מאמר תגובה של ה-RCIT
מאת מיכאל פרובסטיג, הזרם הקומוניסטי המהפכני העולמי – RCIT
12.9.2014
תורגם מאנגלית ע”י בוריס המרשלג (הציטוטים ומראי המקום במקור באנגלית)
הקדמה
פיטר טאפ, מנהיגו הותיק של הועד למען אינטרנציונל פועלים (CWI), פרסם לאחרונה מאמר תגובה לביקורת כנגד עמדת ארגונו בשאלת המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. בנוסף, ב-31 לאוגוסט נערך ויכוח פומבי בין נציגי הסניפים האוסטריים של ה-RCIT וה-CWI אשר נסוב סביב האסטרטגיה הנכונה ביחס למאבק זה. יתר על כן, חברי ה-RCIT בישראל / פלסטין הכבושה, כמו גם סוציאליסטים חברי מפלגת הפועלים והסוציאליסטים (WASP) בדרום אפריקה נוהגים שוב ושוב להיכנס לדיונים עם פעילי ה-CWI בעניין זה.
אמנם מאמרו של טאפ נוסח בתגובה לקבוצת הקליפיסטים מארה”ב, ה-ISO, הרי שהוא למעשה תוקף את עמדת כל הסוציאליסטים העקביים הנוקטים עמדה אנטי-ציונית בתמיכתם במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. למעשה, מאמרו של טאפ מהווה תגובת-נגד לעלייתה המאסיבית של תנועת הסולידריות העולמית עם פלסטין, כמו גם הביקורת המושמעת כלפי ה-CWI מצד סוציאליסטים. עיקר ביקורת זו מופנה כלפי הכישלון של ה-CWI לצדד בהתנגדות הפלסטינית במאבק המתמשך לשחרור נגד המדינה הציונית וכן תמיכתו בכינונה של מדינת ישראל “סוציאליסטית” יהודית לצד מדינה פלסטינית “סוציאליסטית.” במאמר זה אנו נשיב לטיעוני ה-CWI ונסביר את עמדת ה-RCIT.
לזרם הקומוניסטי המהפכני העולמי (RCIT) והסניף שלו בישראל/פלסטין הכבושה – הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית (ISL) – יש מוניטין ותיק של מאבק למען מצע קומוניסטי אנטי-ציוני עבור מאבקו של העם הפלסטיני לשחרוור לאומי ולמען פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. אנו- כמו גם הארגונים בהם היינו שותפים בעבר – תמיד נאבקנו נגד ישראל כמדינת אפרטהייד ולמען החלפתה במדינה אחת בכל שטחי פלסטין ההיסטורית בעלת תוכן דמוקרטי וסוציאליסטי. כמו כן, תמיד צידדנו בהתנגדות הפלסטינית בפרט והערבית בכלל במאבקה נגד ישראל ואף סייענו בארגון מספר רב של פעולות סולידריות. המעוניינים ללמוד את המצע שלנו בשאלת פלסטין באופן מעמיק יותר, יכולים להתרשם מן המספר הרב של המאמרים שפרסמנו ואשר נכללו בעיתונים שלנו ובאינטרנט.
מהם ההבדלים העיקריים בין ה-RCIT וה-CWI בשאלה הפלסטינית?
להלן סקירה השוואתית מתומצתת:
| RCIT |
CWI |
| שאלת אופייה של מדינת ישראל ופתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני | |
| ה-RCIT רואה בישראל מדינה בלתי לגיטימית, מדינה אימפריאליסטית, בעלת תוכן חברתי של חברת מתנחלים-מתיישבים. הארגון קורא להקמתה של מדינת פועלים ופלאחים פלסטינית, רב לאומית, דמוקרטית וסוציאליסטית מן הים עד הנהר. כלומר, מדינה אחת על כל שטחי פלסטין ההיסטורית, אשר בה הפלסטינים, בעקבות מימוש זכות השיבה, יהפכו באופן טבעי לרוב. מדינה זו תהיה חלק מפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. לכל היהודים תינתן האפשרות לחיות במדינה כל עוד הם מקבלים את שוויון הזכויות הדמוקרטי של הרוב הפלסטיני. בקיצור, אנו נאבקים להחלפתה של מדינת ישראל ב”פלסטין אדומה וחופשית.” ה-RCIT מאמין כי הזכות להגדרה עצמית קיימת רק עבור עמים מדוכאים ולא עבור עמים מדכאים. | ה-CWI רואה בישראל מדינה קפיטליסטית נורמטיבית ולא כמדינת מתנחלים-מתיישבים. הוא רואה בה כמדינה שאינה שונה ממדינות קפיטליסטיות אחרות דוגמת מצרים. בעוד ה-CWI מכיר בנכבה כטרגדיה, הוא מאמין כי מדובר באירוע היסטורי השייך לעבר. לפי ה-CWI מדינת ישראל היהודית היא עובדה היסטורית שיש לקבלה. לפיכך הוא מגן על זכותם של הישראלים-יהודים להגדרה עצמית הכוללת את הזכות לקיים מדינה משלהם. מסיבה זו הוא קורא לכינונה של ישראל סוציאליסטית לצד פלסטין סוציאליסטית, כאשר שתי המדינות יקחו חלק בפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. |
|
העמדה ביחס לארגוני ההתנגדות הפלסטיניים |
|
