הקדמה
האידיאולוגים של התנועה הציונית טענו וממשיכים לטעון כי הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי המפוזר בניכר, והיא הגשימה את החלום בן אלפיים השנים לשוב לארץ האבות-ארץ ישראל. תיאודור הרצל, מייסד התנועה הציונית המודרנית, הוסיף כי הארץ הייתה ריקה וחזר על הסיסמה “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.”[1] בימינו טוענים הציונים כי היהודים ישבו בארץ לפני הערבים אשר התיישבו בה במאה השביעית לספירה ועל כן זכותם על הארץ גדולה מזו של הערבים. השמאל הציוני והפרו-ציוני טוען כי הציונות עשויה לכלול בתוכה את הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני לצד מדינת ישראל.
הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית כופרת בכל הטענות הללו. אנחנו נראה כי הציונות נולדה לא מתוך השאיפה של המוני היהודים לחופש, אלא מתוך השאיפה של מיעוט מהבורגנות היהודית למצוא לעצמו נישה בסדר האימפריאליסטי העולמי, וכי הם עשו זאת על-ידי הקמת תנועה קולוניאליסטית שתשרת את מטרות האימפריאליזם במזרח-התיכון. בנוסף, אנו נראה כי המדינה הציונית היום אינה מסוגלת להתקיים ללא דיכוי של עמי האזור ותמיכה מצד האימפריאליזם, וכי הדרך היחידה לשחרור העם הפלסטיני – והסיכוי היחידי לחיים שלווים עבור היהודים הישראלים – היא הדרך של המהפכה הפרולטרית.
ראשית הציונות
ההיסטוריה המודרנית של היהודים החלה עם המהפכה הצרפתית, אשר הרעיונות המהפכניים הבורגניים שלה היו חופש, שוויון ואחווה. הבורגנות בתקופה זו ביקשה להשתמש בכישורים הפיננסים שרכשו היהודים במהלך ההיסטוריה ובתמורה זכו היהודים לשוויון זכויות אזרחי. חומות הגטו נפלו והיהודים היו כעת יכולים לבחור לעצמם מקצועות שהיו סגורים בפניהם במשך מאות בשנים. כתוצאה מכך, בתקופה זו רעיונות ההשתלבות בחברה הקפיטליסטית היו הרעיונות הדומיננטיים בקרב המשכילים היהודים. הרבנים השמרניים התנגדו להם מחשש לאובדן השפעתם.
אבל ההתפתחות של הקפיטליזם באירופה לא הביאה עמה את הסוף לאנטישמיות. מאז מחציתה השנייה של המאה-19 הופיעו מאמרי שטנה שטענו כי היהודי הוא נחות לא משום דתו, ולא משום שאבותיו צלבו לכאורה את המשיח, אלא משום שהוא שייך לגזע נחות. הסיבה להתעוררותה מחדש של הגזענות כאידיאולוגיה בקרב המעמד השליט באירופה, הייתה הצורך בהצדקת השליטה של האימפריאליסטים באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית, והיא החריפה עם המרוץ הגדול אחר המושבות בסוף המאה ה-19. בנוסף, היא שימשה לפילוג מעמד הפועלים ותנועת העבודה, שתפקידם של היהודים בתוכה היה בולט במיוחד.
משפטו של אלפרד דרייפוס הוא אחד מהאירועים החשובים בהתפתחות האנטישמיות האירופאית. הממשלה הצרפתית ניסתה להפליל את הקצין היהודי בבגידה. תנועה רחבה, שבין השאר היו חברים בה הליברל אמיל זולה והסוציאליסט הריפורמיסט ז’אן ז’ורס, פתחה במאבק נגד צעד אנטישמי זה. גם תיאודור הרצל, לימים מקימה של התנועה הציונית,היה מעורב במשפט זה בתור עיתונאי. הוא התעלם מהתנועה המתקדמת, והגיע למסקנה זהה לזו של האנטישמים – היהודים הם נטע זר באירופה ואין מקומם שם.
הרעיון להקים קולוניה יהודית בפלסטין תחת שליטת האימפריאליזם הבריטי לא עלה לראשונה בקרב יהודים ציונים אלא דווקא בקרב נוצרים פונדמנטליסטים בריטיים אשר רעיונותיהם נודעו בתור “ציונות נוצרית.” תנועה זו הפכה למשמעותית בתקופה הויקטוריאנית. ב-1840, שר החוץ הבריטי, לורד פלמרסטון, המליץ “בחום” לממשלה העותומאנית, אשר שלטה בזמנו על פלסטין, “לעודד בכל מאודה את יהודי אירופה לשוב לפלסטין.” לרוד שאפטסבורי השתמש בביטוי “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ,” כבר ב-1853.
ג’ורג’ אליוט הביע רעיונות אלה באמצעות רומן יחד עם דניאל דרונדה ב-1876. ב-1891, סר ג’ורג’ אדם סמית’ בספרו “ההיסטוריה הגיאוגרפית של ארץ הקודש” כי יש לגרש את העותומאנים מפלסטין ולהחליפם ביהודים, “אשר העניקו לפלסטין את כל הערך שאי פעם היה לה בעולם.”
מבצר כנגד הברבריזם האסייתי
הרצל הבין כי מדינה יהודית תוכל להיבנות רק בתמיכת מעצמה אימפריאליסטית, שתגן על המיעוט המתנחל מפני ההתנגדות של האוכלוסייה המקומית. על מנת לגייס תמיכה שכזו, הרצל אימץ רבים מן הרעיונות הריאקציוניים של זמנו:מלוכנות, לאומנות, שוביניזם וגזענות. לאחר הקמתה, התנועה הציונית הזדהתה עם האימפריאליזם ועם הרעיון הגזעני לפיו תפקידו של האדם האירופאי הוא להביא את התרבות הנעלה למזרח הנחשל:
“זה שאינו מסוגל לחשוב, ידמיין לעצמו כי זאת נדידה מהתרבות אל המדבר. אולם אין זה כך, אנו נביא עמנו את התרבות, לא ניסוג לדרגה יותר נמוכה אלא יותר גבוהה. לא נגור בבתי חומר, אלא נבנה בתים מודרניים חדשים. אנו נבנה חומה של הגנה עבור אירופה באסיה, נהווה מבצר של התרבות כנגד הברבריזם…אירופה תבטיח את קיומנו.”[2]
כדי לנסות ולהשיג את האדמה למדינה שלו, הרצל היה מוכן להתחנן לפני כל כוח אימפריאליסטי, לא משנה עד כמה נפשע. הוא פנה אל הקיסר הגרמני, אל הסולטאן הטורקי, אל הצאר הרוסי ואל בית המלכות באנגליה. ב-1896 הוא נפגש עם הסולטאן והציע לו כי תמורת השליטה בפלסטין, הוא יעזור לו לכסות על הטבח הראשון בארמנים. הוא ציין ביומנו,
“הסולטאן יקבל אותי כידיד משום שביכולתי להשפיע על העיתונות האירופאית כך שיראו את השאלה הארמנית באור יותר ידידותי לטורקים. שנית, אני יכול להשפיע על המנהיגים הארמנים שיקבלו את מרות הסולטאן”.[3]
אולם בסופו של דבר, למרות שהרצל עזר לכסות על השואה הארמנית, הוא נכשל בניסיונו להשיג צ’רטר על הארץ.צ’רטר זה השיג וייצמן מהאימפריאליזם הבריטי. נאמר במאמר מוסגר שמדינת ישראל לא מכירה בשואת הארמנים עד ימינו.
ב-24 באוגוסט 1939, נאם היטלר בפני קציניו: “לא אכפת לי מה תחשוב עלי הציוויליזציה במערב אירופה. שלחתי את גדודי ‘גולגלות המוות’ כדי שישמידו ללא רחם את הגזע הפולני. מי עוד מדבר היום על השמדת הארמנים?”[4] לא מקרי שהיחס של המנהיג הנאצי כלפי שואת הארמנים הייתה דומה לזאת של הציונים.
ב-1903 הציעה הממשלה הבריטית להרצל כי ההסתדרות הציונית תקים מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית, באותו האזור שבו ניסה תיאודור הרצקה בדיוק 10 שנים קודם לכן להקים קולוניה משלו. התוכנית קבעה כי האזור יהיה אוטונומיה יהודית תחת פיקוחה העליון של ממשלת בריטניה.
הרצל, שנואש מהאפשרות להקים אוטונומיה יהודית בפלסטין או בסיני כתוצאה מהתנגדות התורכים, קיבל את ההצעה.הוא קיווה להביא לאזורי הישוב (שנמצאים היום בשטחים של אוגנדה וקניה בין ניירובי ופסגת הרי מאו) את המוני היהודים שהחלו לברוח מרוסיה לאחר הפוגרומים בקישינב. האזור שהוצע נודע באקלימו הטוב ובשטחיו הפוריים,והממשלה הבריטית העריכה שאפשר יהיה ליישב בו לכל הפחות מיליון יהודים. תוכנית זו לבסוף נכשלה, לאחר שהציונים הרוסים הבהירו להרצל שאין בכוונתם להסכים להתיישבות באף ארץ מלבד פלסטין. הסיבה לכך הייתה פשוטה – ללא הקשר הדתי והמיסטי לארץ, הציונים ידעו שהם לא יצליחו לשכנע את המוני היהודים להגר לקולוניה שלהם.
ב-1903 הרצל ניפגש עם הנסיך פון פלאבה, שהיה אחראי לטבח של היהודים בקישינב כדי להציע לו את הפיתרון לשאלה היהודית: הכנעתם של המוני היהודים המהפכנים ברוסיה לפרויקט הציוני. פון פלאבה היה שר הפנים של הצאר הרוסי, ואחד האחראים לכתיבת ‘הפרוטוקולים של זקני ציון.’ הפגישה הסתיימה בכישלון משום שלא עלה בידי הציונים למנוע מן היהודים להיאבק כנגד הצאר.
