קובלים על הניסיונות להציג את הדרישה לאחדות לאומית כניסיון לטשטש הבדלי אינטרסים מעמדיים ואחרים ותו לא. דווקא הניסיונות של ההנהגה הזעיר בורגנית הפלסטינית, להיאבק בקולוניאליזם הציוני תחת דגל האחדות הלאומית, הינם הזדמנות פז לחשוף בפני ההמונים הפלסטינים, הן את הניסיונות שלה לכופף ולזרוק הצידה את הדרישות וההישגים של מעמד הפועלים הפלסטיני והן את החבלה המודעת והבלתי מודעת של בעלי ההון הערבים במאבק לשחרור לאומי פלסטיני, לטובת האינטרסים הכלכליים והמעמדיים הצרים שלהם. לדעת מאב”ס, כשהעם הפלסטיני מבקש להתאחד למאבק באפרטהייד הדבר משחק לידי הימין הציוני, כשלמעשה ההפך הגמור הוא הנכון. אין צורך להזכיר כלל את ההתנשאות והפטרונות האופייניים לשמאל “הלבן” הישראלי, שקיימים בביקורת הזו, ומחבלים אנושות בכל המאבקים אותם הוא מבקש לקדם.

הביקורת על הרשימה המשותפת

מצערת ומקוממת כאחד היא הביקורת שמשמיעה מאב”ס על הקמת הרשימה המשותפת. מאב”ס יחד עם גורמים הנוטים לציונות בחד”ש ביקשו, לקראת בחירות 2015, להקים חזית שמאלית עם אגפים בציונות השמאלית כאלטרנטיבה לאיחוד שורות פלסטיני (וגם יהודי-דמוקרטי) אנטי-ציוני. מיותר לציין כי הדבר נעשה תוך התעלמות מוחלטת מן האפשרות כי הקול הפלסטיני ייוותר כתוצאה ממהלך זה, במוקדם או במאוחר, מחוץ  לכנסת וחד”ש תהיה זו שתתרסק לחלוטין ברחוב הפלסטיני ותסיים בכך את דרכה תוך היטמעות בציונות השמאלית. במקום להראות לימין הציוני כי אין להם סיכוי להוציא בכוח את הקול הפלסטיני מהכנסת, בחרה מאב”ס לשתף פעולה, שלא בכוונה, עם ניסיון הגירוש – בטענה שמדובר בגורמי “ימין פלסטיני”, כשהם גוזרים גזרה שווה וסימטרית, שוב שלא בכוונה, בין הימין הציוני הגזעני לאותם זרמים פלסטיניים המתנגדים לאפרטהייד.

גם אנו, כמו מאב”ס, הזהרנו מפני ההנהגה הזעיר בורגנית שלא תביא לשום הישג משמעותי ולא תקדם אלא תיקונים זעירים במשוואת אי השוויון וההדרה של הפלסטינים בישראל. אולם אין משמעות הדבר כי תחת הנהגה אחרת, פרולטרית ומיליטנטית, למענה יש להיאבק במלוא המרץ,  לא  תוכל הרשימה המשותפת להוביל  את ההמונים הפלסטינים יחד עם יהודים שוחרי דמוקרטיה, שוויון וצדק חברתי למאבקים בשטח שיתחברו עם התנועה האנטי-אימפריאליסטית במזרח התיכון ובעולם למען מיטוט משטר האפרטהייד הציוני. איזו דרך טובה יותר מציעה מאב”ס לחשוף את הבורגנות הפלסטינית ובעלי ההון הערבים בעולם כבעלי אינטרס לחבל במאבק לשחרור לאומי, מאשר לעבוד עמה שכם אל שכם בחזית אנטי-אימפריאליסטית שהיא מתיימרת לייצר בעבור ההמונים? כמו כן, לא ברור כיצד אותה אלטרנטיבה שביקשה לבנות מאב”ס יחד עם אגפים בציונות השמאלית הייתה מאפשרת יותר מתיקונים זעירים במשוואת הניצול, אי השוויון וההדרה של קבוצות מדוכאות והמעמדות המנוצלים?!

מאב”ס מציינים כי “השמאל הוא שנדרש לעשות את הוויתורים המשמעותיים בברית הזאת” אולם בוחרת שלא לספק אפילו דוגמה אחת לכך. אם היו הרשימות השותפות מסרבות לדרישות חברתיות-כלכליות מצד הארגונים המייצגים את מעמד הפועלים הפלסטיני בישראל, היו הן אלה שמתרסקות ומאבדות את אמון הרחוב ואנו, כוחות השמאל המהפכני, היינו מרוויחים את תמיכתו ככוחות היחידים שמוכנים לחבר בקשר בל יינתק ולהיאבק הן למען זכויותיהם הלאומיות, הדתיות והדמוקרטיות והן על דרישותיהם הכלכליות-חברתיות הצנועות במידה ניכרת, ואף מעבר לכך.

העובדה שמאב”ס מכנים את הרשימה המשותפת כ”ברית בלתי-עקרונית” מעידה באופן מצער על תפיסתה הפטרונית ועקרונותיה שלה עצמה ביחס למאבק הפלסטיני. היש דבר עקרוני יותר מאיחוד שורות למאבק בדיכוי, אפליה וגזל שיטתי מצד תנועה קולוניאליסטית ומדינה אימפריאליסטית כישראל?!

השאלה הסורית

בעוד אנו מסכימים עם הביקורת של מאב”ס על תמיכתה המבישה של מק”י באימפריאליזם הרוסי ובמשטר אסד המנסים, ללא הועיל, בשותפות מעצמות המערב לחסל כל תקווה למהפכה דמוקרטית בסוריה, קשה לנו שלא לתהות ביחס לעמדה של מאב”ס עצמה שאינה מופיעה במסמך ובמסמכים אחרים מופיעה כדרישה עמומה ל-“הקמת התארגנויות עובדים עצמאיות שיקדמו תוכנית סוציאליסטית להשגת ביטחון אישי וכלכלי וחיים חופשיים מדיכוי, תוכנית שתאחד את העובדים והעניים מכל העדות בסוריה במאבק נגד הדיקטטורה הרצחנית של אסד ונגד הניסיונות לשעבד את החברה בסוריה לאינטרסים של המעצמות הזרות.”[4] התעלמות זו מקיומן של קבוצות אתניות ועדתיות מדוכאות ומדכאות בתוך סוריה והקריאה לאיחוד שורות ביניהן מבלי לספק תשתית ובסיס קונקרטי לאיחוד זה (כלומר, האינטרסים והדרישות של הקבוצות המדוכאות) כמוה כסיסמא הבורגנית של “שוויון בפני החוק”, אשר מועילה לקבוצות החזקות והעשירות – כלומר הבורגנות – ומסלילה את השאר לחיי אומללות ושעבוד. גישה זו חוזרת על עצמה גם בשאלה הפלסטינית.

פתרון שתי המדינות ושאלת הפליטים – אוטופיה מול ריאליזם

באופן מפתיע ואפילו מרגש, מודה מאב”ס באופן חסר תקדים (למיטב ידיעתנו) כי:

“האם באופן כללי, ובפרט בהתחשב בהלכי־הרוח כיום ובהכבדה היהירה של אמצעי הדיכוי כלפי הפלסטינים, אין זה נכון לקדם תוכנית “שתי מדינות” לפתרון הסכסוך?

