רומא בזמן שקיעתה, שהחלה במאה הראשונה לספירה, ידעה שליטים מטורפים כמו נרון, ששרף את רומא והשליך את הנוצרים טרף לאריות. השורשים של שקיעתה של רומא, שהשגשוג הכלכלי שלה היה מבוסס על עבודתם של עבדים, נעוצים בכך שכבשה את כל העולם המוכר לה עד שאזלו המקורות לעבדים חדשים. המחסור בידיים עובדות לצורך הגדלת צבירת ההון הביא למשברים כלכליים.
האיכרים הקטנים שהאכילו בעמלם את אזרחי האימפריה, נאלצו להתגייס ולגייס את בניהם לצבא. בזמן שהותם בשדות הקרב והכיבושים, ניצלו את היעדרם בעלי האחוזות ונישלו אותם מאדמותיהם. את מלאכת אותם איכרים החליפה מלאכת העבדים, רכושו של בעל האחוזה. האיכרים המגויסים מצדם החלו להסיט את תחושת המחויבות שלהם מן השלטון המרכזי אל מפקדי הלגיונות בהם שירתו. הדבר אפשר לגנרלים לצבור כוח רב, תוך הבטחה לחלק אדמות לאיכרים הזועמים, וכך להגיע אל השלטון ולרוקן מתוכן את הדמוקרטיה הרומאית.
כמובן, שעם הזמן גם המוטיבציה להקריב את החיים למען הרחבת שטחי האימפריה ולכידתם של עבדים נוספים הלכה ופחתה מטבע הדברים, מה שהביא לעלייתם של השבטים הגרמאנים, שרומא השתלטה על ארצותיהם ואלה החלו לתקוף ביתר תעוזה את חילות רומא ולבצע מעשי טרור.
וכך, רומא, שהייתה ביטוי לשיא התפתחותו של אופן היצור המבוסס על עבודת עבדים, לא עמדה בלחץ, קרסה ופינתה את מקומה לחברה מסוג חדש – הפיאודליזם.
אנו חיים בתקופה דומה לשקיעת רומא, תקופת שקיעת הקפיטליזם, שעקב נפילת שער הרווח אינו מסוגל לפתח את כוחות הייצור בענפים תעשייתיים רבים במדינות המערב עצמן. כך למשל בין 2001 לאפריל 2015 נסגרו בארצות הברית בלבד 50,000 מפעלים. בעלי ההון משקיעים במזרח ובדרום ששם מוצאים כוח עבודה זול. אין זה אומר שבעלי ההון לא עושים רווחי ענק ובמידה גדולה מסופר הניצול פועלי המזרח והדרום, אולם מצב ההמונים הולך ומורע גם במדינות המערב.
תומכי השיטה טוענים כי הקפיטליזם הוא אופן היצור היחידי ש”עובד”, אולם הם מתעלמים מן העובדה שהוא סובל ממשברים מחזוריים וקריסות חוזרות ונשנות. הקריסה הבאה צפויה בשנת 2016-17. בעלי ההון ונציגיהם בשלטון הפוליטי, במקום לשלם בעצמם את נזקי המשבר שאופן היצור שלהם גורם, מנסים להטיל את העלויות על כתפי מעמד הפועלים. כתוצאה מכך אנו רואים כיצד שכרם של הפועלים מפסיק להיות רלוונטי להוצאות המחייה שלהם והם הולכים וצוברים חובות. כמו כן, ההישגים שתנועת הפועלים השיגה במהלך המאה הקודמת וזו שלפניה ועלו לה בסבל רב ושפיכות דמים – הולכים ונלקחים מהם בזה אחר זה. כך למשל, עולה גיל הפרישה, הפנסיה נשחקת, מוטלות הגבלות על זכות השביתה, הזכות לדיור ציבורי כמעט ואינה קיימת ועוד.