פון פלאבה אמר:
“לאחרונה המצב הפך לגרוע אף יותר משום שהיהודים החלו להצטרף למפלגות המהפכניות. נהגנו לתמוך בתנועה הציונית שלך, כל עוד היא פעלה למען הגירה. אין אתה צריך להצדיק את תנועתך בפניי. הנך מטיף למומרים. אולם מאז ועידת מינסק אנו עדים לשינוי בהרכב ההנהגה. מדברים פחות על ציונות פלסטינית מאשר על תרבות, התארגנות ולאומיות יהודית. אין אנו שבעי רצון מן הדבר.”[5]
אחת מדמויות המפתח במפלגה הסוציאל-מהפכנית, חיים זיטולבסקי, סיפר על השיחה המוזרה הבאה. הציוני אמר לו כי:
“אני שב כרגע מפגישה עם פלאבה. השגתי ממנו הבטחה מחייבת כי בתוך 15 שנים לכל היותר, הוא ישיג בעבורנו צ’ארטר על פלסטין. אולם בתנאי אחד: המהפכנים היהודים יחדלו ממאבקם בממשלה הרוסית. אם בתוך 15 שנים מעריכת ההסכם ייכשל פלאבה בהשגת צ’ארטר, יהיו הם חופשיים שוב לעשות את מה שהם חושבים לנכון.”[6]
כמובן שז’יטולבסקי השיב להרצל בשלילה. המהפכנים היהודים לא התכוונו לזנוח את המאבק למען זכויות אדם בסיסיות בתמורה להבטחה עמומה למדינה ציונית בעתיד הרחוק. ז’יטלובסקי פנה להרצל בזו הלשון:
“[הרצל] ככלל, היה נאמן מדי לשליטים – כפי שמצופה מדיפלומט אשר עליו להתמודד עם גורמי הכוח העומדים בפניו ואין המהפכנים מעניינים אותו או כלולים במסגרת שיקוליו… כמובן שהוא ערך את המסע שלא על מנת לפעול למען עם ישראל ולעורר בלבו של פלאבה חמלה כלפיו. הוא נפגש עמו כפוליטיקאי אשר אינו מטריד את עצמו ברגשות, אלא באינטרסים… ה”פוליטיקה” של הרצל מבוססת על דיפלומטיה צרופה, מתוך אמונה שלמה בכך שאת ההיסטוריה הפוליטית של האנושות עושה קבוצה קטנה של אנשים, קומץ של מנהיגים, וכי מה שהם מסכימים בינם לבין עצמם הופך לתוכן של ההיסטוריה הפוליטית.”[7]
ז’יטלובסקי אמר להרצל:
“אנו מהפכנים יהודים, אפילו הלאומנים ביותר מבינינו, אינם ציונים ואינם מאמינים כי ביכולתה של הציונים לפתור את הבעיה שלנו. לטרנספר את העם היהודי מרוסיה לארץ ישראל, היא בעינינו אוטופיה, ומשום שזו אוטופיה לא נזנח את הדרך אליה יצאנו – דרך המאבק המהפכני כנגד הממשלה הרוסית, אשר עשויה גם להביא לחירות לעם היהודי… הציונות מוטלת בספק כבר משום שאין היא עומדת עם המהפכה. תמיכה בה תהיה בלתי אפשרית אם ידמה כי היא נוקטת צעדים אשר יש בהם בכדי להזיק למאבק המהפכני היהודי.”[8]
חיים ויצמן, כימאי שסייע למכונת המלחמה הבריטית במהלך מלחמת העולם הראשונה ולימים יהפוך לנשיא הראשון של מדינת ישראל, כתב להרצל:
“רוב יהודי מערב אירופה מאמינים כי רוב יהודי מזרח אירופה הם ציונים. ההיפך הגמור הוא הנכון, רובם הם אנטי ציונים לא משום שהם מתבוללים, אלא משום שהם מהפכנים. רוב הסטודנטים היהודים תומכים בתנועה המהפכנית.”[9]
בכדי להגיע אל המוני הפועלים היהודים, קם לציונות אגף “שמאלי” – פועלי ציון של בורכוב, שתפקידם היה להטיף לפועלים היהודים לנטוש את המאבק המהפכני ולהצטרף למפעל הקולוניאליסטי הציוני, תוך שימוש בפראזות מרקסיסטיות. “אין אתם יכולים להיות פועלי תעשייה ברוסיה”, אמרו הבורכוביסטים, “על כן, עזבו את שאר הפועלים הלא יהודים והצטרפו למפעל הציוני. שם תהפכו לפועלי תעשייה ושם תבנו חברה סוציאליסטית.” ברוסיה עצמה, מפלגת פועלי ציון שיחקה תפקיד ריאקציוני ביותר, כאשר היא התנגדה לכל פעולה משותפת עם העובדים הלא יהודים וסייעה בפועל לשבירת שביתות.
ב-1901, הבונד גירש את פועלי ציון מן האיגודים המקצועיים והודיע להם כי היות שהם חיו בפינסק ולא בפלסטין, מסרים שכאלה בפינסק מהווים אובייקטיבית בגידה במעמד הפועלים, שכן הפועלים היהודים בפינסק היו ללא ספק עסוקים במאבק מעמדי נואש מול הקפיטליסטים והמשטרה.[10]
הבוז הציוני להמוני היהודים
למרות התיימרותם לייצג את המוני היהודים, הציונים התייחסו אל היהודים כאל טפילים, מוכים וחולים מבחינה חברתית.כאשר תיאודור הרצל עבד בפריז ככתב עבור עיתון וינאי, הוא בא במגע עם אנטישמים בולטים בתקופה זו. ארנסט פאוול דיווח בביוגרפיה שלו על הרצל, “מבוך הגלות”, כי הגורמים שמימנו וערכו את “לה ליברה פארול,” שבועון שהוקדש ל”הגנתה של צרפת הקתולית כנגד אתאיסטים, רפובליקנים, בונים חופשיים ויהודים,” הזמינו את הרצל לבתיהם כעניין שבשגרה.
פאוול כותב על התרשמותו של הרצל מאותם שמרנים ופרסומיהם:
“[הרצל] מצא את עצמו מרותק לאנשים אלה ולרעיונותיהם: “לה פראנס ז’וויב” נראה בעיניו כיצירה מבריקה – ממש כמו מאמרו הידוע לשמצה של דוהרינג “השאלה היהודית” עשר שנים לאחר מכן – הוא העלה בו רגשות סותרים ורבי עוצמה… ב-12 ליוני, 1895, בזמן ששקד על “המדינה היהודית”, [הרצל] ציין ביומנו, “אני חב את מרבית החירות המחשבתית שלי ל[אדוארד] דרומונט, משום היותו אמן.” נדמה כי המחמאה מוגזמת, אולם דרומונט השיב לה בתמורה בשנה שלאחר מכן בביקורת אוהדת במיוחד לספרו של הרצל, “לה פארול ליברה.”[11]
רפאל פאלק, ביולוג בכיר בישראל, פרסם את הספר “הציונות והביולוגיה של היהודים.” בספרו הוא טוען כי רבים מהציונים המובילים בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים ראו בתנועתם היבט אאוגני שמטרתו להציל את ה”מאגר הביולוגי” של היהודים, או המאגר הגנטי, מן ההתנוונות הנובעת כתוצאה מן החיים בגולה, והוא מצטט דוגמאות רבות.
משה הס, אשר היה מהראשונים שקראו להתחדשות לאומית יהודית בפלסטין, התייחס אל היהודים כאל גזע בספרו משנת 1862, “רומא וירושלים.” חיים נחמן ביאליק הצהיר ב-1934 במסיבת עיתונאים באוניברסיטה העברית: “אני, ממש כמו היטלר, מאמין בכוחו של הדם כרעיון.”
ד”ר ארתור רופין, ראש דסק פלסטין בהסתדרות הציונית העולמית, אשר רכש אדמות על מנת להקים סוגים שונים של התיישבויות, הציג את הרעיון האאוגני כאחת המטרות של הציונות. הוא היה משוכנע כי היהודים היו בעלי ייחודיות ביולוגית וכי יישובם בפלסטין הכרחי על מנת לשמר אותו. רופין כתב ב-1923: “אלמלא הזיקה הגזעית של היהודים לבני המזרח הקרוב, היה זה בלתי אפשרי להצדיק את הציונות.”
מרטין בובר, שהיה ליברל ונאור, הגדיר את הלאום באמצעות המונח בו השתמשו הגרמנים – ‘בלוט אונד בודן’ (דם ואדמה). הציונים גם הם השתמשו ברעיון הדם והאדמה, אמנם לא באופן שהוא התפתח בקרב הנאצים, אולם ניתן לומר בהחלטיות שהציונות כתנועה לאומית לקחה בחשבון את הביולוגיה של האנשים.
ד”ר מקס נורדאו, ידידו של הרצל, פיזיקאי ופובליציסט, אימץ את התיאוריות האאוגניות. הוא טען שעבור היהודים, החיים כקבוצה אתנית נפרדת הובילו אותם להתנוונות בגוף ובנפש. הוא המליץ כי היהודים יחיו בטבע ויאמצו סגנון חיים פיזי יותר – יהדות מבוססת שרירים. הוא חשב כי על הביולוגיה של היהודים להשתנות באמצעות השבחת גזע. כלומר, לשפר את הגזע היהודי באמצעות סלקציה כפי שנעשה בצמחים ובעלי חיים במטרה להדוף את תהליכי ההתנוונות.[12]
הרעיונות הגזעניים הללו נשאבו ישירות מנקודת השקפה ציונית, אשר הושפעה מרעיונות אנטישמיים רווחים. הרצל האשים פעמים רבות את היהודים בכך שהם הביאו על עצמם את שנאתם של הלא-יהודים. הרצל כתב ביומנו:
“כך האנטישמיות, אשר מושרשת היטב בתת-המודע של ההמונים, לא תפגע ביהודים. למעשה, אני מוצא יתרון גדול בבניית האופי היהודי, חינוך מצד ההמונים אשר יוביל להתבוללות. חינוך זה עשוי לקרות רק באמצעות סבל, והיהודים יסתגלו לכך.”[13]
“ארץ ללא עם – ” הטיהור האתני
לאחר 1897 הלו להגיע לארץ המהגרים הקולוניאליסטים הציונים. אולם לא הייתה זו התנחלות קולוניאליסטית רגילה של מעצמה שבאה לשדוד את פירות העבודה של המוני העם המקורי. בניגוד למדינת האפרטהייד בדרום אפריקה, שבינה לבין המדינה הציונית יש דמיון רב מאוד, השאיפה של הציונים הייתה לא לנצל את כוח העבודה של תושבי הארץ, אלא לגרש ולנשל אותם.
הציונים ידעו כי הרצל שיקר כאשר קרא לפלסטין “ארץ ללא עם,” אך מהרגע שהגיעו אליה, עשו כל מה שביכולתם כדי להפוך שקר זה לאמת. מטרה זו קיבלה ביטוי בשלוש הסיסמאות המרכזיות של התנועה הציונית: “גאולת האדמה, עבודה עברית ותוצרת עברית.” תנועת העבודה הציונית היא שעמדה מאחורי סיסמאות שוביניסטיות אלו. מסיבה זו הוקמה ההסתדרות של “העובדים העבריים בארץ ישראל,” שסירבה לקבל עובדים ערבים. קיבוצים “סוציאליסטיים” ציוניים לא קיבלו חבר או חברה ערביה. כתוצאה מהדיכוי הבריטי והתנחלות זאת, פרץ המרד הערבי של 1936. כל הזרמים בתנועה הציונית, כולל תנועת העבודה, עמדו עם האימפריאליזם הבריטי ושברו באמצעי טרור את המרד.