בהקשר של מזרח תיכון קפיטליסטי המשמעות היא אכן הקמת מדינת בובה ניאו־קולוניאלית עבור הפלסטינים, ולא עצמאות לאומית של ממש. הבעיות היסודיות של ההמונים הפלסטינים לא ייפתרו והסכסוך המדמם יימשך.”

אולם מיד לאחר מכן הם פונים להכות בתקווה של מספר הולך ורב של לוחמי אפרטהייד לכינונה של מדינה דמוקרטית אחת מן הים עד הנהר אותה הם מכנים “דו-לאומית”:

“הרעיון של מדינה דו־לאומית הוא אוטופי לחלוטין בהקשר קפיטליסטי — הרוב המכריע משני הלאומים לא מעוניין לוותר על עצמאות לאומית ולחלוק מדינה אחת, וגם אם היתה נכפית מדינה כזו בדרך כלשהי, היא היתה מבוססת על אי־שוויון ועל שסע לאומי עמוק.”

ראשית, השימוש במילה “אוטופי” במסורת המרקסיסטית מתייחס לתנועות ולרעיונות שאינם ניתנים למימוש מבחינה חומרית. במשך אלפי שנים קמו להן קבוצות דתיות ושבטיות והתאחדו סביב חזון שלא ניתן לכנותו אלא כקומוניסטי – חברה נטולת מעמדות, נטולת דיכוי ונטולת רכוש פרטי כזה שמאפשר ניצול אדם בידי אדם רק בשל העובדה כי הוא נעדר רכוש פרטי. אולם התנאים החומריים היו כאלה שלא איפשרו לקבוצות אלו לשגשג ורובן המוחץ התפורר אל ספרי ההיסטוריה או רוסק בכוח ברוטאלי לבלי שוב.

כיום, השפע הרב המצוי בעולם מאפשר לכל איש ולכל אישה להתקיים ולהגשים את עצמם בלי שהדבר יבוא על חשבונו של אדם אחר. במידה רבה שפע זה יוצר בעבורנו על ידי השיטה הקפיטליסטית עצמה  (אפילו אם במחיר דמים ושפל מוסרי כללי) שהפכה את עולמנו ל”כפר גלובלי” עתיר משאבים זמינים (מדענים כבר היום עובדים על טכנולוגיות שיאפשרו שימוש במשאבים הקרובים מאוד להגדרה “בלתי מתכלים”). אילו היינו מחליטים שכל רעיון שאינו פופולרי בקרב “הרוב המכריע” הוא אוטופי, אזי גם הרעיון הקומוניסטי עצמו נכנס לקטגוריה זו ויש לזנוח אותו ממש כפי שמאב”ס דוחים את רעיון המדינת ה”דו-לאומית”. אוטופיה בורגנית?! האם חסרות דוגמאות של מדינות בורגניות משגשגות דו-לאומיות ורב לאומיות?! הלוואי והחזון ה”אוטופי”, שלנו הסוציאליסטים, היה זוכה לשבריר מאחוזי ההגשמה של אותן “אוטופיות בורגניות” מופלאות.

ודאי שגם מרקסיסטים וגם אנרכיסטים קומוניסטים בארץ מזהירים כי בהקשר קפיטליסטי פערי המעמדות בין יהודים וערבים, בפורמט של שתי מדינות או מדינה אחת, יהיו כאלה שעלולים לייצר מתחים ועימותים אלימים על בסיס אתני, דתי ועדתי. אפילו חסידי חזון “מדינת כל אזרחיה” של בל”ד ה”לאומנית” וכל אותם כוחות שמאב”ס מכנים “ימין פלסטיני” מתנערים בקול רם מן התוצאה המאכזבת של השינוי החברתי הקוסמטי שארע בדרום אפריקה עם חיסול משטר האפרטהייד הגלוי והמחוצף, אשר הוחלף לו באפרטהייד ששתיקתו רועמת, מהסוג המעמדי-כלכלי, שגם במסגרתו מוצאים את עצמם ההמונים השחורים מנושלים, עניים ומשועבדים להון ולמוקדי הכוח הלבן.

בעוד שגם אנחנו וגם מאב”ס מסכימים בגדול שמהקפיטליזם כבר שום דבר טוב לא יצא, מאב”ס מרחיקים לכת וטוענים שאפילו בהקשר סוציאליסטי פתרון מדינה אחת אינו אפשרי וזאת משום שהוא “אינו מסוגל לתת מענה בסיסי לחששות, לחשדות ולרצון העז בעצמאות לאומית מצד שתי הקבוצות הלאומיות.” ובאמת הייתה זו רק שאלה של זמן עד שיופיע שוב החטא הקדמון של מי שלנין כינה “סוציאל-שוביניסטים” (בשפה של אז שוביניסט אינו שונא נשים אלא דווקא לאומן קיצוני וכפי שלמדנו מ”תיק גנדי” בטלוויזיה, זה הולך יפה ביחד) והוא מתיחת קו סימטרי בין מדכא למדוכא.

הרצון של שני העמים המדכא והמדוכא לעצמאות לאומית אינו זהה! מה שהיום ברור לרבים בשמאל העולמי, היה מאבק קשה עבור לנין, אפילו בסביבה המהפכנית של השמאל הרוסי:

“וזו הסיבה שהנקודה המרכזית בחזון הסוציאל-דמוקרטי[5] חייבת להיות ההבחנה בין לאומים מדכאים למדוכאים אשר מהווה את מהות האימפריאליזם, ואשר ממנה מתחמקים באופן נכלולי אותם סוציאל-שוביניסטים וקאוטסקי. אין לחלוקה זו כל משמעות מזווית הראייה של הפציפיזם הבורגני או האוטופיה הפשטנית של תחרות שלווה בין מדינות לאום עצמאיות תחת הקפיטליזם. דווקא כהמשך הגיוני של החלוקה הזו אנו גוזרים את ההגדרה שלנו ל”זכותם של לאומים להגדרה עצמית. הגדרה זו היא דמוקרטית באופן עקבי, מהפכנית ותואמת את משימת-העל של המאבק הנוכחי למען סוציאליזם.”[6]

בעוד הפלסטינים דורשים עצמאות לאומית כדי להקל ולו במעט את אחיזת החנק, הדיכוי, הגזל והברוטאליות היומיומית של הכיבוש הציוני בהובלת הצבא והמתנחלים החמושים, הרי שהדרישה לעצמאות מצד היהודים בפלסטין משמעותה מצב תמידי של “מאבק דמוגרפי” למען השמירה על רוב יהודי בכל מחיר, הדרה ואפליה בכל תחומי החיים של לא-יהודים ובראשם הפלסטינים וכמובן, שלילה על הסף של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים.

מאב”ס מפרשים את הדרישה לעצמאות לאומית של הפלסטינים בגדה ובעזה כויתור קולקטיבי על 80 אחוז ממולדתם, כשלמעשה עבור רובם מדובר בצעד ביניים שנועד לאפשר להם לנשום ולהתארגן למאבק למען שחרור שאר אדמות עמם. ניתן לבקר את גישת השלבים הפלסטינית, אולם אין להשוות אותה לדרישה לעצמאות יהודית בפלסטין. הפלסטינים, בניגוד לציונים, ידעו לחיות במשותף ובקשרים אישיים ועסקיים ענפים עם יהודים משלל הכיתות והזרמים, הדבר מתרחש במידה מסויימת גם כיום ואין שום סיבה להאמין, מלבד גזענות מוכמנת או גלויה, כי לא יהיה כך גם בעתיד, אפילו בהקשר קפיטליסטי.