אם בעבר הושלכו הנוצרים לאריות והאשימו אותם בכל שריפה או מגיפה, הרי שכיום הם משסים את האוכלוסייה הנוצרית כנגד המוסלמים ומהגרי העבודה. בנוסף, ניתן למדוד עלייה מובהקת בשיעור הניצול של הפועלים במדינות הסמי-קולוניאליות (המכונות “העולם השלישי”) ולמלחמות אימפריאליסטיות חדשות כנגד שליטים סרבנים המהססים להיכנע לתכתיבי המעצמות ביחס לניצול כוח העבודה ומחיר משאבי הטבע.
מתוך ההרס והחורבן צומחות תנועות טרור כארגון המדינה האסלאמית, אלקאעדה ועוד. את ארגון אלקאעדה יצרה ארצות הברית במו ידיה כשהייתה זקוקה לקיני התנגדות אפגאניים לפלישה הסובייטית. ארגון המדינה האסלאמית (המכונה בתקשורת “דאעש”) נחל הצלחות צבאיות כבירות רק משום שבשורות ההנהגה שלו עומדים קצינים בדימוס ששירתו בצבא העיראקי המובס של סדאם חוסיין, שאותו ביקשה והצליחה ארצות הברית להפיל בשנת 2003. מול ארגון המדינה האסלאמית ניצב צבא עיראק החדש, שכולו מומן על ידי ארצות הברית, המורכב מחיילים חסרי מוטיבציה המייחלים לנפילתה של ממשלת הבובות השיעית המושחתת. הקרב ביניהם היה קצר למדי.
מן הצד השני של ה”גבול”, המדינה הסורית לשעבר נקרעת בין האינטרסים הסותרים של האימפריאליזם הסיני והרוסי מצד אחד, התומך בהמשך משטרו האוטוקרטי של אסד, והאימפריאליזם האמריקאי והאירופי מצד שני שמחפש כל דרך על מנת לשמוע שוב את זרימת הנפט בצינורות אשר באוזניהם גוברת על זעקת מאות אלפי היתומים והאלמנות.
גם המעצמות המקומיות שאינן אימפריאליסטיות – תורכיה ואיראן, מנסות לנצל את מלחמת האזרחים בסוריה על מנת להרחיב את שטח השפעתן עד כדי כך שתורכיה ורוסיה, למשל, נמצאות על סף עימות צבאי ביניהן.
לצמיחת הפופולריות של ארגונים כדאע”ש אחראים גם ארגוני השמאל הרפורמיסטי והמתנדנד בין הרפורמיזם למהפכה הסוציאליסטית ואינם מסוגלים להציב אלטרנטיבה מהפכנית ברורה. התמיכה של המפלגה הקומוניסטית המצרית ושל ארגון “הסוציאליסטים המהפכנים” במצרים שקודם הצביעו למורסי בבחירות לנשיאות ואחר כך תמכו בהפיכה הצבאית של הצבא המצרי, כשם שתמיכת המפלגה הקומוניסטית באסד במקום להיאבק למען מהפכה סוציאליסטית רק מחזקים את דעא”ש הנתפס כארגון הלוחם כנגד האימפריאליזם. אילו הייתה קיימת בתקופה זו הנהגה מהפכנית של מעמד הפועלים אנשים המצטרפים כיום לדעא”ש היו באים תחת השפעת מעמד הפועלים המודע.
מתקפות הטרור של ארגון המדינה האסלאמית באירופה, בתגובה למעורבותן הצבאית של מדינות אירופה בסוריה, איפשרה לשלטון האימפריאליסטי והאסלאמופובי להאשים את האסלאם הרדיקלי במזימה לחסל את הדמוקרטיה האירופית. ומה עושה השלטון בתגובה לניסיון חיסול הדמוקרטיה? נכון! מחריף את המתקפה על הזכויות הדמוקרטיות של ההמונים. מיד לאחר מתקפת הטרור של המדינה האסלאמית בפריז, הצהיר נשיא צרפת “הסוציאליסט” פרנסואה הולאנד, כי לנשיא תהיה הזכות לשלוט באמצעי חירום ובאמצעות הצבא במקום השלטון האזרחי. הזכות להפגין בפריז כנגד מעשי טבח שמבצעת ישראל בפלסטינים היא כבר מזמן מחוץ לחוק. וכך, מפיצה צרפת את ה”דמוקרטיה” במזרח התיכון ובאפריקה כשהיא פולשת למאלי ומפציצה אוכלוסייה אזרחית בסוריה.