מיכאל בר-זוהר, בביוגרפיה בת שלושת הכרכים שכתב על בן-גוריון, מודה בגלוי כי האמירה שפלסטין הייתה ריקה היה מיתוס, והוא הסביר במילים אלו את אופן התפתחותו של המיתוס הזה:
“מה קרה לסיסמה: “עם ללא ארץ שב לארץ ללא עם?” האמת הפשוטה היא שפלסטין לא הייתה ריקה וכי היהודים היוו בה מיעוט קטן באוכלוסיה. בימים של בניית האימפריות, המעצמות המערביות ראו בילידים כמחוסרי כל חשיבות בשאלה האם ליישב או לא ליישב טריטוריה מסוימת במהגרים. אפילו אחרי מלחמת העולם הראשונה, המושג הגדרה-עצמית… היה עדיין שמור בלעדית לעולם המפותח.”[14]
שיתוף פעולה עם הפשיזם
המיתוס האהוב על הציונים הוא שמדינת ישראל הוקמה על מנת למנוע שואה חדשה ליהודים. השואה היא ההצדקה לכל מעשי הנבלה שהמדינה הציונית מעוללת. ראש הממשלה נתניהו (2009) שייך לזרם הפוליטי הרביזיוניסטי שנוסד על ידי זאב ז’בוטינסקי. ז’בוטינסקי יצר קשר עם הלאומן הימני האוקראיני, סימון פטלורה, אשר ארגן פוגרומים כנגד היהודים, והציע להקים עבורו כוח משטרה יהודי אשר ישחרר את ידי הצבא הלאומני האוקראיני להילחם בבולשביקים.[15]
בשנות השלושים המוקדמות, החליט ז’בוטינסקי להקים בית ספר מפלגתי באיטליה והרביזיוניסטים המקומיים, אשר הזדהו בגלוי עם הפשיסטים, שימוש כלובי פוליטי ברומא. הוא ידע היטב כי הבחירה באיטליה כמיקום של בית הספר המפלגתי רק יחזק את התדמית הפשיסטית שלהם, אולם הוא נע כל כך ימינה עד שהוא איבד כל עניין במה ש”אויביו” יחשבו והוא אף הדגיש באוזניו של אחד מחסידיו האיטלקים כי הייתה לו אפשרות להקים את בית הספר במקום אחר, אולם “אנו… מעדיפים להקימו באיטליה.” כבר ה-1934 החליטו האיטלקים כי אינם מרוצים מכך שלמרות יחסי הידידות בין התנועות, סוקולוב, וייצמן והנהגת ההסתדרות הציונית, לא הראו כל סימן לכך שהם מתכוונים לשבור מלונדון. בנוסף האיטלקים הביעו מורת רוח על כך שבהסתדרות הציונית הלך וגבר האגף הסוציאל דמוקרטי הפועלי של הציונות, אשר היה בעל זיקה, ולו קלושה ביותר, לאויביהם הסוציאליסטים שפעלו באיטליה במחתרת באותה תקופה. מסיבה זו הם הביעו נכונות רבה להראות תמיכה ברביזיוניסטים, אשר ניכר עליהם כי הם מהווים את הפשיסטים של ציון. בנובמבר 1934, התיר מוסוליני לבית”ר להקים יחידה באקדמיה הימית ב-סיוויטאווצ’יה שנוהלה בידי החולצות השחורות.[16]
בראשית ינואר 1941, אגף נוסף של הרביזיוניסטים, ארגון מחתרת קיצוני בשם “לוחמי חירות ישראל”, הידוע בשם לח”י או כנופיית שטרן, הציעה לגרמניה הנאצית ברית כנגד בריטניה. מנהיג הארגון, אברהם שטרן, התפלג מן הארגון הלאומני הקיצוני “ארגון צבאי לאומי”, בראשותו של בגין, בשל עמדת הקבוצה ביחס לבריטניה, בה תמך בגין במהלך מלחמת העולם השנייה. שטרן ראה בבריטניה כאויבי הראשי של הציונות. הצעה זו, “לפתרון השאלה היהודית באירופה ולהשתתפותו הפעילה של הלח”י במלחמה לצד גרמניה”, ניתן למצוא בספרו של דוד ישראלי.[17]
אולם הרביזיוניסטים לא היו היחידים ששיתפו פעולה עם הפשיסטים. שישה חודשים לאחר שהיטלר עלה לשלטון, הפדרציה הציונית של גרמניה (הקבוצה הציונית הגדולה ביותר בהפרש ניכר בגרמניה תחת השם “הרצליה”), הוציאה תזכיר מפורט ובו הציעה באופן רשמי תמיכה ציונית ב”פתרון” ה”שאלה היהודית:”
“הציונות מאמינה כי תחיית החיים הלאומיים של עם, אשר מתרחשת כעת בגרמניה באמצעות שימת דגש על האופי הנוצרי והלאומי שלה, עליה להתרחש גם בקבוצה הלאומית היהודית. גם עבור הקבוצה היהודית ישנה חשיבות מכרעת לשורשים הלאומיים, הדתיים, הגורל המשותף ותחושת הייחודיות, בעיצוב קיומה. משמעות הדבר היא שיש להתגבר על האינדיבידואליזם האגואיסטי של העידן הליברלי ולהחליפו בתחושת קהילה וערבות הדדית… אנו מאמינים כי דווקא גרמניה [הנציונל סוציאליסטית] החדשה היא זו המסוגלת, באמצעות נחישות אמיצה בטיפול בשאלה היהודית, לקדם משמעותית את פתרון הבעיה אשר, למען האמת, עליה להיפתר גם בקרב רוב העמים האירופאיים…”[18]
עיתון הפדרציה, “יודישה רונדשאו”, העביר מסר דומה:
“הציונות מכירה בקיומה של בעיה יהודית ושואפת לפתרון רחב-היקף ורב תועלת. לצורך כך הציונות מייחלת לעזרתם של כל העמים, בין אם הם בעד או נגד היהודים, משום שבאמצעות עמדה זו אנו מתמודדים כאן עם בעיה קונקרטית ולא סנטימנטלית, אשר בפתרונה מעוניינים כל העמים.”[19]
עד שלהי 1938, התנועה הציונית שגשגה בגרמניה תחת שלטונו של היטלר. תפוצתו של הדו-שבועון של הפדרציה הציונית, ה-“יודישה רונדשאו”, גדלה בהיקף עצום. ספרים ציוניים רבים פורסמו. ה”אינציקלופדיה יודאיקה” אף מציינת כי בשנים אלו בגרמניה “הפעילות הציונית הייתה בשיא עוצמתה.”
האס. אס. היה נלהב במיוחד בתמיכתו בציונות. קצין האס. אס. ליאופולד וון מילדנסטיין וקורט טוכלר, בכיר בפדרציה הציונית, סיירו בפלסטין יחדיו במשך שישה חודשים על מנת להעריך את ההתפתחות הציונית בה. בהתבססו על תצפיותיו, וון מילדנסטיין כתב סדרה של שניים-עשר מאמרים עבור העיתון היומי הברלינאי החשוב “דר אנגריף” אשר יצא לאור בשלהי 1934, תחת הכותרת “נאצי נוסע לפלסטין.” סדרת המאמרים הביעה הערצה רבה לרוח החלוציות ולהישגיהם של המתיישבים היהודים. הפיתוח העצמי הציוני, כתב וון מילדנסטיין, ייצר סוג חדש של יהודי. הוא שיבח את הציונות כבעלת תועלת רבה הן עבור העם היהודי והן עבור העולם כולו. בית לאומי יהודי בפלסטין, כתב במאמרו המסכם, “פרץ את הדרך לריפוי פצע בן מאות שנים על גופה של האנושות: השאלה היהודית.”
דר אנגריף העניק מדליה מיוחדת בעלת צלב-קרס בצדה האחד ומגן דוד בצדה האחר, על מנת להנציח את הביקור המשותף לאיש ה-אס. אס. ולציוני. מספר חודשים לאחר הופעת המאמרים, וון מילדנסטיין קודם לתפקיד ראש המחלקה לענייני יהודים בשירות הביטחון של ה-אס. אס. במטרה לתמוך בהגירה והתפתחות ציונית אפקטיבית יותר.[20]
בראיון לאחר המלחמה, יושב הראש לשעבר של הפדרציה הציונית של גרמניה, ד”ר האנס פרידנתל, סיכם את המצב: “הגסטאפו עשה כל שביכולתו בימים אלו על מנת לעודד הגירה, במיוחד לפלסטין. לעתים קרובות קיבלנו סיוע כאשר הזדקקנו לדבר כלשהו מן הרשויות בכל הנוגע להגירה.”[21]
אחרי 1937, הממשלה הבריטית הטילה מגבלות חמורות חסרות תקדים על הגירה יהודית לפלסטין. בתגובה שירות הבטחון של ה-אס. אס. ערך ברית סודית עם הארגון החשאי הציוני “מוסד לעליה ב'”, במטרה להבריח יהודים באורח בלתי-חוקי לפלסטין. שיתוף הפעולה האינטנסיבי הזה הוביל לכך שמספר שיירות של אוניות הצליחו להגיע לפלסטין למרות שחופיה נשמרו על ידי אוניות מלחמה בריטיות. הגירה יהודית, חוקית או בלתי חוקית, מגרמניה לפלסטין הלכה וגברה באורח דרמטי בין השנים 1938 ו-1939. עשרת אלפים יהודים נוספים היו אמורים לצאת לדרך ב-1939, אולם פריצת המלחמה בספטמבר סתמה את הגולל על המבצע.
גולת הכותרת של שיתוף הפעולה הציוני-נאצי בעידן היטלר היה הסכם ההעברה. במסגרת עסקה זו התאפשרה הגירתם של אלפי גרמנים-יהודים לפלסטין עם הונם. ההסכם נערך בשנת 1933 במסגרת שיחות בין בכירים גרמנים וחיים ארלוזורוב, המזכיר הפוליטי של הסוכנות היהודית של ההסתדרות הציונית העולמית.[22]
הסכם בלתי-רגיל זה קבע כי כל יהודי המבקש להגר לפלסטין יפקיד את הונו בחשבון מיוחד בגרמניה. הכסף נועד לרכישת תוצרת גרמנית: כלים חקלאיים, חומרי בניין, משאבות, דשנים וכן הלאה, אשר יוצאו לפלסטין ונמכרו על ידי “חברת ההעברה” היהודית בתל אביב. הכסף ממכירה זו ניתן למהגרים היהודים עם הגעתם לפלסטין בהתאם לכסף שהפקידו בגרמניה. סחורות גרמניות הציפו את פלסטין בזכות ההעברה וזמן קצר לאחר מכן נוספו אליהן במסגרת עסקת חליפין, עצים גרמניים, כלי רכב, מיכון חקלאי וסחורות נוספות בתמורה לתפוזים תוצרת פלסטין. ההסכם שרת את המטרה הציונית להביא מתיישבים יהודים והון למטרות פיתוח לפלסטין, ואת המטרה הגרמנית לנקות את גרמניה מקבוצה זרה ובלתי רצויה.
ב-1935 הקונגרס הציוני נערך בשווייץ ורובו המוחץ תמך בהסכם. ב-1936 הסוכנות היהודית (“ממשלת הצללים” הציונית בפלסטין) תפסה שליטה מוחלטת על ההעברה והמשיכה להפעילה עד אשר נזנחה רק משום שמלחמת העולם השנייה כפתה זאת. בין השנים 1933 ו-1941, כ-60,000 גרמנים-יהודים היגרו לפלסטין במסגרת ההעברה והסכמים נוספים בין גרמניה לציונים, כעשירית מאוכלוסיית היהודים בגרמניה של 1933. גרמנים-יהודים אלה היוו כ-15 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית בפלסטין של 1939. כמה מן המהגרים במסגרת ההעברה העבירו כמות נכבדת של הון אישי מגרמניה לפלסטין. ההיסטוריון אדווין בלאק ציין כי: “רבים מהם, במיוחד בשלהי שנות השלושים, הורשו להעביר העתקים מדויקים של הבתים והמפעלים שבבעלותם – אכן העתק כמעט מושלם של עצם קיומם.”[23]
הסכום הכולל שהועבר מגרמניה לפלסטין במסגרת ההעברה בין אוגוסט 1933 וסוף שנת 1939 היה 8.1 מיליון לירה-שטרלינג או 139.57 מיליון מארק גרמני, אז בשווי של יותר מ-40 מיליון דולר. הסכום הזה כלל 33.9 מיליון מארק גרמני (13.8 מיליון דולר) שסופקו על ידי בנק הרייך.[24]
הציונים לא היו מעוניינים בכל היהודים, אלא ביהודים עשירים מחד ובחלק מהיהודים הצעירים הבריאים אותם יכשירו להיות עובדים תוך סילוק הפועלים הערבים מאידך. בן גוריון ציין כי: “אילו ידעתי כי ניתן היה להציל את כל ילדי גרמני על ידי שילוחם לאנגליה, אך רק מחציתם על ידי שילוחם לפלסטין, הייתי בוחר באפשרות השנייה – זאת משום שאין אנו צריכים לקחת בחשבון את הילדים הללו בלבד, אלא את ההיסטוריה של העם היהודי כולו.” בעקבות אירועי ליל-הבדולח, בן גוריון העיר כי: “התודעה האנושית עשויה להביא מדינות שונות לפתוח את דלתותיהן לפליטים יהודים מגרמניה.” הוא ראה זאת כאיום והזהיר כי: “הציונות נמצאת בסכנה.” כך מצטט ההיסטוריון הישראלי, תום שגב, בספרו “המיליון השביעי.”
מנהיגי התנועה הציונית לא רק שיתפו פעולה עם קשר השתיקה ביחס לגורלם של היהודים, אלא גם סייעו בסגירת שעריהן של מדינות מערביות דוגמת קנדה, ארה”ב ובריטניה בפניהם. (ראו ספרו של לני ברנר, “הציונות בעידן הדיקטטורים”).