נשאלת שאלה נוספת בעל חשיבות היסטורית ומעשית – באיזה שלב של ההיסטוריה, לדעת מאב”ס, זכה עם מדוכא כלשהו או קבוצה מדוכאת כלשהי בחירות תוך שהיא מוותרת על דרישות בסיסיות מתוך התחשבות ב”חששות” של הקבוצה המדכאת?! האם על העבדים השחורים היה להתחשב בחששות בעלי העבדים הלבנים מנקמה?! האם על השחורים בדרום אפריקה היה להתחשב בחששות הלבנים מפני טבח איום ונורא שייערך בהם לאחר התמוטטות האפרטהייד (ולראייה הם הצביעו על מלחמות האזרחים האכזריות והאלימות הברוטאלית שהופנתה כלפי קולוניאליסטים לבנים במדינות האפריקאיות השכנות)?! האם על הנשים שנאבקו על זכותן להצביע בבחירות היה מוטל להתחשב בחששותיהם של הגברים מפני “אבדן הרציונליות” של מערכת הבחירות?! האם על הפועלים להתחשב בחששות בעלי ההון מפני אבדן כוחם הכלכלי והפוליטי?!

ואכן, בשם ההתחשבות ביהודים החוששים להפסיק לדכא את הפלסטינים, זורקת מאב”ס את שאלת הפליטים הפלסטינים תחת גלגלי “אוטובוס השלום” וההדדיות הסימטרית הנלוזה: “פתרון צודק עבורם דורש מאבק להבטחת תנאי רווחה ושוויון באזור, וקידום הידברות ישירה והסכמה, שתכלול הכרה בעוול ההיסטורי ובזכותם לשוב.” (הדגשה שלנו) את כוחות השמאל הבינלאומי התומכים במדינה דמוקרטית שוויונית מן הים עד הנהר הם מאשימים בכך שהם “מציעים להתעלם מהחששות של מיליוני ישראלים יהודים ומרצונם בהגדרה עצמית לאומית” ונוקטים בגישה ש”אינה מייצגת כל דרך רצינית לפתרון.”

מאב”ס לא מספקת במסמך זה הוכחה כלשהי להצעה מצד מי בשמאל הבינלאומי פשוט להתעלם מנתון ושיקול מרכזי במציאות של אזורנו. קל מדי לקרוע לגזרים דמויות קש עליהן ניתן להלביש עמדות מופרכות ובלתי רציונליות. מובן, שככל קולקטיב מדכא, היהודים בישראל חוששים מפני ויתור על זכויות היתר שלהם. כמו כן, רוויים בגזענות המיוצרת הן על ידי הממשלה והן האופוזיציה הציונית, הם חוששים שמדינתם תהפוך, בהינתן רוב ערבי, למדינה ערבית “טיפוסית” הנשלטת בידי דיקטטורה צבאית אכזרית או מועצת חכמי שריעה מוסלמים אכזריים לא פחות.

חששות אלו, כמו גם את העוצמה הצבאית של ישראל צריך לקחת בחשבון ובטח שלא להתעלם. אולם לעשות זאת תוך התעלמות מחששם של מיליוני הפליטים כי לעולם לא יזכו לשוב למולדתם, מהווה עמדה החוטאת לכל תפיסה שמאלית מוסרית, בוודאי מרקסיסטית מהפכנית. ממה שאולי הוא בסך הכל ניסוח קלוקל עולה המסקנה כי לדעת הנהגת מאב”ס – קודם כל, נבטיח תנאי רווחה ושוויון באזור ונשיג את הסכמתם של היהודים, ורק אז תהיה אפשרות שתהיה הכרה בזכותם לשוב. האם על בסיס זה מקווה מאב”ס להנהיג כאן “מאבק יהודי-ערבי משותף”?!

עוד בטרם הקמת מדינת ישראל, חיו הקולוניאליסטים הציונים בפלסטין בחשש מתמיד ועם נשק ביד, כראוי לכל כוח פולש. אולם מהפכה אחת מוצלחת ברוסיה הספיקה עבור רבים מהם לשבור שבירה חדה מהציונות ולהקים את המפלגה הקומוניסטית של פלסטינה, לימים מק”י, אשר החלה את דרכה עם רוב יהודי ועם חזון מהפכני והגיעה בשיא כוחה לארבעה מנדטים בכנסת, שנים לפני קיומה של החזית הדמוקרטית (חד”ש).

ראוי לציון גם אפקט כיכר תחריר שידע להדביק גם את שדרות רוטשילד. האם אין בכוחן של מהפכות דמוקרטיות וסוציאליסטיות ערביות לתת מענה לחששותיהם של יהודים רבים?! ההיסטוריה מוכיחה שהפועלים היהודים בפלסטין, כחלק מחברה קולוניאליסטית-מתיישבת, אינם מסוגלית להוביל מהלכים מהפכניים, אולם הם בהחלט מסוגלים, אם כי לא במספרים גדולים, להיסחף עם גלים מהפכניים עולמיים עד לכדי שבירה מהציונות. תפקידנו כמהפכנים קומוניסטים להקל ככל האפשר ולעודד שבירה מן הציונות, לא לחזק את הדבקות בה באמצעות הפחדות חסרות שחר כפי שנראה בהמשך מאת מאב”ס.

מכל מקום, על הדרך להפיג את החששות ולגרום לכמה שיותר יהודים להצטרף למהפכה הדמוקרטית והסוציאליסטית באזורנו חשוב לדון ולהתווכח, אולם בשום אופן אין חירותו של שום עם נקנית בדיכויו של עם אחר אפילו אם הדבר נעשה תחת כותרת שהיא מפלטם של ריאקציונרים רבים מן הפונדמנטליסט הקפיטליסטי, חסיד השוק החופשי הבלתי מרוסן, ועד לאנס הסדרתי השוביניסט השפל ביותר – “הסכמה“.

וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע, מתארת מאב”ס את הפליטים הפלסטינים, ציבור שהעמיד לעולם את גדולי לוחמי החופש והמהפכנים דוגמת ג’ורג’ חבש ואחרים, כגורם פאסיבי שיש “לשקמו”, וכי שיקומו דורש “השקעה נרחבת של משאבים”. והכי חשוב, כי צריך למצוא פתרון “בעבורו”. אין לנו אלא להביע צער עמוק על דרך ההתנסחות המתנשאת והפטרונית של מי שחולקים עמנו את החזון הקומוניסטי. אנו מקווים כי במסמך המפורט יותר, שמאב”ס הבטיחו להוציא בקרוב, יתוקנו ניסוחים בעייתיים אלה.

גישת הרדוקציה המעמדית של “מאבק סוציאליסטי” מול הגישה הקומוניסטית האנטי-ציונית לשחרור לאומי ומעמדי מהפכני

מנהיגי מאב”ס ממשיכים ותוקפים את כוחות השמאל שמגדירים את החברה היהודית בישראל כחברה קולוניאליסטית ומאשימים אותם בפשטנות. כיצד הם עושים זאת? כמובן, באמצעות היצמדות להגדרות מילוניות פשטניות. היהודים בישראל, היא קובעת בפסקנות, לא יכולים להיות “מתנחלים” שכן הם ילידי הארץ ואין להם זיקה לשום ארץ אחרת. הקולוניאליזם, עבור מאב”ס, אינו מניפה שלמה של דרכים, שיטות, אסטרטגיות וטקטיקות לנישול עמים מסוימים בידי עמים אחרים, אלא הסוג האחד והבודד במסגרתו שלחו מדינות אירופה מתיישבים ומיסיונרים לפינות רחוקות של הגלובוס במטרה לנצל ולנשל את הילידים עצמם ואת משאבי הטבע בארצם ולהפנות את הרווחים אל המדינה האם.

