כבוד החבר אבו-ח’ליל:
אני תומך של ארגון סוציאליסטי מהפכני בישראל, המחשיב את כל ישראל ל”שטח כבוש”. אנו נאבקים למען הקמת מדינה פלסטינית, מהירדן ועם הים, מפרספקטיבה זו. מפרספקטיבה זו, אני כותב לך כדי לחלוק על העמדות שנקטת בהן לגבי “מהפכת בני הכלב”, כפי שקראת להן – ההפגנות נגד מחירי הדיור בישראל.
כמוך, אנו נגעלנו מההפגנות בישראל לגבי דיור אשר התעלמו ממצוקתם של הפלסטינים, גישה שתיארנו בעבר כ”אנוכיות ציונית כמעט פתולוגית”. אבל אני חושב שאתה טועה כאשר דבר זה מוביל אותך להכריז: “אין לי עניין בהפגנות בישראל“.
החבר אבו-ח’ליל, כיצד יכול מישהו אשר הקדיש את עצמו לשחרור הפלסטינים לא להתעניין בפיצול בסיס התמיכה במדינה הציונית? איזה מין גנרל של צבא רואה מחלוקת בקרב אויביו ואינו מתעניין בדרכים לנצל אותן? מנקודת מבט לאומנית פרו-פלסטינית, אני חושב שזו גישה חסרת-אחריות. מנקודת מבט אינטרנציונליסטית, אני חושב שזו גישה גרועה אף יותר.
אנו הצטרפנו לתנועת המחאה נגד מחירי הדיור בישראל, אך הסברנו:
בד בבד, אנו מכירים בכך שדרישות בסיסיות אלו אינן יותר מהגנה כנגד ההתקפות הציוניות; הן לא מתייחסות לנישול הנוראי של הפלסטינים שהציונים תמיד השיגו. הן אפילו לא כוללות, למשל, את זכות השיבה של הפלסטינים. לכן אנו מסבירים שצדק ושלום לעולם לא יושגו כל עוד המדינה הציונית, הגזענית במהותה, קיימת. כאשר שמענו מפגינים בתנועת המחאה נגד מחירי הדיור הנוכחית בישראל מעלים את הסיסמה “מובארק, אסד, נתניהו!”, השבנו: “מובארק, אסד, המדינה הישראלית!”
כפי שאתה יודע, ההמונים הפלסטינים סובלים ממשבר נוראי של הנהגה פוליטית. פת”ח הפך את עצמו, פחות או יותר, לזרוע של צה”ל, כאשר הארגון מדכא פלסטינים למען המדינה הציונית ומתחנן להכרה בבנטוסטן כמדינה פלסטינית על-מנת שהם יוכלו לשלוט בה. חמאס לא הלך כל-כך רחוק, אך הצעת הארגון להפסקת אש ארוכת-טווח עם ישראל היא, בפועל, הצהרת כניעה בפני ישראל וקבלת פתרון שתי-המדינות. בגידות אלו הובילו לציניות הולכת-וגדלה בין אלו הנאבקים למען שחרור פלסטין.
הפלסטינים ותומכיהם לעולם לא יפסיקו להיאבק בדיכוי הציוני. אך יש הרגשה שהמאבק לשחרור פלסטיני מלא ושלם הוא חסר-תקווה; שהכוח של המדינה הציונית גדול מדי, במיוחד בהתחשב בתמיכה שהיא מקבלת מהמערב האימפריאליסטי.
החבר אבו-ח’ליל, האם ייתכן שחוסר-העניין המוצהר שלך בתנועת המחאה הישראלית, וההשתתפות שלך בהוקעת המפגינים כ”בני כלבים”, מבטאת לא רק את הבוז שלך כלפי הציונות, אלא גם את תחושת חוסר-האונים הזאת ביחס למאבק הפלסטיני? אחרי הכול, אם הניצחון על הציונות והשחרור המלא של הפלסטינים היו אפשריים, מדוע לא היית מתעניין יותר בתנועת המחאה הישראלית ובאפשרות שניתן יהיה להשתמש בה לטובת הפלסטינים?