ב”מיליון השביעי” כותב תום שגב כי לסוכנות היהודית היו הזדמנויות רבות להציל יהודים, אולם אנשיה חיבלו בהצעה אחר הצעה והעדיפו להשקיע את משאביהם במפעל ההתיישבות מאשר בהצלת יהודים. בן גוריון אמר כי אין מחובתם של הציונים להציל את יהודי אירופה, אלא לגאול את אדמת ארץ ישראל עבור הישוב. וייצמן סיפר לקונגרס הציוני של 1937 על העדות שמסר בפני ועדת פיל:
“הזקנים יעברו מן העולם; אם יישאו בגורלם אם לאו. הם היו אבק, אבק כלכלי ומוסרי, בעולם אכזר… שני מיליון, ואולי פחות מכך; “שארית הפליטה” – נצר בלבד ישרוד. היה עליהם להשלים עם כך. עליהם להשאיר את השאר לעתיד – לנוער שלהם. אם יחושו ויסבלו, הם ימצאו את הדרך, באחרית הימים.”[25]
פרשת קסטנר והשמדת יהדות הונגריה
רודלוף קסטנר, מבכירי מפלגת העבודה הציונית, שהיה אחראי על וועד ההצלה בהונגריה, שיתף פעולה עם הנאצי אדולף אייכמן בתוכנית להצלת 1685 יהודים חשובים, שכללו גם את בני משפחתו. הוא שבחר מי ינצל והוא פעל עם קצין הס.ס קרל בכר שהיה אחראי על המחלקה הכספית של הס.ס. תמורת חיי הנכבדים הציונים, קסטנר הסכים לא להודיע ליהודי הונגריה כי התוכנית של היטלר היא להשמיד את יהודי הונגריה. לאחר המלחמה קסטנר גם העיד במשפט נירינמברג לטובתו של בכר שהיה מהאחראים על רצח חצי מליון יהודים.
קסטנר לא פעל לבד בנושא זה, אלא קיבל את תמיכת ההנהגה של בכירי הסוכנות היהודית. תום שגב מספר כי אילו היהודים היו יודעים על התוכנית להשמדתם הם היו בורחים לרומניה, במקום זאת הם עלו ללא כל התנגדות לרכבות שהוליכו אותם למותם. (ראו את הספר Perfidy של בן הכט.)
מלחמות אימפריאליסטיות
המיתוס הציוני מספר כי הציונים הסכימו בלב כבד לקבל את תוכנית החלוקה של האו”ם ב-1947, ולוותר על מחצית מולדתם ההיסטורית למען שלום. במציאות, הייתה זו הסכמה מהפה לחוץ, גם של האו”ם וגם של הציונים. בעוד בן גוריון”מקבל” את ההחלטה, הוא כתב לבנו, “אנו מוותרים היום על מה שיהיה שלנו מחר.” ההנהגה הציונית שיתפה פעולה עם מלך ירדן, עבדאללה, והגיעה עמו להסכמה על פיה השטח שהאו”ם הקצה לכאורה לפלסטינים יימסר למעשה למלך ירדן. המחלוקת הייתה על שני מקומות בלבד: ירושלים ולטרון, ושם אכן נערכו קרבות בין הציונים והלגיון הירדני, כפי שתיאר זאת היטב בני מוריס בספרו “הדרך לירושלים.”
בעוד שבן גוריון “מקבל” את ההחלטה, לא היה זה יותר ממס שפתיים. ב-1938, בן גוריון הבהיר כי תמיכתו בהקמת מדינה יהודית בחלקים מפלסטין הייתה רק שלב ביניים. הוא כתב: “אהיה מרוצה עם חלק מהארץ, אולם על בסיס ההנחה כי אחרי שנבנה כוח חזק דיו לאחר הקמת המדינה – נבטל את חלוקת הארץ ונשתרע על פני ארץ ישראל כולה.”[26]
בדומה לכך, הוא ציין בפני בנו עמוס באוקטובר 1937 כי “מדינה יהודית” בחלקים של פלסטין:
“[…] אינה הסוף אלא ההתחלה. הקמתה תעניק דחיפה חזקה למאמצינו ההיסטוריים לגאולת הארץ בשלמותה. זאת משום שלמדינה היהודית יהיה צבא מצוין – אין לי ספק כי צבאנו יהיה אחד המצוינים בעולם – ולכן אני בטוח כי לא נהיה מוגבלים בהתיישבות בשאר חלקי הארץ, אם בהסכמה הדדית והבנה עם שכנינו הערבים, אם בדרך אחרת כלשהי… עודני מאמין… כי לאחר שנהפוך לרבים וחזקים, הערבים יבינו כי יהיה זה לטובתם המירבית להיכנס בברית עמנו ולהפיק תועלת מעזרתנו, בתנאי שיאפשרו לנו ברצונם הטוב להתיישב בכל חלקי פלסטין.”[27]
מיד לאחר הצעת החלוקה של האו”ם בנובמבר 1947, בן גוריון הפציר במפלגתו להסכים לה משום שלעולם לא תהיה סופית, “לא בכל הנוגע למשטר, לא בכל הנוגע לגבולות, ולא בכל הנוגע להסכים בין לאומיים.”[28]
הנכבה
בתקופה שבין תכנית החלוקה של פלסטין שאומצה על ידי האסיפה הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר, 1947 לבין הפסקת האש שהביאה לקיצה של המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה ב-1949, בין 700 ל-900 אלף פלסטינים נאלצו להימלט על נפשותיהם ונטשו את בתיהם ואדמותיהם אשר נכבשו וסופחו לשטחה של מדינת ישראל.
רובם המוחץ של הפליטים אולצו לעזוב, ראשית, כתוצאה מן העימותים שבין הישראלים והפלסטינים, ובהמשך כתוצאה מן המלחמה הערבית-ישראלית, אשר במהלכה בוצעו בין 30 ל-40 מעשי טבח במסגרת אסטרטגיית גירוש צבאית-פוליטית. בן גוריון הגה את “תכנית ד'”: תכנית העל לכיבוש פלסטין באמצעות טיהור אתני.
התעמולה הציונית הרשמית טוענת כי הפליטים (שמספרם, על פי הערכות הציונים, אינו עולה על 500 אלף) עזבו ברובם מרצון משום ששעו לקריאותיהם של מנהיגיהם שהבטיחו להם לשוב מיידית לאחר הניצחון. יתר על כן, הציונים טוענים כי מעשי הטבח המעטים (והמצערים) שנערכו – ובמיוחד טבח דיר יאסין ב-9 לאפריל 1948 – בוצעו על ידי חיילים קיצוניים הקשורים בארגוני האצ”ל והלח”י.
אולם כבר בשנות החמישים גרסה זו החלה להתפורר. מאוחר יותר, באמצע שנות השמונים, מספר היסטוריונים ישראלים שראו בעצמם היסטוריונים רביזיוניסטים – שמחה פלאפן, תום שגב, אבי שליים, אילן פפה, ובני מוריס – הפריכו את השקרים הציוניים. ספרו של מוריס, “לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים,” על היותו ציוני, מהווה מהלומה ניצחת לשקר הציוני.
תמונת המצב הכללית של מאזן הכוחות בין הציונים והערבים ב-1947 ו-1948, סותרת את הסיפורים הבדיוניים הרווחים בדבר קהילה יהודית חלשה שידה על התחתונה מבחינה צבאית, תחת איום בהשמדה מצד המוני הערבים המאוחדים והחמושים היטב. ההיפך המוחלט הוא הנכון, לציונים היה יתרון עצום על פני הערבים מבחינת כמות הנשק, דרגתו הטכנולוגית, כמות החיילים, רמת המיומנות. יתר על כן, הציונים נהנו מיתרון עצום כתוצאה מן התמיכה לה זכו מצד שתי המעצמות האימפריאליסטיות העיקריות: ארה”ב וברה”מ, ונוסף על כך הציונים גם נהנו מתמיכת דעת הקהל העולמי שהושפעה משואת היהודים, אותם התיימרו הציונים לייצג.
היכן היו הבורכוביסטים הציונים, שהעמידו פני מרקסיסטים, בעת הנכבה? הם כבר היו חברים במפ”ם, מפלגת הציונים הסטליניסטית, אשר טענה כי מלחמת 48 הייתה מלחמת שחרור וסייעו לשחרר את הערבים מאדמותיהם ובתיהם ולהפכם לפליטים.
והיכן הייתה המפלגה הקומוניסטית, משרתת המשטר הקונטר-מהפכני במוסקבה? היא לא הסתפקה בתעמולה כי המלחמה היא מלחמת שחרור העם היהודי. חבריה, נאמנים למדיניות החזית העממית, דאגו לייבא נשק מצ’כיה,שנכבשה על ידי הצבא “האדום” תוך דיכוי מעמד הפועלים, נשק בו גירשו הציונים את הערבים הפלסטינים. במלחמה זו העמדה המהפכנית הייתה תבוסה מהפכנית לציונות וניצחון מהפכני להמונים הערבים.
מלחמות כיבוש
מלחמת 56 הייתה המשכה של מלחמת 48, אלא הפעם הברית באופן גלוי כללה גם את בריטניה וצרפת, מדינות אימפריאליסטיות שנאבקו כדי לשמור על שארית האימפריה שלהן, כאשר המטרה היא לא רק להכות במשטר של נאצר ובתנועה לשחרור לאומי של אלג’יריה, אלא להקים את ממלכת ישראל השלישית, כדברי בן גוריון לפני שנאלץ להחזיר את סיני למצרי בלחץ אמריקאי וסובייטי. שתי מדינות אימפריאליסטיות אלו לא רצו במתחרים בריטים וצרפתים שהפסידו את האימפריות שלהן במלחמת העולם השנייה. המוסר של האימפריאליסטים הוא מוסר של כרישים.
מכאן לא רחוקה הייתה הדרך למלחמה הבאה. מלחמת 67 נערכה לא רק על מנת להפיל את משטרו של נאצר, אלא כדי להשלים את החזון הציוני של “ארץ ישראל השלמה”. לא הימין הציוני הוא שעמד בראש הממשלה, ולא הימין הציוני היה זה שהקים את המליציות הפרוטו פשיסטיות של המתנחלים: היו אלו מנהיגי תנועת העבודה הציונית. חברו אליהם”הקומוניסטים” בהנהגת סנה, מיקוניס ואסתר וילנסקה. היה זה צעד עקבי עם המדיניות של התמיכה בהקמת מדינת ישראל.
החזון המשיחי של ממלכת ישראל השלישית וחזונו של הרצל המפעפע גם כיום של להיות חומה עבור המערב האימפריאליסטי. ממשיך להיות המדיניות של שליטי מדינת ישראל. חלום בלהות זה כולל לא רק את סיני אלא את מחציתה של לבנון, ומכאן מלחמת 78, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה, והטבח בעזה בשנת 2009. מכאן ההכנות למלחמה כנגד סוריה ואיראן.
תרמית שתי המדינות לשני העמים
מאז 1947 כאשר התקבלה באו”ם החלטת החלוקה, אנו שומעים על תוכניות של השמאל בארץ לפתרון השאלה הלאומית הפלסטינית במסגרת הקמתה של מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל: “שתי מדינות לשני עמים”.
אולם מאז שהתקבלה במטבח השודדים ההחלטה לחלק את הארץ, המדינה הציונית קמה תוך שלילת הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני, הנמשכת עד היום. עמדה אותה אימץ האימפריאליזם האמריקאי והאירופאי ומעידה על הסמיכות שבין שמאל זה ובין האימפריאליזם. אומנם אין אפשרות לשים באופן אוטומטי את הסימן מינוס במקום הפלוס שמציב האימפריאליזם, שכן מסיבות שלו יכול האימפריאליזם להעלות עמדה נכונה, אולם התמיכה בציונות שוללת בפועל את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני על ארצו שנשדדה ממנו על ידי הציונים ועל כן היא פסולה. ששה עשורים עברו מאז חלוקת הארץ, זמן מספיק כדי להבין כי הרעיון של שתי מדינות לשני עמים הוא לא רק רעיון הזוי אלא משמש כיסוי ותמיכה בתנועה הציונית.
התנועה הציונית אינה תנועה לשחרור לאומי של העם היהודי העולמי. ראשית אין בנמצא עם עולמי, זאת פיקציה שמקורה בהגדרות של הכנסייה הקתולית ימי הביניים אשר טענה כי כל הנוצרים הם עם אחד, כמוהם המוסלמים וכמוהם היהודים.
הטענה כי היהודים הם עם אחד היא לכל היותר המצאה אידיאולוגית של המאה ה- 19 שמאחוריה תוכניות אימפריאליסטיות בתקופה של המרוץ של האימפריות האירופאיות ובמיוחד הבריטית אחר המושבות האחרונות באפריקה ובמזרח התיכון כאשר הן מוכנות להשתמש בהתנחלות של יהודים באפריקה , אל עריש או פלסטין כדי להבטיח את שליטתן באזור.