מיותר לציין, אם כי כנראה הכרחי לטובת חברינו במאב”ס, שההגדרה הצרה הזו מותירה בחוץ את המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה ואת המתיישבים האמריקאים השחורים בליבריה וכן את המתיישבים באמריקה, אוסטרליה וקנדה ברגע שבו החליטו שהם רוצים לשמור את פירות הגזל לעצמם ולא לחלוק אותו יותר עם המדינה האם. עבורם, לפי מאב”ס יש כנראה למצוא מילה אחרת. קולוניאליזם?! נפלתם על השכל!

צודקים מנהיגי מאב”ס כשהם טוענים כי הדרישה מן הציונים לוותר על הרוב הדמוגרפי שהם עבדו הו כה קשה על מנת להשיגו תתפרש, לאור ההיסטוריה של השואה… (שואה… שואה… שואה…), כניסיון להשמידם פיזית וזה ידחק אותם חזק יותר לזרועות הימין. ובכן, גבירותיי ורבותיי, לא נתניהו והימין, לא מפלגת העבודה-ליכוד ב’, אלא אנו אנשי השמאל הקומוניסטי העקבי – אנחנו הסיבה שהיהודים בפלסטין נעים ימינה. חשבון נפש נוקב עלינו לעשות עם עצמנו! לא זו בלבד, אלא שאנו עוד נדחוף אותם להשתמש בנשק הגרעיני שהם טוענים שאין להם.

אותו נשק גרעיני, אגב, ש”אין-לישראל,” “לא-פותח” בסיוע של מדינה אחרת שאין קשר בינה ובין ישראל – דרום אפריקה של האפרטהייד. כאמור, גם הממסד הלבן טען שאם יוותר על השלטון יושמד האדם הלבן בארץ ולכן, בלית ברירה אחרת כמובן, ישתמש בכל האמצעים העומדים לרשותם של מי שחולשים על מאגרי האורניום העשירים בעולם.

ואם לשוב לרגע לנימה רצינית, כוחם של הקומוניסטים האנטי-ציונים בארץ חלש מכדי לדחוף את היהודים לזרועות הימין. תנועה זו מתרחשת מאליה בשל התסכול הגובר מצד הממסד הציוני כי אינו מצליח אפילו לרגע אחד לשבור את הרצון של העם הפלסטיני להיאבק בו ולהשיב לעצמו את מולדתו, לא באמצעות “תהליך השלום” ולא באמצעות פצצות זרחן.

כמו כן, גם אינו מצליח לקיים את תפקידו האזורי ולחסל בעבור המערב כוחות פוליטיים, דתיים וחברתיים שאינם רצויים לו, דוגמת חמאס או חזבאללה. כשלון אחר כשלון של הפרויקט הציוני במילוי תפקידו מביא לכך שמעצמות המערב מתחילות לגשש בשדות זרים – דוגמת תורכיה, איראן וסעודיה.

הלחץ הזה מוביל את ישראל לחפש כל דרך להוכיח כי היא הכוח הבכיר שעליו יש לסמוך לדיכוי עמי האזור. לשם כך, יש צורך במלאכת רקמה עדינה של העמקת הדיכוי, המשך הגזל ויצירה מתמדת של פרובוקציות גזעניות, אולם במידה כזו שלא תוביל להתפרצות רבתי שישראל לא תוכל לעמוד בה, גם ברמה הצבאית. אלא שחבית חומר הנפץ עליה אנו יושבים לא יכולה להישאר “יציבה” לאורך זמן ומכך יש בהחלט לחשוש מ”שני צדי השסע הלאומי”, על פי הז’רגון של מאב”ס.

מאב”ס ממשיכים ומזהירים מפני “תרחיש דמים” נוסף במסגרתו ישראל מובסת צבאית ואילו היהודים הופכים למיעוט מדוכא. אין זו הפתעה שמאב”ס משתמשים בטענה מגוכחת זו, שכן זו מהדהדת במוחותיהם של רוב הפועלים הציונים. ריח חריף של גזענות עולה מבסיס (וגם מראש) הטענה הזו. הרי ידוע היטב להנהגת מאב”ס כי לבורגנות הערבית אין כל אינטרס, אפילו אם הייתה היכולת, לכבוש את ישראל, שכן הרעיון של להשתחרר ממעצמה אזורית קולוניאליסטית, שנראית במשך עשרות בשנים כבלתי מנוצחת מבחינה צבאית, עלול להחדיר “רעיונות לראש” ההמונים הערבים הסובלים תחת הדיקטטורות הצבאיות, הדתיות וממשלות בובות בחסות אימפריאליסטית. אם הדבר היה נכון לפני האביב הערבי, הדבר נכון שבעתיים לאחר שבירת הגל הראשון ובפתח הגל השני.

מדוע להניח מראש כי הכוח הכובש שינצח את ישראל יהיה דווקא כוח ריאקציוני, לאומני וגזעני שיהפוך את היהודים מאליטה כלכלית, חברתית ופוליטית למיעוט נרדף ומדוכא היושב בגטאות?! אם יהיה זה כוח קפיטליסטי, ודאי ירצה בשיתוף הפעולה של בעלי ההון הציוני, הבנק העולמי וכו’. אפילו לגזען שבימנים הציונים אין ספק כי בהינתן הבחירה בין קיומה של מדינת ישראל לאינטרסים הכלכליים של בעלי ההון הציונים, יעדיפו אלה לשמר את עסקיהם והונם וכמאמר אשת נתניהו: “נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזאת תישרף.”[7]

החשש של מאבק סוציאליסטי מפני מרחץ דמים שיבוא בעקבות האפשרות לממש את שיבת הפליטים יוצא מתוך הנחה, כנראה, כי התנועה נגד משטר האפרטהייד הציוני תונהג על ידי אנשים בלתי רציונלים וצמאי דם. זאת תוך התעלמות מדוגמאות לא מעטות של מדינות שלא הייתה כל אפשרות לנצחן באמצעים צבאיים מבלי לגרום למרחץ דמים מיותר, ובכל זאת התקפלו והתפוררו, מדרום אפריקה של האפרטהייד דרך ברית המועצות וכלה בסין שפתחה את שעריה לסופר-ניצול קפיטליסטי מבלי שנורה אפילו כדור אחד.

המטרה שגם מאב”ס, כך אנו מאמינים, שותפה לה שכם אל שכם עמנו היא החשת קיצו של המפעל הקולוניאליסטי הציוני. כמו כן, אנו שותפים למטרה זו כשאנו מעוניינים במינימום שפיכות דמים האפשרי. אולם כקומוניסטים מהפכנים, מעולם האיומים בשפיכות דמים בתגובה למאבק שלנו לשחרור מכל צורות הדיכוי, לרבות זו המעמדית, לא הפחידו אותנו. ערך החיים חשוב לנו מאוד, אולם גם לערך החירות והקידמה מקום חשוב בסולם הערכים שלנו. גם המאבק הדמוקרטי בכל רחבי העולם, בעבר ובהווה, כרוך, למרבה הצער, בשפיכות דמים. אילו החיים היו ערך מקודש מעל כל שאר הערכים, היו אנו, בנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה, לקיסר, לצאר או למלך האבסולוטי התורן עד עצם היום הזה.