כאשר הקמנו את קבוצתנו, נאלצנו להתמודד עם שתי עובדות קשות:
1. להמונים הישראלים יש גישה לאדמות פלסטיניות, משאבים וזכויות שונות תודות למדינה הציונית, ורבים משתתפים באופן ישיר בדיכוי הפלסטינים דרך שירותם בצה”ל; חוויות אלו הן המפתח להשחתת ההכרה של הישראלים בגזענות ותחושת נאמנות למדינה, ומסבירות את העובדה הברורה שבניגוד לפועלים והעניים במדינות אחרות, לא ניתן לצפות מההמונים הישראלים, באופן כללי, להתקומם נגד המדינה;
2. ההמונים הפלסטינים לבדם אינם חזקים מספיק על-מנת לגבור על הדיכוי הציוני, ולכן יצטרכו את עזרתן של התקוממויות מהפכניות של ההמונים במדינות השכנות.
משמעותו של הצורך בהתקוממויות מהפכניות מתואמות וחוצות-גבולות היא שעל ההמונים באזור לשבור מהלאומנות כאידיאולוגיה. כל תחושה של מטרה לאומית משותפת מפחיתה את המודעות בקרב העובדים, העניים והפלאחים לגבי הצורה בה הם מנוצלים ומדוכאים על-ידי הקפיטליסטים, השוטרים, החיילים ואנשי הדת של מדינתם. הלאומנות הפרו-קפיטליסטית של המנהיגים הערבים מאלצת אותם לשמור על הפסיביות של ההמונים בפני מתקפות אימפריאליסטיות, על-מנת שיוכלו לשלוט בהם ולנצל אותם. אפילו הכוחות הלאומניים הפלסטיניים נאלצו לדכא הפגנות המוניות מחשש שההמונים יצאו משליטתם. רק אסטרטגיה אינטרנציונליסטית של מאבק מהפכני של כל המנוצלים והמדוכאים נגד לא רק האימפריאליסטים והציונים, אלא גם נגד הבורגנות הערבית המשת”פית, יכולה לספק אלטרנטיבה למבוי הסתום שהלאומנות הובילה אליה.
מהפרספקטיבה שלנו, הגל המתמשך של מאבקים מהפכניים של ההמונים הערביים מצביעה על הפוטנציאל הממשי מאוד לשחרור פלסטיני. במצרים השכנה, למשל, בזמן שמובארק נאלץ לוותר על השלטון, אנו יודעים שהצבא שהיה עמוד-השדרה של הדיקטטורה שלו נותר. אך הניסיון של המהפכה אפשר להמונים לחוש את כוחם וממשיך לספק להם חוויות עשירות אשר מהן הם מסיקים את מסקנות, שלעיתים תכופות הן רדיקליות. עם הנהגה המגיעה מאחיותיהם ואחיהם המודעים ביותר, אנו יכולים לתאר לעצמנו שבשנים הקרובות העובדים, העניים והפלאחים המצרים יגיעו למסקנה שעליהם להפיל את המדינה כולה במהפכה נוספת.
אך מה עם ישראל? לאחר שויתרנו על הרעיון שמעמד הפועלים הישראלי כולו יוכל לשחק תפקיד מהפכני, לא חשבנו שעבודתנו במונחים של ההמונים הישראלים הושלמו. להיפך – היא רק החלה. אנו מכירים בכך שהסבירות היא שנוכל לזכות רק במיעוט מבין העובדים בישראל לטובת המהפכה הסוציאליסטית. אך אנו עדיין חושבים שהניסיון למצוא כמות גדולה ככל האפשר של בעלי-ברית מבין הישראלים הוא הכרחי עבור המאבק הפלסטיני, ושיקול זה לבדו מראה את החשיבות של השתתפות במאבקים כנגד העוני. יתר על כן, אנו רוצים להביא למינימום את מספר הישראלים שישתתפו במאבק הקונטר-מהפכני האלים נגד ההמונים הפלסטינים. לכן, אנו חושבים שהכרחי שכל תומכי השחרור הפלסטיני ינקטו עמדה כנגד רמת החיים המתדרדרת של הישראלים, אפילו רק כדי להראות לישראלים שהפלסטינים לא רוצים לזרוק אותם לים.