המושג עם בתקופה המודרנית מתייחס בראש וראשונה לטריטוריה משותפת וליהודים החיים במדינות שונות לא הייתה שום טריטוריה משותפת במאה ה-19 כאשר המציאו את היותם עם לצרכים פוליטיים אימפריאליים. שנית הטענה כי התנועה הציונית, תנועה של מתנחלים מתיישבים בחסות האימפריה הבריטית אשר פעלה לנישול הערבים החיים בארץ, היא תנועה לשחרור לאומי אינה אלא זריית חול בעיניים.
התנועה הציונית בעת קומה הייתה תנועה זעיר בורגנית שהתנגדה לתנועת הפועלים וביקשה לשרת את האימפריאליזם בדרך של ניתוק הפועלים היהודים מאחיהם ואחיותיהם הלא יהודים בארצות בהן היא פעלה תוך התנחלות קולוניאליסטית בחסות האימפריאליזם. מכאן הדמיון לתנועה הפשיסטית אשר גם היא תנועה זעיר בורגנית אנטי פרולטארית המשרתת את האימפריאליזם. ההבדל הוא כי התנועה הציונית לא חתרה לתפוס את השלטון באירופה,אלא להקים מדינה בורגנית בחלק של ה”עולם השלישי” הסופר מנוצל על ידי האימפריאליזם.
הציונות לא הייתה התנועה היחידה מסוגה רודזיה, דרום אפריקה, אלג’יריה וטוניסיה, היו מושבות של מתנחלים אירופאים, ההבדל הוא שישראל נותרה המדינה האחרונה מסוגה שגורלן של האחרות מרמז על העתיד המחכה לה.
הארץ המובטחת
יש המנסים לגונן על התנועה הציונית בטענה כי בניגוד לתנועות של מתנחלים מתיישבים אחרים היהודים שבו אל ארצם המקורית. אולם טיעון זה מתעלם בכוונה תחילה מתנועות דומות שטענו טענה זהה. הפרוטסטנטים שהיגרו מאירופה ל”עולם החדש” טענו כי אמריקה היא הארץ המובטחת לעם הבחירה-הפרוטסנטים. הבורים שהתנחלו בדרום אפריקה טענו כי הם בורחים מפרעה(הבריטים) ומתיישבים כעם התנ”ך בארץ המובטחת. התנועה של השחורים הקולוניאליסטים האמריקאים שהתנחלה בליבריה טענה כי הם שבים לארצם המקורית. לא רק זאת, אלא מחקרים רבים מוכיחים כי הרומאים לא הגלו את כל היהודים , אלא את האצולה בלבד וכי הפלסטינים בני ימינו הם הצאצאים של אותם יהודים שלא הגלו ואשר התנצרו והתאסלמו. האמת היא כי בן גוריון ויצחק בן צבי כתבו מחקר בנושא זה ב1922אשר הוסתר עם פרוץ המרד הערבי בשנות השלושים. (על כך מעיד ד”ר שלמה זנד בספרו, “מתי הומצא העם היהודי”, וכן למשל אלי אשד באתרו במאמר “בראשית הייתה פלסטין”)
חלוקת הארץ
חלוקת הארץ לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה המשכה של חלוקת האזור המלאכותית בידי האימפריאליזם הבריטי והצרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה. ההבדל הוא כי בחלוקת הארץ ב1947- 1948 תמכו גם הסטליניסטים הסובייטים והמפלגות הגרורות שלהן, כחלק מחלוקת אזורי ההשפעה הבין אימפריאליסטית בהתאם להסכמי יאלטה ופוסדם. בניגוד לאלו שהאמינו כי ברית המועצות הייתה מדינה סוציאליסטית או לפחות מדינת פועלים (מנוונת) כבר ערב מלחמת העולם האימפריאליסטית השנייה, ברית המועצות הייתה מדינה קפיטליסטית אימפריאליסטית לאחר שמדינת הפועלים חוסלה סופית בתקופת הטיהורים הגדולים.
יש הטוענים כי אילו ההנהגה הפלסטינית של המופתי חאג’ מֻחמד אמין אל-חֻסֶיני הייתה מקבלת את החלטת האו”ם, כיום העם הפלסטיני היה חי במדינה משלו ולא היה סכסוך. חאג’ אמין היה אומנם ריאקציונר, שפחד מההמונים וממהפכה סוציאליסטית, והגן על בעלי האדמות הגדולים, הוא הגיע לתפקידו הודות לנציב הבריטי הראשון , הציוני הרברט סמואל. אולם הטענה כי אילו הייתה לעם הפלסטיני הנהגה פרו ציונית, מסוגם של הנששיבים או מסוגו של אבו מאזן, כיום, העם הפלסטיני היה זוכה בהגדרה עצמית היא תעמולה דמגוגית, כפי שכול מי שחקר את ההיסטוריה חייב לדעת. לא ניתן היה להקים מדינה ציונית מבלי גרוש מסיבי של הפלסטינים. כבר תוכנית ועדת פיל ב-1937 אשר המליצה על הקמת מדינה יהודית על 17 אחוזים משטחי הארץ המליצה על גרוש מסיבי של ערבים פלסטינים בדומה לגרוש הטורקי יווני של 1922. הסיבה לכך הייתה כי כל הארץ הייתה מיושבת בכפרים ובערים פלסטינים וכפי שמשה דיין בנאום ידוע הצהיר, אין יישוב יהודי שלא היה קודם לכן יישוב ערבי:
“כפרים יהודיים נבנו במקום כפרים ערביים. אינכם אפילו יודעים את שמות הכפרים הערביים הללו, ואינני מאשים אתכם משום שספרי הגאוגרפיה כבר לא קיימים. לא רק שהספרים לא קיימים, הכפרים הערביים עצמם כבר לא שם. נהלל קמה במקום מחלול; קיבוץ גבת במקום ג’יבתה; קיבוץ שריד במקום חונייפיס; וכפר יהושע במקום תל א-שומאן. אין ולו אתר בנוי יחיד בארץ הזו מבלי אוכלוסיה ערבית קודמת.”[29]
גרוש העם הפלסטיני לא החל עם כניסת הצבאות הערביים שנשלטו על ידי הבריטים לארץ במאי-1948 אלא כבר בסוף 1947.
אותם כוחות פוליטיים אשר תמכו בחלוקת הארץ, כמפלגה הקומוניסטית, הם אותם כוחות אשר ממשיכים להפיץ אשליות בדבר האפשרות להקמתה של מיני מדינה פלסטינית כפתרון השאלה הלאומית. אולם מי שמאמין לאחר ה-60 השנים האחרונות כי בידי האימפריאליזם ומשרתיו לפתור את השאלה הלאומית הפלסטינית חי בבועה אידיאולוגית מנותקת מההיסטוריה. טענותיו אינם אלא ביטוי פוליטי של הזעיר בורגנות המבקשת לשרת את הסדר האימפריאליסטי: או שהעם הפלסטיני יזכה לעצמאות לאומית בכל ארצו שנשדדה,או שימשיך להיות עם מדוכא.
השאלה הלאומית הפלסטינית נוצרה כחלק משוד ודיכוי ההמונים הערבים על ידי האימפריאליזם. הבורגנות המקומית המשתפת פעולה עם האימפריאליזם ועם המדינה הציונית האימפריאליסטית , בגדה במהפכה הבורגנית הדמוקרטית,דהינו במאבק האנטי אימפריאליסטי.
כיום העם הפלסטיני בחלקו הניכר הוא עם של פליטים, חלקו שבוי בידי ישראל, חלקו כלוא בגטו בעזה, כאשר בחלל האוויר אפשרות סיפוחו למצרים, בתמיכת הנהגת החמאס וחלקו האחר שבוי בגדה המערבית תחת שלטון מושחת של הרשות הפלסטינית המשתפת פעולה עם ישראל ועם האימפריאליזם.
ניסיונה של הזעיר בורגנות הנאצריסטית והבעתיסטית לאחד את האזור ולשחררו מהשליטה האימפריאליסטית נכשל. אין לזעיר בורגנות אופן ייצור משלה, ועל כן אם אינה תומכת במהפכה של מעמד הפועלים היא כבולה לקפיטליזם הנשלט על ידי בעלי ההון המונופוליסטיים.
תפקידיה של המהפכה הדמוקרטית: איחוד האזור, עצמאות לאומית כולל שיבת הפליטים, המהפכה האגרארית , תיעוש ושוויון זכויות, הפכו לכן לתפקידיו של מעמד הפועלים, שיממש תפקידים אלו לאחר מהפכה של פועלים בראש ההמונים.מהפכה שלא תעצור במימוש תפקידים אלו, אלא תמשיך בכיוון בניית חברה סוציאליסטית, כחלק מהמהפכה הסוציאליסטית העולמית.
מסיבה זו אנו גם קוראים לאסיפה מכוננת בפלסטין שתכלול גם את היהודים וגם את הפליטים ותושבי השטחים שנכבשו ב-67 יחד עם הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, אסיפה שלדעתנו תקום רק לאחר מהפכה פרולטארית.
האם הישראלים הם לאום?
בין אם הישראלים הם לאום או לא, אנו כמרקסיסטים איננו תומכים בזכות ההגדרה העצמית של מדינות אימפריאליסטיות. עמדתנו עומדת בסתירה מוחלטת לעמדותיהם של הטוענים למרקסיזם מקרב מעמד הביניים אשר טוענים כי מרקסיסטים תומכים בזכות להגדרה עצמית של כל הלאומים, כולל האימפריאליסטיים.
מדינת ישראל היא המדינה היחידה אשר הייתה קולוניה בעברה ועלה בידיה להפוך למדינה אימפריאליסטית. היא הפכה לאימפריאליסטית לפני מלחמת 1967, אז השלימה את הצבר ההון הפרימיטיבי שלה באמצעות נישולם של הפלסטינים, ולאחר מכן באמצעות הסכמי השילומים עם גרמניה, אליהם הצטרפה התמיכה האדירה מצד האימפריאליזם האמריקני.
ניתן לומר כי בישראל יש אלמנטים אובייקטיביים המאפיינים לאומים רבים: רצף טריטוריאלי, כלכלה משותפת; מדינה ותרבות משותפת. אולם לא ייתכן לאום היכן שאין תודעה לאומית, כלומר, תודעה בורגנית של אינטרס משותף הנפרד מאלה של לאומים אחרים (המשקפים מציאות של כלכלה לאומית שאיחדה שווקים מקומיים). לישראלים לעומת זאת, יש תודעה ציונית ולא תודעה ישראלית לאומית.
איננו טוענים כי על לאומים מדכאים להיאבק כנגד האימפריאליזם על מנת להפוך ללאום. הקנדים והאוסטרלים שטבחו בילידים, הם לאומים אף על פי שלא זכו בעצמאותם באמצעות מלחמה. הבורים בדרום אפריקה, לעומת זאת, אינם לאום, אף על פי שהם לחמו כנגד השלטון הבריטי.
בניגוד ללאומים מדכאים, התודעה הלאומית של לאומים מדוכאים נוצרת מתוך מאבק כנגד דיכוי לאומי. הלאום הפלסטיני נוצר מתוך מאבק כנגד הציונות, אשר ניסתה לשלול את קיומו. על מנת לזכות בהגדרה עצמית, עליו לשלול את הציונות.
על מנת שהישראלים יפתחו תודעה לאומית, יהיה עליהם לשובר מהציונות ומן הטענה העיקרית שלה כי היהודים הישראלים מהווים חלק מן הלאום היהודי העולמי וכי ישראל היא מדינתם של כל היהודים, הארץ המובטחת העתיקה. לפיכך, על הישראלים לבטל, למשל, את חוק השבות. אולם רוב הישראלים יתמכו בחוק זה עם נשק ביד. ממשלת ישראל, בתמיכתם של רוב היהודים הישראלים, דורשת כי העולם כולו, כולל הפלסטינים, יכירו בישראל כמדינה יהודית (לא כמדינה ישראלית) – במילים אחרות, כי הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל אינם חלק מן הלאום, בעוד ישראל היא מדינת כל היהודים בכל העולם. הציונים טוענים שהיהודים במדינות אחרות חיים עדיין בגולה ובמוקדם או במאוחר יאלצו לשוב אל מולדתם האמיתית העתיקה.