שאלת זכות הקיום של ישראל

באמצעות תקיפתה את המרקסיסטים והקומוניסטים המעזים לערער על “זכות קיומה” של ישראל, מאששת מאבק סוציאליסטי את קרבתה המסוכנת לציונות. היא משווה את ההתנגדות לקיומו של משטר אפרטהייד שבשל עצם קיומו קיים עם מדוכא נוסף בעולם שאיבד הוא את קיומו הלאומי העצמאי, עליו הוא עדיין נלחם מאבק הירואי תוך שהוא מעורר השראה מהפכנית בהמוני פועלים ומדוכאים בעולם, להתנגדות לקיומן של מדינות אימפריאליסטיות אחרות דוגמת ארצות הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה בשל הזוועות שביצעו בעבר והן מבצעות בהווה.

נדמה שמאב”ס שוב מלבישים עמדות מגוחכות על יריביהם, במקום להתמודד מול טענותיהם האמיתיות. כאשר שוחרי דמוקרטיה וצדק חברתי מצביעים על הזוועות שמחוללת ישראל בעם הפלסטיני ובאמצעות תמיכה פוליטית וצבאית במשטרים האכזריים, הגזעניים והרצחניים ביותר בעולם, אין הם עושים זאת במטרה “לערער על זכות קיומה” בהכרח, אלא משום שהם מעוניינים שמעשי זוועה אלה ייפסקו. רבים מן המעלים טענות אלה כלפי ישראל הם ציונים שמעוניינים לחיות במדינה מוסרית, ליברלית ושוחרת שלום כשהם מסרבים לקבל שעצם ציונותה של המדינה שומטת את הקרקע המוסרית תחתיה.

זכות קיומה של ישראל נשללת כמדינה בעלת רוב יהודי כפוי המקיימת אתנוקרטיה על בסיס תיאולוגי יהודי רעוע ומיתולוגיה יהודית רעועה עוד יותר. המציאות הפשוטה היא שלא ניתן לקיים הן את זכותם של היהודים לגדר את עצמם ולהוות רוב בשטח כלשהו בפלסטין והן לממש את זכותו הדמוקרטית של העם הפלסטיני להגדיר את עצמו בגבולות מולדתו ההיסטורית ולהשיב אליו את אחיותיו ואחיו הפליטים. אין ברירה אלא לבחור בין השניים. אנו, כקומוניסטים מהפכניים, מחויבים לבחור באינטרס של העם המדוכא הפלסטיני אם ברצוננו להיות ראויים לתואר זה.

המדינות האימפריאליסטיות האחרות יכולות תיאורטית לחדול ממעשי הזוועה שלהן בהווה ובעתיד ועדיין להיוותר מדינות לאום חופשיות – ישראל יכולה תיאורטית לחדול מכל מעשי הזוועה שלה בעולם, והיא עדיין תמשיך להתקיים תוך שלילת זכות זו מהעם הפלסטיני.

אלא שלקומוניסטים מן הזרמים המרקסיסטיים כמו גם האנרכיסטיים, באופן היסטורי אין שום עניין בקיומן של מדינות אלה ואילו אביה הרוחני של מאב”ס – המהפכן הרוסי ליאון טרוצקי, סרב להגן על זכות השלמות הטריטוריאלית של מדינות אימפריאליסטיות שחוללו מעשי זוועה, טבח המוני, כריתת איברים ועוד דוגמת צרפת ובלגיה אפילו בתקופת מלחמת העולם השנייה. העמים היחידים שעל זכותם להגדרה עצמית אנו מגנים, היום כמו בעבר, הם העמים המדוכאים.

טענה נוספת שמאב”ס מבקרים היא שלילת זכותם של הישראלים להגדרה עצמית בפלסטין על בסיס היותו של הלאום היהודי “לאום מומצא” שקיים בתמיכת ובשירות האימפריאליזם. טענה מגוכחת זו הם שוללים באמצעות האמירה הפשטנית כי הלאום כצורת התארגנות חברתית, בטח במזרח התיכון, היא המצאה ואולי אפילו כל הלאומים מומצאים – עם כך קשה לנו כקומוניסטים להתווכח, כמו גם עם המצאות אנושיות אחרות כמו הגלגל, מנוע הקיטור, הטלפון החכם והתעופה האווירית.

אולם שוב עולה הסימטריה הארורה בין ישראל הציונית עם הלאום היהודי המומצא שלה והלאומים המומצאים העיראקי והסורי, תוך התעלמות בכך שישראל היא אימפריאליסטית בעצמה ומספקת שירות מרכזי בדיכוי עמי האזור לבעלי בריתה האימפריאליסטיות, בעוד עיראק וסוריה הן מדינות מנוחשלות אשר האימפריאליזם המערבי אמנם המציא, אבל לא דאג להן לתפקיד מיוחד שמצדיק הזרמת מיליארדי דולרים בתוספת חסינות מפני החוק הבינלאומי בדמות זכות הוטו של ארצות הברית.

אולם מאב”ס מפספסת כאן נקודה מרכזית וחשובה יותר במחשבה הקומוניסטית, בטח זו המרקסיסטית. אין לנו עניין בקיומן של מדינות לאום בכלל ובטח שבחזוננו יתקיים העולם ללא מדינות לאום. המאבק שלנו למען שחרור לאומי של עמים מדוכאים וזכותם להישלט בידי מי שהם בוחרים, אפילו אם איננו אוהבים את אותם שליטים, דומה לתמיכתנו בזכות הנשים להצביע, על אף העובדה שהצבעה בבחירות הקפיטליסטיות לא באמת מסוגלת לחולל שינוי חברתי מהפכני. כל עוד קיים המאבק למען שחרור לאומי, אנו ניאלץ להיאבק באחיזת החנק של בורגנות העמים המדוכאים. כל עוד קיים דיכוי נשים, אנו ניאבק על שוויון זכויות מלא עבורן, אפילו אם בעינינו זכויות מסוימות הן מיותרות לחלוטי. יתר על כן, ואנו נעשה זאת בשיא הלהט המהפכני, שיעמיד בצל אפילו את זה של הבורגנות הנשית או הלאומית המיליטנטית ביותר.

במידה רבה נוסף לעניין המוסרי והאנושי, מבחינה טקטית, המאבק לשחרור לאומי הוא אמצעי עבור מהפכנים קומוניסטים לחשוף את תפקידה הבוגדני של הבורגנות במדינות הסמי-קולוניאליות (מה שמכונה “עולם שלישי”) אפילו ביחס למטרות הלאומיות שהיא טוענת שהיא נלחמת למענן.

מוזר שארגון שיצא מבית מדרשו של ליאון טרוצקי מקדם מדיניות של 180 מעלות מגולת הכותרת של מחשבתו המהפכנית “המהפכה המתמדת”. במרכזה של תיאוריה זו התובנה כי הבורגנות בעולם השלישי חלשה ותלותית מדי בבורגנות העולם הראשון ולכן אינה מסוגלת אלא לבגוד אפילו במאבק למען מהפכה דמוקרטית, בשם האינטרסים הכלכליים הצרים שלה והלחץ שהיא נתונה לו מצד בורגנות העולם הראשון. רק מעמד הפועלים בהנהגת ההמונים מסוגל לשחרר את העמים המדוכאים ואגב הילוכו גם לשחרר את האנושות מעול השיטה הקפיטליסטית.