לאחר שהצגנו שיקולים אלו, הבה נפנה את מבטנו אל תנועת המחאה הנוכחית בישראל.
יהיה זה פשע, כמובן, לתמוך בתנועה זו ללא ביקורת. רבים בשמאל בישראל ובעולם עשו זאת. בהצהרה שלנו, כפי שאתה יכול לראות, הוקענו את הכניעה הזאת לגזענות הציונית באופן עקבי ונוקשה. אך לאחר ההוקעות, עלינו להיות מסוגלים להציע גם דרך קדימה. מציאת הדרך הזאת היא המשימה בפניה ניצבים כל המהפכנים הרציניים באזור, והיא חשובה ביותר למהפכנים בכל העולם.
אנו חולקים את השנאה שלך למדינה הישראלית. אנו מבינים את הבוז שלך כלפי המפגינים ואפילו כלפי רוב החברה הישראלית, בהתחשב בתמיכתה במדיניות המדכאת הברוטלית של המדינה הציונית. אך מה ניתן לעשות לגבי מדינה וחברה אלו? כיצד נוכל להבטיח שהמהפכות באזור לא יסבלו מהאיום של כוחה הצבאי? כיצד נוכל להבטיח שההתנגדות הפלסטינית תוכל לבסוף לגבור על מפלצת צבאית זו?
למרות שהוא עוסק בנושא שונה מאוד, אני נזכר בפסקה רלוונטית מספרו של טרוצקי להגנת המרקסיזם:
כמובן, מדינת ישראל היא מעבר לכל תיקון ויש להחליפה לחלוטין. הטבע הגזעני והקולוניאליסטי שלה עשוי לגרום לנו לא להכיר בה כחברה מעמדית כלל. אנו עלולים להתפתות לא לנסות אפילו לפצל את הבסיס החברתי של המדינה. אנו עלולים להתפתות להגיד: “זו לא חברה מעמדית – השד יודע מה היא!” ולוותר מראש על השתתפות בכל מאבק בתוך ישראל, כפי שאתה עשית.
אך למרות כל העיוותים של חברת המתנחלים-המתיישבים הישראלית, היא עדיין חברה מעמדית. העובדים בישראל – אפילו היהודים – מנוצלים. הם נמצאים במעמד טוב לאין שיעור בהשוואה להמונים באזור, אך בהשוואה לעובדים ולעניים במדינות אימפריאליסטיות אחרות, מצבם לא טוב במיוחד: בגלל השוביניזם והנאמנות למדינה ולמעמד השליט של כמעט כל העובדים הישראלים, הם משותקים בפני המתקפות הקפיטליסטיות עליהם, ולכן התפקיד של הקפיטליסטים בישראל היה קל אף יותר.
הנקודה שלנו כשאני מציינים עובדות אלו היא לא לרחם על הישראלים או לשכוח לרגע אחד את המאבק החשוב הרבה יותר למען זכויות הפלסטינים – זכותם של הפליטים לשוב לאדמותיהם, זכותם של כל הפלסטינים לשלוט באופן דמוקרטי במולדתם, ואספקטים אחרים של הגדרה עצמית ודמוקרטיה. הנקודה היא לשאול את עצמנו – בתור מהפכנים ותומכים של מדינה פלסטינית אחת (או ליתר דיוק, במקרה שלנו, מדינת עובדים), האם אנו יכולים להשתמש בעובדות אלו לטובתנו?