טענה זו מבוססת על הצרכים החומריים של המתיישבים הקולוניאליסטים שזקוקים לתמיכתם של היהודים בכל העולם בישראל מבחינה פיננסית ופוליטית וכי רבים מהם יהגרו לישראל על מנת להרחיב את האוכלוסייה היהודית וצבאה כנגד הערבים, האיראנים, וחשוב מכל, הפלסטינים.
מכאן שהאופי המעמדי-פוליטי של חברת הקולוניאליסטים המתיישבים אשר נישלה את הפלסטינים הילידים, מונעת את התפתחותה של תודעה ישראלית לאומית. תודעה ציונית זו מתבטאת באופנים רבים. למשל, תחת סעיף ה”לאום” בתעודת הזהות הישראלית, יכולים יהודים לבחור אם למלא “יהודי” או להשאירו ריק.
התודעה הציונית כוללת צירופים שונים של הרעיונות המרכזיים הבאים:
א. היהודים של היום הם צאצאיהם הישירים של בני ישראל ויהודה. הם צאצאים ישירים של אותה אומה שנעקרה מארצה העתיקה ואשר חיה מאז בגולה. היהודים החיים בגולה הם זרים בארצותיהם.
ב. היהודים בישראל מהווים חלק מן הלאום היהודי העולמי אשר השתמר כתוצאה מן הגנטיקה שלו, אמונותיהם הדתיות המיוחדות והרדיפות מהן סבלו.
ג. חיי היהודים בגולה גרמו להיווצרותם של יהודים מנוונים, שלא כמו בני ישראל ויהודה בתקופת התנ”ך.
ד. אנטישמיות היא מאפיין קבע בקרב גויים, והמקום היחידי אליו יכולים להימלט ממנה ולהפוך לנורמאליים היא הארץ המובטחת.
ה. כל עוד היהודים אינם שבים למולדתם העתיקה, הם חיים מחוץ להיסטוריה.
ו. במוקדם או במאוחר כל או לפחות רוב היהודים יאלצו בעקבות האנטישמיות לשוב לארץ המובטחת שלהם.
ז. הערבים שכבשו את ישראל במאה השביעית שדדו את הארץ מבעליה החוקיים – הלאום היהודי. משימתם של היהודים היא לגאול את האדמה מידי הזרים.
ח. היהודים הישראלים בנדיבותם ומתוך היותם שוחרי שלום הסכימו לוותר על חלק מארצם לטובת מיני-מדינה פלסטינית מפורזת.
ט. התרבות הישראלית נעלה ביחס לתרבות הערבית הפרימיטיבית.
נקודת השקפה גזענית זו כמוה כתפיסת עולמם של האנטישמים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 באירופה, לא יהיה זה בלתי-הוגן לטעון כי הציונות מהווה את האגף היהודי של הגזענות והאנטישמיות בעולם.
בשוליים הליברלים השמאליים של התנועה הציונית קיימים קומץ של אנשים המגדירים את עצמם פוסט-ציונים, הטוענים שיש עם ישראלי בעל זכות הגדרה עצמית. אולם טענה זו מתעלמת מההיסטוריה הממשית של התנועה הציונית ותפקידה במלחמת המעמדות העולמית.
האבות המייסדים של הציונות היו הרבה יותר ישרים בהגדרת אופי תנועתם. ולאדמיר (זאב) ז’בוטניסקי בחיבורו הידוע”קיר הברזל” כתב כי זהו חוק ברזל של כל תנועה של קולוניאליסטים כי על מנת להתנחל בארץ בה כבר חיים בני אדם,או שתשתמש בכוח צבאי או שתוותר על המטרה של ההתיישבות עצמה… הציונות היא מפעל קולוניאליסטי ועל כן היא תיכשל אם לא תשמש בכוח הנשק. הוא גם הוסיף כי אין הציונים יכולים להגיע להסדר עם הערבים מחוץ לארץ, משום שהם דורשים ברית כנגד האימפריאליזם, בעוד הציונים נשענים על הכידונים של הצבא הבריטי.
השורשים של הקולוניאליזם הציוני אינם אפוא הכיבוש של 67, כפי שמנסה להציג זאת השמאל הרפורמיסטי בארץ ובעולם אלא עצם ההתנחלות הקולוניאליסטית הציונית מסוף המאה ה-19. השמאל הציוני המתנגד לכיבוש והנישול שלאחרי מלחמת 67 אינו נוגע בשורשים של הבעיה, אלא רק באחד מהענפים שצמחו משורשים מורעלים אלו.
אולם השאלה האמיתית אינה האם הישראלים הם לאום או לא, אלא האם על מרקסיסטים לתמוך בזכות להגדרה עצמית של מדינות אימפריאליסטיות. אנו עומדים עם לנין וטרוצקי ואומרים כי עלינו לתמוך רק בזכות להגדרה עצמית של לאומים מדוכאים.
בהתחשב באופי של הציונות, אין מקום להגדרה עצמית לישראלים ופלסטינים בפלסטין. זכותו של האחד באה על חשבונו של האחר, ומהפכנים מרקסיסטיים יכולים אך ורק לתמוך בזכויות הגדרה עצמית של הלאומים המדוכאים אשר מאבקם מהווה חלק מן המאבק כנגד השיטה האימפריאליסטית כולה.
הפתרון הוא במהפכה של מעמד הפועלים הסופר מנוצל באזור: הערבי, האיראני, הטורקי, הכורדי. מאבקם האמיץ של המוני העם הפלסטיני הופך אותם לחלוץ במאבק זה. למאבק זה יצטרפו חלק מהפועלים היהודים שיצליחו להשתחרר מהשפעת הציונות. אולם כדי שמהפכה זו תוכל לנצח, יש הכרח בהקמתה של מפלגתו של החלק המודע של מעמד הפועלים בכל מדינה. רק עם הקמתה של פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון הכוללת מדינת פועלים פלסטינית מהנהר ועד הים יזכה העם הפלסטיני למימוש זכויותיו בכל ארצו שנשדדה על ידי התנועה הציונית. מדינה בה יזכו היהודים החיים בה לזכויות שוות כולל אוטונומיה תרבותית וישתחררו מהתפקיד הקולוניאליסטי אותו הם ממלאים.הפתרון לשאלה היהודית, דהיינו לאנטישמיות, אינו בהגירה למלכודת המוות הציונית, אלא במהפכה הסוציאליסטית העולמית, שתמגר את כל הצורות של הגזענות.
מדינה אחת, אך מאיזה סוג?
מאז הכישלון של מדינת ישראל בלבנון ועוד יותר מכך בעזה, די גלוי לעיין כי הימים “הטובים” של המדינה הציונית מגיעים לסיומם. המלחמה של ארצות הברית בעיראק גורמת לזעזוע קשה מאוד של כל האזור, לחוסר יציבות שהולכת וגדלה,למאבקים של ההמונים שהולכים ומחריפים, ולהופעתה המחודשת של תנועת העובדים העצמאית כפי שרואים במצרים. הרעיון של שתי מדינות לשני עמים הולך ומתפוגג, ככול שהמשבר מחריף. את מקומו הולך ותופס הרעיון של מדינה אחת לו גוונים שונים.
השאלה היא מה יהיה אופייה המעמדי של מדינה זו? האם תהיה זו מדינה הדומה לדרום אפריקה לאחר הפלת משטר האפרטהייד, בה ממשיך לשלוט המעמד הבורגני הלבן, השולט על הכלכלה, או שתהיה זו מהפכה של ההמונים עצמם,כאשר בראשם מעמד הפועלים האזורי, אשר יקים פדרציה של מדינות פועלים בכול המזרח התיכון: חברה עליה לא ישלטו האימפריאליזם ובני בריתו, אלא מעמד העובדים עצמו שצורת שלטונו היא ממשלה מהפכנית על בסיס מועצות העובדים ופיקוח דמוקרטי של העובדים עצמם על כל תהליכי הייצור והחלוקה – בכלכלה מולאמת של המעמד כקולקטיב.
יש הטוענים כי העתיד צופה לישראל גורל דומה לזה של דרום אפריקה, כלומר טרנספורמציה דמוקרטית אשר מאפשרת למעמד השליט להחזיק בכוחו. אולם סביר יותר שאם מעמד הפועלים לא יתפוס את השליטה על האזור, המשך השלטון האימפריאליסטי והמלחמות שהוא מביא עמו, יטביעו את האזור כולו בדם של ערבים ויהודים.
עד כה רק המפלגה הבולשביקית בהנהגת לנין וטרוצקי הוכיחה כי היא מסוגלת לעמוד בראש מהפכה של הפועלים.משום כך יש הכרח להקים מפלגות מרקסיסטיות מהפכניות דומות. אלו הטוענים כי סטלין שעמד בראש מהפכת הנגד היה ממשיכו של לנין, מבקשים למנוע מאיתנו מלהבין את הדרך לפתרון הבעיות הקשות לפניהן ניצבת האנושות בתקופת ריקבון הקפיטליזם. לא נותר להם אלא להתעלם מן העובדה שעל מנת לתפוס את השלטון היה על סטלין להשמיד פיזית כל אדם שהיה לו קשר כלשהו למהפכת אוקטובר.
הניסיון ההיסטורי הארוך של תנועת העובדים היהודים בארץ, הוכיח כי העובדים היהודים לפעמים מסוגלים להיאבק למען רפורמות או פריבילגיות עבור עצמם על חשבון הפועלים הערבים. אולם בדיוק מסיבה זו הם אינם מסוגלים לשחרר עצמם מכבלי המדינה הציונית. הסיבה היא חומרית. מעמד הפועלים היהודי נהנה מזכויות יתר רבות אשר נובעות באופן ישיר מן הדיכוי של הפלסטינים, והינם בעלי פריבילגיות יחסית למעמד הפועלים הערבי באזור.
אילו מאבק מהפכני מסוג זה היה אפשרי היינו רואים אותו בקרב הפועלים האירופאים באלג’יריה, ברודזיה ובדרום אפריקה. במציאות היו בדרום אפריקה מאבקים חריפים של הפועלים הלבנים בתביעה לשמור על סופר הניצול והאפליה של המוני הפועלים השחורים. לא במקרה הפועלים היהודים תמכו באימפריאליזם הבריטי ב-1936-9 ובגרוש הערבים הפלסטינים ב-1947-8, והמאבקים החברתיים הפורצים לפרקים הם תחת הסיסמה של טובת המדינה. לא מקרה הוא כי 94 אחוז מהיהודים בארץ תמכו בטבח האחרון בעזה.
ישנם “מרקסיסטים” באירופה המטיפים לסולידאריות בין מעמד הפועלים הערבי המהפכני למעמד הפועלים היהודי, שהוא חלק מההוויה של מתנחלים קולוניאליסטים. זוהי קריאה של רפורמיסטים וצנטריסטים זעיר בורגנים המנסים להחביא את תמיכתם בציונות. הם טוענים כי משטר האפרטהייד הופל בפעולה המונית של העובדים השחורים והלבנים, כשהלכה למעשה רוב הפועלים הלבנים נותרו נאמנים למשטר האפרטהייד. אין זה אלא עלבון למאבק המהפכני האמיץ של ההמונים השחורים. הם טוענים כי במקרה של ישראל, הפתרון הוא במדינה דו-לאומית, או במדינה דמוקרטית חילונית לכל תושביה.