טוענים כנגדנו מנהיגי מאב”ס כי אנו רואים ביהודים בפלסטין מקשה אחת ריאקציונית שאינה מסוגלת לקיים מאבק מעמדי. אם כי שוב, אין כל ראייה המצביעה על כך. בארץ משפיעים הארגונים הקומוניסטיים האנטי-ציוניים הרבה מעבר לגודלם המספרי במסגרת מאבקים כלכליים, מגדריים ולהטבא”קיים בקרב החברה הישראלית ובעולם ומפרסמים חזור ופרסם קריאות לפעולה משותפת על בסיס הדרישות של המדוכאים ביותר. מעולם לא נטען על ידי שום גורם שמאל מרקסיסטי או אנרכיסטי רציני כי החברה הישראלית היא נטולת יכולת להתפצל על בסיס מעמדי, כפי שרוצה גם תנועת מאב”ס. אלא שאנו אכן מצביעים על יכולת מופחתת שכזו שמקורה בסיטואציה הקולוניאליסטית, בה מימוש הזכויות הלאומיות של היהודים בפלסטין עומד בסתירה למימוש זכותם של הפלסטינים.

מסיבה זו המאבקים החברתיים בחברה הישראלית נגועים בגזענות אנטי-ערבית עמוקה (ולעתים אנטי-חרדית) שמביאה לסלידה של המוני הפלסטינים מפני מעורבות במאבקים תחת הנהגה שמבקשת למזער, להשתיק ולהדיר אותם ורואה בהם מכשול להצלחת המאבק אם לא אויב. מסיבה זו, המאבקים החברתיים בחברה הישראלית מתנפצים פעם אחר פעם אל מול החומה הבטחונית. לא זו בלבד, אלא שבעוד שבמדינות אימפריאליסטיות אחרות, כישלונות במישור הצבאי-בטחוני דוחפים את ההמונים בדרך כלל שמאלה, הרי שבישראל התגובה היא בדרך כלל הפוכה. דינמיקה דומה ניתן למצוא בכל החברות שנוסדו על בסיס קולוניאליזם מתיישב עד לדה-קולוניזציה ודמוקרטיזציה שלהן.

השוואה מופרכת נוספת שעורכת מאב”ס היא בין הטענה כי מעמד הפועלים הישראלי “משוחד” ו”מרוויח מהכיבוש” ולכן לא נאבק בו או בבורגנות שלו והטענה כי כל מעמד הפועלים במדינות האימפריאליסטיות משוחד ברמה שאינו מסוגל להיאבק בבורגנות שלו בצורה אפקטיבית, בטח שלא מהפכנית. קשה לנו להחליט אם מאב”ס מסרבים או לא מצליחים להבין את הטענה ביחס לדינמיקה הקולוניאליסטית של החברה הישראלית לעומת האתגרים העומדים בפני הפועלים במדינות האימפריאליסטיות האחרות.

איש אינו מכחיש כי מעמד הפועלים הישראלי והקבוצות המדוכאות בישראל דוגמת מזרחים ואתיופים, משלמים מחיר יקר על הכיבוש, גזל האדמות והדיכוי שישראל מפעילה באזור. הם אלה שנדרשים להקריב את בניהם ובנותיהם כבשר תותחים בשירות האינטרסים של בעלי ההון הציוניים ובעלי בריתם האימפריאליסטים האחרים ולסבול מפיגועים בתחבורה הציבורית וברחובות, מטילים וריצות תכופות למקלטים. המצאותה של ישראל בלב סכסוך מדמם המתפרץ כל כמה עשורים לכדי אינתיפאדה עממית המונית, פוגעת כלכלית בישראל והחרם ההולך ומתחזק עתיד לעשות שמות ביציבות הכלכלית של בעלי ההון הציונים, אשר יפעלו בכוח על מנת לגלגל את הנזקים על מעמד הפועלים הישראלי והפלסטיני.

אלא שהנקודה המרכזית בטענה שמעמד הפועלים הישראלי נעדר פוטנציאל מהפכני ביחס לשאר הפועלים הנהנים מרמת חיים דומה ברחבי העולם, אינה שמעמד הפועלים הישראלי “מרוויח” מהכיבוש, אלא שעצם קיומו הוא על אדמות גזולות (שתושביהן מידפקים מדי שנה וגם מדי יום ביומו על הגבולות). ההגמוניה שלו ביחס למעמד הפועלים הפלסטיני על משאבי המדינה הציונית אינם מאפשרים לו לחבור אליהם למאבק משותף על בסיס האינטרסים של המדוכאים ביותר, מחשש שרמת חייו הגבוהה תיפול ותושווה לרמת חייו הנוכחית של מקבילו הפלסטיני בגדה או בעזה (אמירות כגון “בעזה היו הורגים נשים כמו חנין זועבי” משקפות בדיוק את זה). את זאת לא מאחל לעצמו אפילו המדוכא והמופלה שביהודים. שם המשחק הוא פריבילגיות (כלכליות, חברתיות, תרבותיות, פוליטיות, אגרריות ועוד ועוד) ולאו דווקא “רווח” שהוא משאת נפש בעיקר של הבורגנות ופחות של מעמד הפועלים.

לנין כבר ראה בימיו תנועות סוציאליסטיות המקריבות את האינטרסים של הקבוצות המדוכאות בלחץ השכבות הפריבילגיוניות, הנהנות מזכויות יתר, וזאת בשם ה”מעשיות” ותוך גינוי ה”אוטופיזם”. לכן דאג לכתוב באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

“הפרולטריון מתנגד לכל הפריבילגיות, לכל אקסקלוסיביות. לדרוש ממנו כי עליו להיות “פרקטי”, משמעות הדבר הזדנבות אחר הנהגת הבורגנות והידרדרות לכדי אופורטוניזם.”[8]

ה”רווח” העיקרי, אם כי לא היחידי, שיש לפועל הישראלי הוא קיומה של מדינת לאום בעלת רוב דמוגרפי יהודי (שהוא למעשה גולת הכותרת של הפריבילגיות שלו וממנה נובעות כל השאר) שהוא מאמין ששומרת עליו מאנטישמיות ומשואה (שואה… שואה… שואה…) שנייה. תפיסה זו אינה מאפשרת לו לקחת מאבקים חברתיים “עד הסוף” משום שאפילו תחת חזון דמוקרטי בורגני, שלא לדבר על סוציאליסטי, הוא מחויב לוותר על הרוב הדמוגרפי ולהפסיק להיאבק דמוגרפית בפלסטינים באמצעים בלתי-דמוקרטיים.

אנו מסכימים עם מאבק סוציאליסטי שאין זהות אינטרסים או תפקיד דומה לפועל הישראלי בשטחי 67 לעומת המתנחל החי בגדה המערבית. אם למעמד הפועלים היהודי היה עניין מיוחד בשימור מפעל ההתנחלויות, לא היה מאפשר לתכנית ההתנתקות להתבצע ללא מאבק, אפילו סמלי. התלכדות האינטרסים בין הפועלים הציונים, המשלמים את מחיר ההתנחלויות מתוך פיות ילדיהם, והמתנחלים הציונים הוא באותה שמירה על הרוב הדמוגרפי היהודי. רוב זה אינו יכול להיות מושג אלא באמצעות דיכוי בלתי פוסק של הפלסטינים ומאבקם להשבת מולדתם.