במקביל, ההסתה האנטי-אסלאמית בצרפת צוברת תאוצה ומגבירה את הפופולריות של הימין הפשיסטי כמו גם את המתקפות הפיזיות כנגד מוסלמים באמצעות בקבוקי תבערה והשלכת ראשים של חזירים לתוך מסגדים. את האנטישמיות של שנות השלושים כנגד יהודים החליפה האנטישמיות כנגד מוסלמים.
הניסיון ההיסטורי הוכיח כי בתקופה של משברים עמוקים, מול מתקפת בעלי ההון ומשרתיהם מעמד הפועלים מחריף את מאבקו עד כדי התקוממויות מהפכניות . במצבים אלו הבורגנות מוכנה לתמוך בהפיכות צבאיות ואף במשטרים פשיסטיים ואנו עדים להקצנה גוברת בחברה. מעמד הביניים נשחק, מעמד הפועלים נאבק ביתר שאת במדינות שונות ותנועות פשיסטיות, מתחזקות לא רק כחלק מהממשלות במזרח אירופה אלא גם במערב אירופה. ביוון מפלגה שמאלית כ”סיריזה”, הבוגדת בהבטחותיה לעובדים, הקימה ממשלת קואליציה עם מפלגה ימנית רדיקאלית – “המפלגה העצמאית” אשר יכולה להתחזק דווקא משום שהיא שותפה של סיריזה. בארצות הברית דונלד טראמפ הוא ביטוי להלכי רוח פשיסטים.
במצרים המצב עוד יותר חמור. הדיקטטורה הצבאית של סיסי, הנתמכת על ידי ארצות הברית, רצחה אלפי אזרחים וכלאה עשרות אלפים. היא מדכאת בכוח את חופש הביטוי. גם כוחות חילוניים אשר תמכו בהפיכה בצבאית נגד ממשלת מורסי נאלצים להיאבק כנגד הדיקטטורה הצבאית לצד האחים המוסלמים הנתפסים ככוח העקבי ביותר כנגד הדיקטטורה הצבאית.
אסד הנתמך באימפריאליזם הרוסי כבר רצח למעלה מ-200,000 אזרחים. בתימן, עקב הפצצות הקואליציה, בראשות הממלכה הסעודית, חצי מיליון ילדים בסכנת מוות מרעב ומחלות.
במדינת האפרטהייד הישראלית, שבה מעולם לא היה משטר דמוקרטי שכלל את הערבים, אלא משטר אתנוקרטי, מחריף המשטר את התקפותיו על מעט הזכויות הדמוקרטיות של הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. הכנסת מעבירה חוקים גזעניים, ראש הממשלה מסית כנגד הערבים ומוציא מחוץ לחוק את התנועה האסלאמית על שחשפה את ההתנכלות למסגד אל אקצא ואפילו תיאטרון אלמידאן מוצא מסל התרבות. פעילים פלסטינים המנסים לארגן הפגנות מחאה נגד מדיניות ההרג של פלסטינים בשטחים שישראל כבשה ב-67, נעצרים.
גם הזכויות של היהודים, שאינם נמנים על הימין הפוליטי המובהק, תחת מתקפה. בניטו נתניהו ההופך לשליט יחיד, מרכז בידיו את תיקי התקשורת, הכלכלה והחוץ. המשטרה תוקפת את מחאת האתיופים ורודפת את מארגני מחאת הגז. נתניהו מדיח את יושבת-ראש רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן, כדי להבטיח שהגז יישאר בידי טייקונים, מקורבי ראש הממשלה. בית משפט השלום לפי בקשת המשטרה ובלחץ הימין, אוסר על קיום הרצאת ארגון “שוברים שתיקה”, שהייתה אמורה להתקיים בפאב “עשן הזמן” בבאר שבע. עתה גוברת הדרישה להוציא את ארגון שוברי שתיקה אל מחוץ לחוק.