אולם כל המכיר את ההיסטוריה של התנועה הציונית גם יודע כי הרעיון של מדינה דו לאומית בורגנית הייתה נחלתם של זרמים ציונים שונים. הראשון היה לא אחר מאשר איש הימין זאב ז’בוטניסקי אשר כתב ב-1918:
“הארץ אינה יכולה להיחשב עוד כמי ששייכת לתושביה בפועל בלבד, יש לראות אותה כרכוש משותף של שני יסודות: האחד-התושבים הנוכחיים, בני דתות ואמונות שונות בערך 700,000 האחר-העם היהודי אשר ארץ ישראל תהיה לביתו המפוזר בעולם, בערך 12 מליון.” (“המחברת,” מופיעה בספרו של ההיסטוריון הציוני יוסף גורני, “מדיניות ודמיון”, עמ’ 14)
רעיון זה העולה גם על ידי קבוצת ברית שלום בהנהגת יהודה מגנס, שהיה נשיאה של האוניברסיטה העברית, והפילוסוף המיסטיקן מרטין בובר, וכן של מפ”ם. רעיון שכול אלו זנחו בהזדמנות הראשונה.
יש קבוצות המנסות לצבוע בצבעים אדומים את הרעיון הריאקציוני של תמיכה בזכות ההגדרה העצמית של הקולוניאליסטים המתנחלים וקוראים לגוונים שונים של מדינת פועלים דו לאומית שתקום במאבק פרולטארי משותף. על אלו יש למנות בין השאר את הספרטקיסטים והשברים שלהם, את הליגה להקמת אינטרנציונאל חמישי ואת הקבוצה שפרשה מהם בשם המהפכה המתמדת. את הנטייה המרקסיסטית הבינ”ל ואת הוועד למען אינטרנציונל פועלי. אולם האם היה זה נכון לקרוא למדינת פועלים דו לאומית באלג’יריה ברודזיה או בדרום אפריקה? בניגוד לאלו, טרוצקי קרא בדרום אפריקה למדינה שחורה שתקום דרך מהפכה פרולטארית של הפועלים השחורים בעיקר. כך כתב ב-1935 במסמך ” The Agrarian and National Questions Remarks on the Draft Theses of The Workers Party of South Africa”:
“The overthrow of the hegemony of British Imperialism in South Africa can come about as the result of a military defeat of Great Britain and the disintegration of the Empire; in this case the South African whites can still for a certain period, hardly a considerable one, retain their domination over the blacks. Another possibility, which in practice could be connected with the first, is a revolution in Great Britain and her possessions. Three-quarters of the population of South Africa (almost six million of almost eight million) is composed of non-Europeans. A victorious revolution is unthinkable without the awakening of the native masses; in its turn it will give them what they are so lacking today, confidence in their strength, a heightened personal consciousness, a cultural growth. Under these conditions the South African Republic will emerge first of all as a “black” Republic; this does not exclude, of course, either full equality for whites or brotherly relations between the two races (which depends mainly upon the conduct of the whites). But it is entirely obvious that the predominant majority sf the population, liberated from slavish dependence, will put a certain imprint on the State.
“Insofar as a victorious revolution will radically change not only the relation between the classes, but also between the races, and will assure to the blacks that place in the State which corresponds to their numbers, so far will the Social Revolution in South Africa also have a national character. We have not the slightest reason to close our eyes to this side of the question or to diminish its significance. On the contrary the proletarian party should in words and in deeds openly and boldly take the solution of the national (racial) problem in its hands.”
טרוצקי לא הראה עניין כלשהו בהגנה על זכויותיהם של העובדים הלבנים בעלי זכויות היתר, ולא הביע חשש כלשהו לגורלם אם יחיו כמיעוט במדינת פועלים שרוב תושביה שחורים. ההפך הוא הנכון, טרוצקי ידע כי הגנה מכל סוג שהוא על זכויות היתר של הפועלים הלבנים משמעותה בגידה באינטרסים של ההמונים המדוכאים וחבלה בפוטנציאל למהפכה סוציאליסטית.
בישראל המטרה היא לשכנע כמה שיותר יהודים, במיוחד בקרב השכבות המנוצלות והמדוכאות במיוחד של מעמד הפועלים היהודי, להפוך לאנטי-ציונים ולתמוך במאבקים המהפכניים של הערבים, האיראנים, הטורקים וכמובן שגם הפלסטינים. יתר על כן, על מהפכנים לנצל כל הזדמנות על מנת להוכיח כי הפלתה של מדינת ישראל באמצעות מהפכה סוציאליסטית אין משמעותה דיכוי אנטישמי של היהודים, אלא להפך – משמעותה, סוף כל סוף, חיים בביטחון ובשלום באזור. פעילות זו תבטיח את הצטמצמותה לכדי מינימום של העוינות אותה חשים ההמונים היהודים כלפי מדינת הפועלים הפלסטינית.
במהלך האינתיפאדה הראשונה, חמאס שיחק בגלוי תפקיד קונטר-מהפכני במסגרת הברית שלו עם המדינה הציונית. לא אחר מאשר שרון תמך בחמאס כאמצעי להחליש את התמיכה העממית לה זכה אש”ף ושאר הכוחות החילוניים. על שאלה זו כתב ריצ’רד סייל ב-UPI (18.6.2002):
“ישראל וחמאס מצויים כעת בעיצומם של קרבות עזים, אולם על פי בכירים נוכחיים ולשעבר בארגוני המודיעין האמריקניים, החל מסוף שנות השבעים, תל אביב סיפקה סיוע פיננסי ישיר ועקיף לחמאס לאורך תקפה של מספר שנים.”
ישראל “סייעה לחמאס ישירות – הישראלים רצו להשתמש בו כמשקל נגד לאש”ף (ארגון השחרור הפלסטיני),” אמר טוני קורדסמן, פרשן לענייני המזרח התיכון במרכז ללימודים אסטרטגיים. תמיכתה של ישראל בחמאס “הייתה ניסיון מכוון ליצור פילוג ולדלל את התמיכה באש”ף חזק וחילוני באמצעות שימוש באלטרנטיבה של ארגון מתחרה דתי,” כך אמר בכיר לשעבר ב-CIA. על פי מסמכי ICT, חמאס היה רשום חוקית בישראל ב-1978, בחתימתו של שיח’ אחמד יאסין, מנהיגה הרוחני של התנועה, כארגון אסלאמי בשם “אלמג’מע אלאסלאמי”, אשר הרחיב את שורות תומכיו באמצעות תעמולה דתית ופעילות חברתית. על פי בכירים בממשל האמריקני, הכספים למימון התנועה הגיעו ממדינות הנפט ובאופן ישיר ועקיף מישראל. אש”ף היה חילוני ושמאלי ותמך בלאומנות פלסטינית. חמאס רצה להקים מדינת מעבר תחת שלטון האסלאם בדמות איראן של ח’ומייני. מה שהפתיע את שליטי ישראל היה האופן שבו התנועה האסלאמית פרחה לאחר המהפכה האיראנית וישראל נתקלה בהתנגדות חמושה של חזבאללה בדרום לבנון בתמיכה איראנית. כך טוענים המקורות הנ”ל.
אולם כיום, חמאס, אותו רוצה המדינה הציונית להשמיד, נאלץ להילחם במדינה הציונית ובאימפריאליזם. שלא כאנשי שמאל אחרים בעולם הנוקטים עמדה פציפיסטית ומגנים את שני הצדדים, או תומכים פוליטית בחמאס, אנו תמכנו בניצחונו של חמאס. עם זאת, עשינו זאת מבלי לחסוך מחמאס את הביקורת שלנו על כך שהוא מהווה ארגון ריאקציוני קפיטליסטי ודתי אשר התקפותיו על אזרחים בלתי חמושים משמשות תירוץ עבור הציונים לעריכת מעשי טבח באזרחים פלסטינים. אנו גם הזהרנו את ההמונים כי האינטרסים המעמדיים של חמאס חזקים מנטיותיו האנטי-אימפריאליסטיות, וכי הוא מחפש בקדחתנות אחר הזדמנות לבגוד בעם הפלסטיני בתמורה לפיסה משל עצמו מעוגת הניצול, לצד או אפילו במקום אש”ף המתפורר.
באותה נשימה, מחובתם של מהפכנים מרקסיסטיים לאחד את מעמד הפועלים בברית עם האיכרים, באורח עצמאי משלטון חמאס, אשר במוקדם או במאוחר יבגוד במאבק ההמונים, משום שאין לו פרוגראמה מהפכנית והוא תומך בשיטה הקפיטליסטית. בסופו של יום, הוא יעדיף את השליטה האימפריאליסטית על פני הסכנה של אבדן שליטתו בהמונים הפלסטינים. אילו היה רוצה לקדם מאבק המוני, היה מחמש את ההמונים בעזה כנגד ההתקפות של המדינה הציונית.
המפתח לשחרור האזור והעם הפלסטיני הוא מעמד הפועלים האזורי, במיוחד הערבי ובראשו מעמד הפועלים המצרי. במסגרת המאבק המהפכני של מעמד הפועלים הערבי, ההמונים הפלסטינים יהוו את חוד החנית של המאבק, כפי שההמונים היהודים תמכו במהפכה הבולשביקית ברוסיה, כתוצאה ממצבם.
על מנת שזה יקרה, מן ההכרח שהפועלים המתקדמים ביותר יקימו מפלגות פועלים מהפכניות בכל מדינה כחלק מהקמתו מחדש של האינטרנציונל הרביעי אשר פורק על ידי מרקסיסטים של מעמד הביניים על כל הגוונים.
המוסר שלנו והמוסר שלהם
הנאצים השמידו את השמאל היהודי הרפורמיסטי והמהפכני. היו אלו מיטב הפעילים חברי השורה הקומוניסטים והסוציאליסטים, אשר נבגדו על ידי הנהגתם הזעיר בורגנית, והטרוצקיסטים המהפכנים אשר ארגנו את ההתנגדות לנאצים. הם גם אלו שארגנו את התקומות מרד גטו וארשה.
אולם לאחר מותם העלימו את מעשיהם האמיצים. ההשמדה של המסורת האנטי ציונית של היהודים על ידי הנאצים היא שאפשרה לציונים לטעון כי בעוד המוני היהודים הלכו כצאן לטבח, הם מייצגים את המוני היהודים, בהם הם בפועל בגדו וסייעו בהשמדתם. בעזות מצח של שקרנים הם טוענים כי כל מי שמתנגד לפשעים שלהם הוא אנטישמי. עד כמה נוגע להם סבלם של ניצולי השואה היהודית , מעיד יחסם לקשישים החיים עדיין שאת רכושם גנבו מהם ואף עושים עליהם ניסויים רפואיים.
ב-23 באוקטובר, 2006, אנו מוצאים ב”הארץ” את הכתבה הבאה מאת צבי זרחיה ויונתן ליס: שמונה רופאים נוספים מבית החולים קפלן ברחובות ובית החולים הגריאטרי הרצפלד בגדרה נחשדים במעורבות בניסויים על בני אדם. כך דיווח המפקח הראשי, מאיר כהן לועדת התעסוקה והרווחה ביום שני. ההאשמות החדשות מעלות את מספר הרופאים הנחקרים בחשד לביצוע ניסויים בלתי חוקיים בבני אדם לכדי 12.
המשטרה חשדה שהרופאים ביצעו את הניסויים הללו באורח בלתי חוקי, על מנת להתקדם מקצועית ולצורך פרסום מאמרים אקדמיים. הרופאים נחקרו בחשד למספר סעיפי עבירות ובכלל זה, הפרת אמונים, זיוף, ניצול חסרי ישע וקבלת שוחד.
המשטרה מאמינה כי הרופאים ביצעו ניסויים בלתי חוקיים במאה קשישים, רבים מהם מבלי לקבל את הסכמת המטופלים. שנים עשר מאלה שעליהם ערכו את הניסויים מתו ומותם לא דווח כיאות למשרד הבריאות כנדרש בחוק.
פרופסור אבי ישראלי, מנכ”ל משרד הבריאות, אמר כי משרדו מנסח חוק ביחס לניסויים על בני אדם. הצעת החוק תוגש לאישור הממשלה בתוך חודשיים. החוק גם יקבע את העונש לרופאים שיפרו את הקוד האתי הנוגע לניסויים בלתי חוקיים בבני אדם.