אנו לא יכולים להתפשר על זכויותיהם של הפלסטינים. זה לא בלתי-אפשרי רק מנקודת מבט מוסרית, אלא גם יוביל לכך שנפנה את גבנו אל האלמנט החשוב ביותר של המהפכה בפלסטין – ההמונים הפלסטינים עצמם. אך אנחנו יכולים לתת לפחות לחלק משמעותי מההמונים הישראלים – העובדים והעניים – סיבה להצטרף אלינו, או לפחות לא לסכן את חייהם כדי לעזור לדכא את המהפכה הפלסטינית כשהיא תתרחש.
ניקח, למשל, את ההתקפות של הסלפיסטים על הנוצרים הקופטים במצרים. אני יודע שאתה מתעב אותן. מלבד העובדה שהן מהוות צורה מבישה של טרור נגד מיעוט דתי, התקפות אלו נותנות עזרה עצומה לאיחוד היהודים הישראלים כנגד המאבקים המהפכניים של ההמונים הערבים. “ראו מה הם עושים לנוצרים!” הציונים אומרים, “תארו לעצמכם מה הם יעשו לנו! אין לנו ברירה אלא להרוג אותם.”
אך בתגובה לתנועת המחאה הישראלית, נראה שהצטרפת לשמאל במצרים שקרא לכל המפגינים הישראלים “בני כלבים”. יש לבחון ביטוי זה בפירוט.
ראשית, לגבי הציונים שכלפיהם לגיטימי לכוון את הזעם שלך, הרשה לי לומר: אל תשמיץ כלבים – הם ידידיו הטובים ביותר של האדם, ומעבר לכך, אל למהפכנים לעודד התעללות בחיות. בנוסף, אל לנו לבצע דה-הומניזציה לאנשים – אפילו לאויבים שלנו.
אך ברצינות, האם אנו באמת יכולים לקרוא למפגינים הישראלים “בני כלבים”? זה לא הוגן מבחינה היסטורית. כפי שאתה יודע, הייתה בפלסטין אוכלוסייה יהודית משמעותית לפני הנכבה, ולא כולה הייתה ציונית. מעבר לכך, ניצולי השואה אשר הגיעו לישראל (אחרי שהציונים ופוליטיקאים בורגנים מנעו מהם להיכנס לארה”ב או בריטניה ואפילו הרגו רבים כך), באותה נקודה, היו רעועים, מבולבלים, וחסרי-אונים. האם באמת ניתן לקרוא להם כלבים? חלקם הפכו לכלבים אימפריאליסטיים, אך רק במשך הזמן. עד היום, ניצולי שואה ברובם נמצאים בתחתית החברה הישראלית היהודית, למרות העובדה שהמדינה מנצלת את הטרגדיה שלהם כדי לתרץ את הדיכוי הברוטלי שלה.
אך זה גם לא הוגן במצב הנוכחי. מספר דורות נולדו בישראל ללא אפשרות לבחור, ועברו אינדוקטרינציה בבתי-ספר מבלי שתהיה להם אפשרות אחרת. זוהי חובתם לשבור מאינדוקטרינציה זו וממדינה זו, וחלקם – למרות שזו אכן קבוצה שולית – כבר עשו זאת. לקרוא להם “בני כלבים” לא מעודד זאת – זה רק יכול לזרוק אותם שוב אל זרועות המדינה.
כאשר אנו מתייחסים לאנשים כאילו הם תת-אנושיים, אנו מסתכנים בכך שנתייחס אליהם כתת-אנושיים. למרבה הצער, נראה שבאחד מהפוסטים שלך הבעת את האיום הזה באופן מפורש. לאחר שהסברת נכונה ששלום יגיע רק לאחר “סופה של הישות הציונות וסופו של כיבוש פלסטין”, הוספת:
“וברגע שהפליטים הפלסטינים יחזרו לבתיהם בכל פלסטין, אני אוודא ששכר הדירה שתשלמו במחנות הפליטים לשעבר של הפלסטינים יהיו סבירים כיוון שכנראה שלא יהיה לנו מקום רק לכובשים כשזה יקרה.”