הציונות השמאלית הבטיחה לפועל הישראלי כי מתיחת גבול וחלוקת הארץ תבטיח את הרוב הדמוגרפי המיוחל, אולם התנפצות אשליית אוסלו והכישלונות הצבאיים של ישראל בלבנון ובעזה דחפו את הפועלים הישראלים ימינה וכעת רובם תומך במפעל ההתנחלויות כמכשיר יעיל לדיכוי הפלסטינים ומניעת הפיכתם לרוב דמוגרפי שווה זכויות.

אילו יחליט המעמד השליט הציוני, ביום מן הימים לפנות את ההתנחלויות גם בגדה, ספק גדול אם המוני הפועלים הישראלים ישביתו את המדינה במאבק נגד המהלך. זאת משום שהם סומכים על המעמד השליט שישיג בעבורם את מטרות הציונות ובראשן המטרה הדמוגרפית. אולם מעל הכל, מוכיחים הסקרים האחרונים,[9] כי לשם שימור ההגמוניה היהודית, מוכנים הישראלים בכלל והפועלים הישראלים בפרט לקיים אפילו אפרטהייד גלוי. זהו הכיוון הנוכחי של המפעל הציוני על פועליו ובורגניו ולא ברור כיצד מתכננת מאב”ס לשנות מגמה זו, במיוחד לאור העובדה שהיא מתנגדת חריפות להטלת חרם כלכלי על ישראל במטרה לבטל את משטר האפרטהייד.

אמירה מעודדת של מאב”ס היא ההכרה, סוף כל סוף, במציאות הבאה, אפילו אם במשפט אחד בלבד שעומד בסתירה לכל שאר הטקסט: “הסכסוך הישראלי־פלסטיני כמובן אינו סימטרי והוא לובש אופי לאומי־קולוניאלי, בין לאום מדכא ומנשל ללאום מדוכא ומנושל.” אולם התבטאויות דוגמת “שני צידי השסע הלאומי”, ו”זכות שווה להגדרה עצמית” ואפילו “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים” מעבירות מסר חד של סימטריה מוחלטת.

אנו מאמינים ברצונה הכן של תנועת מאב”ס שלא “ליישר קו עם גישה לאומנית פשטנית”, אולם אנו רוצים להאמין גם כן ביכולתה של תנועת מאב”ס לשבור מן הקו שלה, המקריב את האינטרס של מעמד הפועלים הפלסטיני בהשפעת הלחץ של “הגישה הלאומנית הפשטנית” ממנה סובלים מרבית הפועלים הישראלים. בתור תנועה שמכירה באי הסימטריות של המאבק הקולוניאלי בפלסטין, לא יהיה לה קשה מדי לבחור בצד המדוכא ולתמוך במימוש המלא והבלתי מתפשר של שיבת הפליטים, אפילו אם הצד המדכא של חוסר הסימטריה יעקם את האף או אפילו, רחמנא לצלן, יעשה שריר.

שאלת החרם על ישראל

מאב”ס טוענים במסמך כי הם מתנגדים לחרם “כולל” על הישראלים מחשש שהתוצאה תהיה תנועה חזקה ימינה של הפועלים היהודים בפלסטין. כמו כן, הם קובלים על צורת “ענישה קולקטיבית” זו. אולם ראשית, חרם “כולל” שכזה על הישראלים הוא פרי דמיונם הקודח בלבד. אתר המרשתת המרכזי של תנועת החרם BDS מציין מפורשות כי אין שום כוונה להטיל חרם על כל הישראלים ואף מצהיר על כוונתו לשלב ישראלים שוחרי דמוקרטיה וצדק בתנועה – במיוחד בשאלה מס’ 11.[10] שנית, יש כאן מעין שאלה של ביצה ותרנגולת ובהחלט ניתן לטעון, כפי שאנו טוענים, שלא החרם, שעדיין נמצא בחיתוליו על אף ההצלחות הרבות שהוא קוצר, הוא שדוחף את המוני הישראלים ימינה, אלא דווקא זו התנועה החדה הימינה שלהם שייצרה במו ידיה את תנועת החרם.

אנו בהחלט מחזקים את ידיה של מאב”ס בתמיכה ב”חרמות מחאה סלקטיביים וממוקדים” וקוראים לה להצטרף לתנועת החרם העולמית, יחד עם המוני הפועלים והמדוכאים בעולם ולהיאבק יחד עמנו למען החלפת ההנהגה הזעיר-בורגנית של התנועה בהנהגה פרולטרית מיליטנטית וסוציאליסטית מהפכנית. חרמות מחאה סלקטיביים וממוקדים הינם לב העניין בתנועת ה-BDS, אשר לשמחתנו הרבה נאבקת בהצלחה פנומנאלית בהפיכת החרם מאמצעי טקטי (שהיא מכנה בטעות “בלתי-אלים”) לדוֺגמה[11] קפואה ומנותקת מהמציאות, בהשפעת גורמי שוליים אנטישמיים שמנסים ללא הצלחה להשפיע עליה ואף להסתנן לשורותיה.

חזון “ישראל סוציאליסטית לצד פלסטין סוציאליסטית”

כאשר טוענים אל מול מאב”ס כי העמדה הזו שלה, המכירה בזכות הגדרה העצמית הסימטרית ל”שני העמים”, עמים שהיא מכירה בכך שהם עומדים בקשרי “מדכא-מדוכא”, קרובה בצורה מסוכנת לציונות, היא משיבה, באופן פוער פה ועיניים, כאילו מצטטת ממגילת העצמאות הציונית, שישראל הסוציאליסטית תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות… אולם היא משמיטה את העובדה הפשוטה כי אותו שוויון זכויות חייב לכלול גם את זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים למולדתם ובכך לייצר “ישראל סוציאליסטית” בעלת רוב ערבי. על מנת להימנע מכך, מוכנה מאב”ס להעביר את שאלת הפליטים מן המושב הקדמי של התנועה לשחרור לאומי פלסטיני, אל המושב האחורי, בהמתנה לימים טובים יותר של רווחה כלכלית. עצוב בהחלט, מקומם אולי, אבל נכון.

בצדק מעלה מאב”ס את הגישה הנכונה שנקטה תנועת הפועלים המהפכנית בדרום אפריקה בכך שפנתה אל האינטרסים המעמדיים של הפועלים הלבנים והצליחה לגייס מספר לא מועט מתוכם לשורות המהפכה. אולם בשום מקרה לא הובטח לפועלים הלבנים אף נתח מדרום אפריקה לצורך הגדרה עצמית בדלנית, לפחות לא על ידי הכוחות המהפכניים. הדבר נשלל מן היסוד גם על ידי ליאון טרוצקי עצמו שקרא להקמתה של רפובליקה שחורה בדרום אפריקה ללא זכות הגדרה עצמית לצאצאי המתיישבים הלבנים.

שאלת האלטרנטיבה הסוציאליסטית למבוי הסתום של המאבק בכיבוש ובאפרטהייד הציוני

בעוד אנו, החתומים על מסמך זה, חלוקים בעמדותינו בשאלת הגדרת הפשיזם, וחלקנו אף מסכימים עם הניתוח של מאב”ס כי ישראל, חרף כל האסונות שהיא מביאה על תושבי האזור, אינה מצויה בסכנה של עליית שלטון פשיסטי, הרי שהגדרות מילוניות בעבורנו הן סוגיה משנית בלבד בהקשר זה (אם כי לא בלתי-חשובה). כל תנועות השמאל בארץ, כולל אלה הציוניות, מסכימות כי הזכויות הדמוקרטיות בעיקר אלה שעוד נותרו לפלסטינים, אולם גם של שוחרי הדמוקרטיה, נמצאות תחת מתקפה אולי חסרת תקדים, אשר כנגדה יש להתאחד במאבק.