“איך ייתכן שחברי כנסת העבירו חוק ביחס לניסויים בבעלי חיים ומעולם לא הוגשה הצעת חוק הנוגעת לניסויים בבני אדם?” כך שאל הפרופסור אבינועם רכס, מנכ”ל ועדת האתיקה של התאחדות הרופאים בישראל, במהלך השימוע בוועדה ביום שני. “האם תרנגולות חשובות יותר מבני אדם?”
ישראלי תלה את האשמה על כך באי יציבותו של הממשל בישראל. אולם לא זו בלבד שלישראל יש מוניטין בעריכת ניסויים רפואיים בבני אדם ובכלל זה, קשישים, ניצולי שואה ואף חיילים, אלא כמה מהם אף נגועים בגזענות. בראשית שנות החמישים, ביצעה ישראל ניסויים במאה אלף יהודי צפון אפריקה.
ישראלי אמר גם כי לא ניתן היה לצפות את התנהגותם העבריינית של הרופאים, משום שהם זייפו טפסי הסכמת-מטופל והתעלמו מתקנות משרד הבריאות. הוא טען כי במרץ 2005 הורה המשרד לבתי החולים להקים צוותי פיקוח שילוו ניסויים רפואיים, ובספטמבר 2005 המשרד פתח בקמפיין על מנת לעודד אנשים להתנדב לניסויים רפואיים.
על כך כתב ברי חמיש במאמרו “גזזת וקרינה,” ב-19 לאוגוסט, 2004:
“ערוץ 10 הציג סרט תעודה אשר חושף את הסוד האפל ביותר של מייסדי מפלגת העבודה בישראל: חשיפתם לקרינה והרעלתם של כמעט כל בני הנוער הספרדי של אותו דור.
“הסרט “מאה אלף” בבימויים של דוד בלחסן ואשר חמיאס, זכה לאחרונה בפרס “סרט התעודה הטוב ביותר” בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בחיפה, ובשנה האחרונה השתתף בפסטיבלי קולנוע יהודיים וישראליים בכל העולם. אולם הוא טרם הוקרן על מסכי הטלוויזיה הישראלית. נושא הסרט הוא חשיפתם לקרינה של מאות אלפי צעירים ישראלים מבני המהגרים ממדינות המזרח התיכון – ספרדים, כפי שהם נקראים היום. הסיפור הולך ככה:
“ב-1951, מנכ”ל משרד הבריאות, ד”ר חיים שיבא, טס לאמריקה וחזר עם שבע מכונות רנטגן שסופקו לו על ידי הצבא האמריקני.
“במכונות אלה בוצע ניסוי גרעיני המוני בדור שלם של בני נוער ספרדים, בהם נעשה שימוש כשפני ניסיון. כל ילד ספרדי נחשף לפי 35,000 ממנת המקסימום של קרני רנטגן דרך ראשו…”
מוסד יד ושם הפך למרכז לעלייה לרגל של כל מדינאי אימפריאליסטי כולל רב המרצחים בוש, וניאו פשיסטים כג’נפרנקו פיני, מנהיג מפלגת “הברית הצפונית.”
הם מנסים להשכיח כי עד מלחמת העולם השנייה חלק ניכר מאוד מהיהודים התנגדו לציונות. ב-1905 היהודים ברוסיה היוו 4 אחוז מהאוכלוסייה, אך היוו 11 אחוז מהמפלגה הבולשביקית ו-23 אחוז מהמפלגה המנשביקית.
יהודים אלו גינו את הציונים על הפילוסופיה האנטישמית שלהם, ההד של טענות האנטישמים הלא יהודים, ועל הקולוניזציה שלהם את פלסטין. ב-1910, קארל קרליצקי, ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית היהודית הבונד, שלמרות היותו רפורמיסט לא היה ציוני, אמר: רק העבודה נותנת זכות לאדמה, ליהודים אין שום זכות לגזול אותה מהערבים ולהפוך את הארץ לגטו מבודד לגזע היהודי. “פלסטין אינה שייכת ליהודים מווינה, לונדון או ניו יורק. כיום היא שייכת לאוכלוסייה החיה שם.” מצד אחד עמדה המסורת של היהודים המהפכנים – הבולשביקים שארגנו את היהודים יחד עם אחרים כנגד פוגרומים במאבק כנגד האנטישמיות. מצד שני הציונים אשר שיתפו פעולה עם הצאר קראו ליהודים לא להשתתף במאבקים המהפכניים וחיבלו באחדות באיגודים המקצועיים.
טרוצקי מתאר כיצד ב-1905 פועלים לא יהודים באו להצלת היהודים בזמן הפוגרום בסנט פטרסבורג:
“הפועלים הכינו את עצמם ואף רכשו אקדחים שעלו כסף רב. לסובייט היה קושי רב לחמש את ההמונים ועל כן העובדים השתמשו בפטישים, משורים, אזמלים שוטים וכדומה והתארגנה הפגנה חמושה גדולה אשר הטילה מורא על מארגני הפוגרום. הפועלים לא הסתפקו בכך וארגנו משמרות הגנה סביב השכונות של היהודים.”
לנין והבולשביקים לקחו עמדה בלתי מתפשרת בשאלה של האנטישמיות, ובאותו זמן אמרו כי על הפועלים היהודים והלא יהודים להתארגן יחד, ללא כל קשר לרקע דתי או לאומי או אחר. לאחר המהפכה הבולשביקים הוציאו מספרי החוקים את כל החוקים שהפלו כנגד היהודים. במלחמת האזרחים הם הגנו על היהודים מול הפורעים הלבנים, אשר רצחו בין 30,000 ל 60,000 יהודים באוקראינה.
באותו זמן איש הימין הציוני ז’בוטניסקי ניסה לארגן גדודי שוטרים יהודים למען הפורע האנטישמי האוקראיני סימון פטלורה שנלחם בצבא האדום. בן גוריון וחבריו ארגנו בריגאדה למען האימפריאליזם הבריטי. תלמידו של ז’בוטניסקי,אברהם “יאיר” שטרן, הלך כה רחוק עד כי ב-1941 חפש ברית צבאית עם הנאצים.
בקרב היהודים כבכל קבוצה חברתית קיימות שתי מסורות. אחת היא המסורת של תנועת הפועלים המהפכנית שנאבקת כנגד כל צורות האפליה והגזענות אם זו כנגד יהודים או מוסלמים, “זרים” או מקומיים. בין נציגיה יש למנות את טרוצקי ואת רוזה לוקסמבורג. השנייה היא המסורת של הריאקציה מארגנת הפרעות והאפליה הגזענית שעליה נמנית הציונות. המסורת שלהם היא המסורת אותה ביטא הגנגסטר רחבעם זאבי, הטרוריסטים בגין ושמיר ויוצאי בית”ר אשר חיקתה את התנועה של מוסוליני, שעליהם נמנים נתניהו ואולמרט, ולאומנים גזעניים כאביגדור ליברמן והגנרלים כרבין שרון או ברק, שזכו לתהילה על מעשי הטבח שהם ארגנו.
לא במקרה האימפריאליסטים האחראים לשתי מלחמות עולם עד כה, ולאין סוף של הפיכות צבאיות רוויות דם, העניקו את פרס נובל לשלום לבגין, פרס ורבין.
גם אין זה מקרי כי הנהגת מק”י הקונטר-מהפכנית המתחפשת למפלגה קומוניסטית והמטיפה לפלסטינים לקבל את המדינה הציונית, הצטרפה לפולחן האישיות של רבין, שציווה על החיילים הישראלים לשבור את הרגליים והידיים של אותם נערים פלסטינים אמיצים שנלחמו באינתיפאדה הקודמת באבנים כנגד הצלבנים הציונים המזוינים במטוסי קרב,טילים וטנקים.
הדרך היחידה לעתיד חופשי מניצול, רעב, אסונות אקולוגיים ומלחמות הרסניות היא דרכם של מרקס, לנין, רוזה לוקסמבורג וטרוצקי. על מנת שהאנושות תחייה על השיטה האימפריאליסטית למות ולפנות את מקומה לחברה סוציאליסטית של חירות ושפע.
קדימה אל המהפכה הסוציאליסטית במזרח התיכון!
תחי המהפכה הסוציאליסטית העולמית!
למען מדינת פועלים פלסטינית מהים ועד הנהר, כחלק מפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון!
[1] מקור הסיסמה הזו הינו בנוצרים פונדמנטליסטים בבריטניה. היא הופיעה ב:
Alexander Keith, The Land of Israel According to the Covenant with Abraham, with Isaac, and with Jacob (Edinburgh: William Whyte and Co., 1843), p. 43
בשנת 1901 היא אומצה על ידי הציוני הבריטי, ישראל זנגוויל, והופיעה ב- New Liberal Review ולאחר מכן נעשה בה שימוש על ידי הרצל ומנהיגים אחרים של התנועה הציונית.
[2] Der Judenstaat – המסמך המכונן של הציונות.
[3] The Complete Diaries of Theodor Herzl, p.387. in Lenni Brenner, The Iron Wall, Chapter 3.
[4] What about Germany? Pp 11-12, Louis P Lochner.
[5] Patai, Complete Diaries of Theodor Herzl, V. IV, p.1525.
[6] Samuel Portnoy (ed.), Vladimir Medem – The Life and Soul of a Legendary Jewish Socialist, pp.295-8. in Brenner, Zionism in the age of Dictators.
[7] ibid.
[8] Brenner, The Iron Wall , p. 15.
[9] The Other Israel: The Radical Case Against Zionism (New York: Doubleday, 1972) pp. 152-153.
[10] Brenner, The Iron Wall, in the chapter “The Bund and Marxism.”
[11] Allan C. Brownfeld ,The Washington Report On Middle East Affairs, July/August 1998, pp. 48 50. Allan C. Brownfeld is a syndicated columnist and associate editor of the Lincoln Review, a journal published by the Lincoln Institute for Research and Education, and editor of Issues, the quarterly journal of the American Council for Judaism.
[12] רפאל פאלק, הציונות והביולוגיה של היהודים, רסלינג, תל-אביב 2006
[13] Herzl’s Diary, Part I, pp. 68.
[14] Michael Bar-Zohar, Ben Gurion, pp. 45-46.
[15] Michael Ledeen, “Italian Jews and Fascism,” Judaism (Summer 1969), p.286.
[16] Schechtman, “The Jabotinsky-Slavinsky Agreement,” Jewish Social Studies, October 1955, pp 298-301.
[17] David Yisraeli, The Palestine Problem in German Politics 1889-1945 (Israel: 1974).
[18] Memo of June 21, 1933,” in L. Dawidowicz, A Holocaust Reader (New York: Behrman, 1976), pp. 150-155.
[19] Jüdische Rundschau (Berlin), June 13, 1933. Quoted in Heinz Höhne, The Order of the Death’s Head (New York: Ballantine, pb., 1971, 1984), pp. 376-377.
[20] Jacob Boas, “A Nazi Travels to Palestine,” History Today (London), January 1980, pp. 33-389. The same account can be found in Tom Segev, The Seventh Million.
[21] F. Nicosia, The Third Reich and the Palestine Question (1985), p. 57.
[22] Werner Feilchenfeld, et al., Haavara – Transfer nach Palästina (Tübingen: Mohr/Siebeck, 1972).; David Yisraeli, “The Third Reich and the Transfer Agreement,” Journal of Contemporary History (London), No. 2, 1971, pp. 129-148.; “Haavara,”Encyclopaedia Judaica (1971), vol. 7, pp. 1012-1013.
[23] E. Black, Transfer Agreement, p. 379.; F. Nicosia, Third Reich, pp. 212, 252.
[24] Feilchenfeld et al., Haavara – Transfer, p. 75.; “Haavara,” Encyclopaedia Judaica, (1971), Vol. 7, p. 1013.
[25] Dr. Weizmann’s Political Address – 20th Zionist Congress, New Judaea (London, August 1937), p.215.
[26] Expulsion of the Palestinians by Nur Masalha, pp. 107-25.
[27] Shabtai Teveth, David Ben-Gurion – A Brief Biography p. 188.
[28] The Birth of Israel: Myths and Realities, by Simha Flapan p. 32.
[29] Moshe Dayan, Address to the Technion, Haifa (as quoted in Ha’aretz, 4 April 1969).