החבר אבו-ח’ליל, אני מניח שלא באמת התכוונת לכך. בטוח שכל הקורבנות והאויבים של הציונות, כולל פלסטינים ופעילים פרו-פלסטינים (כולל אלו החיים בישראל), השתעשעו במחשבות כאלה בזמן כזה או אחר. הרעיון של להכריח ישראלים לחיות במחנות הפליטים הנוכחיים של הפלסטינים מצביעה על רצון שהישראלים יכירו באנושיותם של הקורבנות שלהם יותר מכל דבר אחר. אך אסור שהתנאים של מחנות אלה ייכפו על אף-אחד, ויש הבדל גדול בין השתעשעות קצרה במחשבות כאלה ובין כתיבתן והעלאתן לאינטרנט, במיוחד כשהן השיא של שבועות של הכפשת “מהפכת בני הכלבים”. ושיהיה ברור, אני לא דואג לרגשותיהם הפגועים של הישראלים העשויים לשמוע דברים אלה, אלא להשלכות המעשיות עבור פלסטינים: גישה כזאת לא מערערת את התמיכה של הישראלים במדינתם. להיפך, היא מחזקת אותה.
יש דרך אחרת. בפלסטין דמוקרטית, בה אנשים מכל הדתות – יהודים, נוצרים, מוסלמים ואחרים – יכולים לחיות בשלום ושוויון, ליהודים יהיה ביטחון, כל עוד הם יוותרו על תפקידם בתור מדכאים בשירות השליטה האימפריאליסטית. כמובן, דמוקרטיה בפני עצמה לא תספיק – על העובדים והעניים לשלוט במדינה הפלסטינית העתידית, משום שכפי שכתבתי לעיל, הלאומנים הפלסטינים אינם מסוגלים לנהל מאבק אנטי-אימפריאליסטי עקבי.
לפני מספר חודשים, התייחסת לשאלה “האם ישראלי יכול לגאול את עצמו?” לפי מה שכתבת, כדי שישראלי יוכל להפוך ל”לגיטימי” מבחינת ההתנגדות הפלסטינית, עליו לסרב לשרת בצבא, לעזוב את ביתו וארצו ולהצטרף למאבק החמוש נגד ישראל. זה מעלה מספר שאלות.
1. אין ספק כי לפלסטינים יש את הזכות לדרוש את האדמה והרכוש שנגנבו מהם. אך בהינתן שהפלסטינים לא יוכלו לחזור לפלסטין כל עוד ישראל קיימת, האם לא יהיה עדיף, לעת עתה, שהיהודים הרוצים להצטרף להתנגדות הפלסטינית ישתמשו במעמד שלהם כדי להילחם למען הפלסטינים מבפנים? בהינתן המספר הגדול של פלסטינים (וחשוב מכך עבור סוציאליסטים כמונו, פועלים פלסטינים) בתוך ישראל, נראה לי שזה יהיה חסרת-אחריות להיכנע בגזרה זאת וכך להחליש את מעמדנו.
2. למאבק החמוש נגד ישראל יש אספקטים אמיצים ומעוררי-השראה רבים, אך עלינו לשאול בכנות – מה הוא השיג עבור הפלסטינים בעשרות השנים האחרונות? כולנו יודעים שהמאבק החמוש לעולם לא יוכל לאיים על העוצמה הצבאית של ישראל. מספר לוחמים פלסטינים העלו את האפשרות שהמאבק יכול להוביל לכך שהעולם יכיר בזוועות של הדיכוי הישראלי, וילחץ על ישראל בצורה כלשהי להכיר בזכויות הפלסטינים במידה כזו או אחרת. אך אנו יודעים שכשהם אומרים “העולם”, הם מתכוונים למדינות האימפריאליסטיות, אשר הוכיחו פעם אחר פעם את נאמנותן לציונות.