אנו שותפים לקריאה של מאב”ס להקמת ועדות הגנה עצמית דמוקרטיות נגד הכנופיות הפשיסטיות. כנופיות אלה משמשות כלי בידי הממסד הציוני לביצוע פעולות שאין הוא יכול להרשות לעצמו לבצע. לאחרונה ומטבע הדברים, הפכו אלה לגולם שקם על היוצר ולכן נאלצת הממשלה לרסן אותן בחוסר חשק מופגן. למעשה מבחן חשוב של מעמד הפועלים הישראלי וגם של תפיסת המציאות של מאב”ס עצמה, יהיה מידת הנכונות שלו להצטרף לוועדות ההגנה האלה. אנו מקווים בכל לבנו כי באורח פלא מעמד הפועלים הישראלי יעמוד במבחן זה בהצלחה, אם כי ההיגיון הבריא נוטה להטיל בכך ספק כבד.

כמו כן, אנו שותפים לקריאה של מאב”ס לתמוך במאבקי העובדים הפלסטינים המבקשים למחות וחלקם אף לסלק מעליהם את ההנהגה המשת”פית של הרשות הפלסטינית ולהשיב מחדש את רוח האינתיפאדה הראשונה בכל הנוגע למאבק בכיבוש הציוני. אנו, כמו מאב”ס, מזהים בכך ניצוץ שעשוי בהחלט להצית תבערה מהפכנית משני צדי הקו הירוק. אלא שאנו מקווים שמאב”ס מבינים כמונו שהעם הפלסטיני לא מסוגל בתנאים הנוכחיים לסלק את הכיבוש ולהגשים את זכותו להגדרה עצמית בכל מולדתו כשהוא מבודד מאחיותיו ואחיו הפועלים הערבים, הכורדים, התורכים, האיראניים ועוד, וכן מן הפועלים והמדוכאים הנאבקים בשאר העולם.

אנו קוראים למאב”ס להצטרף לקריאתנו ולקריאת החלקים המתקדמים בהנהגה הפלסטינית (דוגמת הנהגת בל”ד ממש לאחרונה[12]) לקיומה של אינתיפאדה שלישית עממית, דמוקרטית, מאורגנת ושקולת דעת, (כפי שהעם הפלסטיני כבר הוכיח שהוא מסוגל להוביל תוך מסירות אין קץ, מקוריות, תחבולה וחדשנות שהיוו השראה למדוכאים הנאבקים בכל העולם) שתדע, בין היתר, להבחין בין חייל כיבוש לאזרח בלתי חמוש ובין אזרח החי בגבולות 67 לעומת מתנחל חמוש המשמש כלי דיכוי אקטיבי בידי הממסד הציוני.

האלטרנטיבה הסוציאליסטית המרכזית, אם כן, ומה שחייב להבדיל אותנו, הסוציאליסטים, משאר הכוחות הלוחמים במשטר האפרטהייד הציוני, הוא הקריאה להעניק אופי אינטרנציונליסטי ואוניברסלי לאינתיפאדה הבאה ולמאבקו ההירואי של העם הפלסטיני למען חירותו.

אנו מצטרפים, גם כן, לקריאה של מאב”ס להתערב בשאיפה להוביל על קו סוציאליסטי מאבקים חברתיים רבים ככל האפשר בארץ, המובלים על ידי ישראלים-יהודים. אולם כמו שעלינו לעודד את הסנטימנט הבריא של סלידה משלטון נתניהו, כך עלינו גם לחשוף את האופוזיציה הציונית כאותה גברת בשינוי אדרת. אחרת, אנו זורים אשליות מסוכנות שאכן עשויות להתבטא בהמשך בריפיון ודמורליזציה בכל הנוגע למאבק כנגד המתקפות על הזכויות הדמוקרטיות.

אנו רוצים להאמין שחברי מאב”ס מסכימים עמנו שמידת הצלחתנו במאבקים הללו אינה נמדדת בהישגים רפורמיסטיים וסמליים בלבד, אלא בהבאת רבים ככל האפשר בקרב הקבוצות המדוכאות בחברה היהודית – אתיופים, להטבא”קים, מזרחים, יוצאי ברית המועצות, כמו גם לא-יהודים דוגמת המהגרים והפליטים מסודן ואריתריאה ועוד, למסקנות אנטי-ציוניות ולחבר אותם יחד לכדי חזון דמוקרטי וסוציאליסטי מן הים עד הנהר ובעולם כולו.

בעוד אנו דוחים מכל וכל את הגישה האנטי-אינטרנציונליסטית של מאב”ס (שהיא עצמה אכן חברה בארגון עולמי) העולה מן הניסוח האומלל כי “הפתרון לא יבוא מבחוץ”, אנו בהחלט מוכנים לשתף עמה פעולה במאבק להתנערות מעמד הפועלים מן ההנהגה הבורגנית המובילה אותו כרגע, בשאיפה להקים מפלגות פועלים עצמאיות שיובילו את התנועות ההמוניות אשר פורצות כרגע בעיקר סביב דרישות דמוקרטיות.

בתוך תנועות הפועלים ומפלגות הפועלים העצמאיות, תהיה אפשרות לכל הקבוצות המהפכניות בארץ, אם ירצו בכך, להיאבק למען החזון המהפכני כפי שהן רואות אותו. זאת במטרה לפעול במירוץ נגד הזמן בכדי להפוך את אותן מפלגות למפלגות סוציאליסטיות מהפכניות, בטרם יידרדרו לרפורמיזם. אולם אנו מתחייבים לפעול ככל יכולתנו על מנת לשכנע כמה שיותר חברים במאב”ס כי מפלגות פועלים אלה צריכות להתאחד על בסיס התביעות הדמוקרטיות של הפועלים בני הקבוצות המדוכאות ביותר ובשום אופן לא על בסיס פשרה בין מדכא-למדוכא, אשר תותיר חלק מאמצעי הדיכוי על מקומם.

מתוך אמון מלא בפוטנציאל המהפכני של חברי וחברות מאבק סוציאליסטי ושאר כוחות השמאל האנטי-ציוניים בארץ ובראשם מק”י-חד”ש, הנובע מן היכולת שלהם להתנער, ביום מן הימים, מן הלחצים הרפורמיסטיים והציוניים המופעלים עליהם ולהצטרף לשורות המהפכנים הקומוניסטים העקביים בארץ, אנו חותמים על מסמך זה (על פי סדר הא”ב):

הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית

יגאל לוין (אנרכיסט-קומוניסט ופעיל חברתי)

מפלגת פועלים פרוגרסיבית

לחתימה על המסמך מלאו את הטופס הבא כראות עיניכם, כאן.

חתומים נוספים:

דור (אנרכו-קומוניסט)

איילון בורקו (אנרכו-קומוניסט)



[3] V. I. Lenin.Critical Remarks on the National Question. 1913.

[5] כך כונתה מפלגתו של לנין לפני הפיצול בין המחנה המהפכני לרפורמיסטי אשר שמר לעצמו את ה”מותג” סוציאל-דמוקרטיה.

[6] V. I. Lenin: The Revolutionary Proletariat and the Right of Nations to Self-Determination, in: LCW 21, p. 409

Leave a Comment

Scroll to Top