לראשונה השב”כ מענה את החשודים היהודים ברצח השפל של משפחת דַוָואבְּשֶה כדי להוציא הודעות מרשיעות. כמובן שיש למחוץ ובכוח פשיסטים מסוג זה ולא נגן עליהם בבית המשפט של המדינה הציונית, אולם אין שום ערך להודאות תחת עינויים בזמן חקירות, שיטה שהתיר בית המשפט העליון כנגד פלסטינים מבלי שקמה צעקה כוללת בציבור היהודי על שיטות פסולות אלו.
מכל מקום, אין אנו סומכים על המשטרה והשב”כ שיילחם בהצלחה כגד התופעה הפשיסטית גם אם ירצו בכך. תופעה זו צומחת על רקע התמיכה בהתנחלויות, בגזל ובדיכוי של העם הפלסטיני ומלובה על יד חלק ניכר מהרבנים וחלק ניכר מחברי הכנסת. בסופו של דבר רק מליציות של מעמד הפועלים המודע הערבי והחלק של הפועלים היהודים שישברו מהציונות יוכלו לעצור את הפשיסטים. ברוסיה הצארית היו אלו הבולשביקים שארגנו את החלק המהפכני של מעמד הפועלים שהגנו על היהודים כנגד פוגרומים של “המאות השחורות “שנתמכו על ידי ממשלת הצאר הרוסי.
כל המתקפות על הזכויות הדמוקרטיות משקפים את התנועה לעבר משטר טוטליטרי. אומנם אין בישראל קיסר כמו נרון, אבל יש את ביבי.
חנין זועבי, בהרצאתה באמסטרדם, אשר עוררה את זעם הימין, אמרה ובצדק שליל הבדולח בגרמניה בו נעשה פוגרום ליהודים לא נפל מהשמיים אלא קדמו לו אירועים קשים אחרים כנגד יהודים והציבור הגרמני ברובו שתק, כפי שהציבור היהודי הלא-ימני בישראל שותק כאשר שורפים כנסיות ומסגדים.
הכומר הפרוטסטנטי נימלר שהתנגד לנאצים כתב:
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי,
אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.
זאת תקופה המחייבת מאבק דמוקרטי עקבי בכל העולם שבלעדיו לא יתכן מאבק מהפכני להחלפת השיטה הקפיטליסטית הנרקבת בחברה סוציאליסטית עם שיטה דמוקרטית ומפותחת יותר מהשיטה הבורגנית. הדמוקרטיה הסוציאליסטית היא השיטה שבה העובדים בוחרים את נציגיהם למועצות פועלים, איכרים וחיילים פשוטים. המועצה העליונה היא הממשלה. ניתן להחליף כל נבחר שאינו מייצג כהלכה במהירות ושכר הנציגים הנבחרים הוא שכר של עובד תעשייה ממוצע.
הצורך הוא לאחד בחזית מאוחדת את ההמונים הפלסטינים בישראל עם הכוחות הדמוקרטים היהודים להגנה על הזכויות הדמוקרטיות תחת הסיסמה: “הטוטליטריזם לא יעבור”. מאבק הקושר עצמו למאבק של העם הפלסטיני הכבוש ועם מאבק ההמונים בכל האזור, ובעולם עם פרספקטיבה של מדינת פועלים רב לאומית מהים עד הנהר, כחלק מפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון, הוא התשובה הראויה היחידה למדיניות הממשלה.
אנו חושבים כי למרות קיום קינים פשיסטים בישראל הצומחים על הרקע של הלאומנות והגזענות הבורגנות הציונית לא זקוקה לפשיסטים בשלטון. הפשיזם הוא שבירתו של מעמד הפועלים המאורגן ובישראל מרבית היהודים, כולל הפועלים בשלב זה, נגועים בלאומנות וגזענות ולא מהווים כל סכנה לבורגנות.
זהו זמן של מבחן עבור מפלגות כ-בל”ד ו-חד”ש, שעליהן רובצת אחריות היסטורית כבדה – האם יצליחו מנהיגיהן להקים חזית מאוחדת ממשית המונית ודמוקרטית על תביעות דמוקרטיות וחברתיות או שהמשטר ידרוס אותן אחת אחרי השנייה.