מצד שני, אם נבחן את האינתיפאדה הראשונה, כנראה ההתקוממות המפוארת ביותר של ההמונים הפלסטינים עד כה, אנו רואים שהיא הפחידה את ישראל מספיק כדי להביא אותה לשולחן המו”מ. בעוד שאנו מתנגדים למו”מ מכיוון שאנו לא חושבים שניתן לשאת ולתת לגבי שחרור הפלסטינים, ובעוד שאנו מוקיעים את בגידת אש”ף אשר באה לידי ביטוי בהסכמי אוסלו ובדרכים רבות אחרות, דבר זה מראה שהמאבק ההמוני הוא מה שישראל מפחדת ממנו באמת, ובצדק.
ניתן לומר אותו דבר לגבי ישראל והמשטרים הערביים לגבי התנועה ההמונית הנוכחית שהם מתמודדים איתה. בעוד שהיא רחוקה מלנצח, היא הביאה להמונים הישגים שונים, והמשכתה ללא ספק תביא לסופה של השליטה האימפריאליסטית באזור. תאר לעצמך שמאבק המוני זה יגיע לתוך ישראל – זוהי הפרספקטיבה של קבוצתנו. זוהי הסיבה שאנו תמיד נסרב לכל קריאה לעזוב את ישראל וכך לנטוש את מאבקה של האוכלוסייה הפלסטינית.
דנו בכניעתו של השמאל הישראלי לציונות ולמנהיגי התנועה. אך זה רק צד אחד של הסיפור. ישראלים אחרים – אנרכיסטים נגד הגדר הם מבין הבולטים ביותר – נלחמו על-כך שהתנועה תכיר במצוקתם של הפלסטינים. אלה האנשים מאחורי אוהל 1948, אשר סבלו ממתקפות פיזיות מידי הציונים בעיר האוהלים. יש לשבח ולהגן על אנשים אלו מפני התקפות ציוניות, אפילו אם יש לנו ביקורת פוליטית על קבוצות אלו. לכל הפחות, יש לחשוב פעמיים לפני שנקרא להם בני כלבים.
ברור שהיחס שלך כלפי ההפגנות בישראל נובעת מהסולידריות הכנה והעקבית שלך עם הפלסטינים, אך עליי לומר, עם כל הכבוד, שהיא מצביעה על חוסר באסטרטגיה לגבי הדרך להביא את המאבק הפלסטיני לתוך ישראל. כפי שטרוצקי אמר, ברגע שסיימנו עם העלבונות, עלינו למצוא דרך קדימה. הדרך שלנו היא הדרך של המאבק המעמדי, של המאבק נגד העובדים הפלסטינים, ושל החלקים מבין מעמד הפועלים שניתן לזכות בהם.
נראה שאתה לא מסכים שהפרספקטיבה של מעמד הפועלים נחוצה. כפי שכתבת שוב ושוב:
אני לא אוהב דגלים ואני לא אוהב לאומנות, אך עבור הפלסטינים – הכל.
אני חולק עליך. האירוניה האכזרית של ההיסטוריה היא שעמים שזכותם הבסיסית להתקיים כלאום ולקבוע את עתידם לא יכולים לעשות זאת באמצעים לאומניים. הפלסטינים, לבדם, אינם חזקים מספיק כדי לנצח במאבקם. אך בשיתוף פעולה עם ההמונים הערבים באזור, הם יוכלו לעשות זאת. אך הקפיטליסטים במדינות הערביות, ואפילו כוחות הפתח וחמאס הבורגניים בשטחים הכבושים, נאלצים להבטיח שהעובדים “שלהם” יישארו מדוכאים וחסרי-כוח, על מנת לשלוט בהם ולנצח אותם. רק אסטרטגיה אינטרנציונליסטית של מהפכה בהנהגת מעמד הפועלים נגד הקפיטליזם יכולה להבטיח את שחרור הפלסטינים והגדרה-עצמית על-ידי ניצחון הסדר האימפריאליסטי כולו. ההיסטוריה מראה שדחיית הפרספקטיבה של מאבק פרולטרי, ואימוץ מאבק גרילה במקומה, תוך כדי תמיכה פוליטית בלאומנים, מובילה רק לטרגדיות ולמכירת המאבק.
ברכות חבריות,
יהודה שטרן
הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית (ישראל / פלסטין הכבושה)