| ה-RCIT מצדד במאבקם של ארגוני ההתנגדות הפלסטיניים, כולל באמצעים צבאיים, וקורא ליישומה של טקטיקת החזית המאוחדת האנטי-אימפריאליסטית אותה ניסח האינטרנציונל הקומוניסטי של לנין. אנו תומכים בניצחונם ובתבוסתה של ישראל תוך שאנו נמנעים ממתן תמיכה פוליטית להנהגת הארגונים הללו, נציגת הבורגנות הגדולה והזעירה (חמאס, ג’יהאד, פת”ח, החזית העממית וכו’). | ה-CWI מתנגד למלחמות שיוזמת ישראל. בעוד הוא מגן באופן מופשט על “זכותם של הפלסטינים להתנגד”, הרי שהוא מתנגד מפורשות לכל גישה של חזית מאוחדת או תמיכה במאבק הפלסטיני כפי שהוא קיים כיום (כלומר, תחת הנהגה של חמאס). הוא רואה בחמאס אויב של העם הפלסטיני לא פחות מאשר מדינת ישראל. |
|
החרם על ישראל |
|
| ה-RCIT תומך באופן ביקורתי בחרם הבינלאומי כנגד ישראל, אשר בו לוקחים חלק איגודי עובדים וארגוני סולידריות ברחבי העולם. בעוד אנו מדגישים כי בחרם זה אין די בכדי להביס את ישראל, הרי שהוא עשוי לתרום לתמיכה במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. כפועל יוצא, ה-RCIT קורא לאיגודים המקצועיים העולמיים לנתק את קשריהם עם ההסתדרות, שהיא איגוד מקצועי ציוני הקשור באופן הדוק למדינת ישראל. | ה-CWI מתנגד לחרם על ישראל, למעט במקרים ממוקדים של חברה זו או אחרת בשטחי כיבוש 67 או כנגד יצוא נשק. הארגון טוען כי אין לתמוך בחרם משום שהוא אינו מקובל על הפועלים הישראלים. ה-CWI גם מתנגד לקריאות לאיגודי העובדים העולמיים לנתק את קשריהם עם ההסתדרות. |
- מהפכה מתמדת למען “פלסטין אדומה וחופשית” או “סוציאליזם” ציוני של פתרון שתי המדינות?
נתחיל, אפוא, לעסוק בהבדלים בין ה-RCIT וה-CWI בכל הנוגע למטרות שהם מציבים. כמצוין לעיל חברי ה-RCIT בליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית כמו גם בעלי בריתם בעולם, נאבקים למען פלסטין אדומה וחופשית מן הים עד הנהר. אנו רואים בכך את הפתרון האפשרי היחידי לשאלה הלאומית הבוערת אשר שולטת בשיח הפוליטי בישראל/פלסטין הכבושה, כמו גם במזרח התיכון כולו. הדיכוי הלאומי של העם הפלסטיני, אשר חי ברובו במחנות פליטים או בגלות, ייפסק רק כאשר תוכר זכות השיבה של הפלסטינים למולדתם אשר נמצאת עדיין תחת כיבוש ישראלי.
מדינה מסוג זה חייבת להיות בעלת אופי סוציאליסטי משום שרק רפובליקה של פועלים ופלאחים, אשר תנשל את מעמד בעלי ההון (היהודי ברובו), תהיה מסוגלת להבטיח שוויון חברתי ואת קיומם של המשאבים הכלכליים הנדרשים ההכרחיים לצורך מלאכת הארגון של תכנית השיבה של הפליטים הפלסטינים כך שיובטח שיפור בתנאי המחיה של ההמונים החיים בארץ.
הסיסמא של ה-CWI הקוראת לשתי מדינות משמעותה הלכה למעשה: א. המשך קיומה של מדינה יהודית-ישראלית על חשבון הגירוש של העם הפלסטיני ממולדתו ההיסטורית, ו-ב. מניעת זכות השיבה של הפלסטינים למולדתם. אין זה משנה כלל את מהות הדיון שה-CWI מכנה את זוג המדינות הללו “סוציאליסטיות”. מדינה – סוציאליסטית או לא – אשר תמנע את זכות השיבה של הפלסטינים לחיפה, יפו וכו’, תהווה המשך ישיר למורשת הקולוניאליסטית ואין לראות בה סוציאליסטית כלל. הדבר שקול למדינה “סוציאליסטית” שתוקם כאשר לנשים שבה אין זכות הצבעה שווה לשל הגברים. מדינה כזו עדיין תהיה אשמה באפליית נשים ומניעת זכויותיהן ללא כל קשר לכותרת ה”סוציאליסטית” שלה. במילים אחרות, מדינה כזו לא תהיה סוציאליסטית כלל. עמדת ה-CWI בדבר פתרון שתי המדינות, הופכת אותו הלכה למעשה לארגון “סוציאליסטי” ציוני. אין זה אלא ביטוי מובהק של סוציאל-אימפריאליזם, או “סוציאל-ציונות”.
האם כינונה של “פלסטין אדומה וחופשית” יוביל לסילוקם של הישראלים-יהודים?
בוויכוח פומבי שנערך מול ה-CWI באוסטריה האשימו אותנו החברים בכך שיישום הסיסמא שלנו “פלסטין אדומה וחופשית” יוביל לסילוקם של הישראלים-יהודים. השבנו להם כי מדובר בבבל”ת מוחלט. בפלסטין אדומה וחופשית יחיו היהודים וייטלו חלק פעיל בבנייתה של מדינה רב-לאומית מסוג זה. מי שמבקש את סילוקם של היהודים מפלסטין אינו יכול להיקרא סוציאליסט. היהודים יהנו מזכויות לשוניות ותרבותיות ובכלל זה – הזכות לציין חגים, לקיים מוסדות כשרות, בתי ספר ואמצעי תקשורת בשפתם וכו’.
נוסף על כך, מעמד הפועלים הפלסטיני יגייס משאבים אדירים של הון פיננסי שיופנה לבנייה מאסיבית של יחידות דיור ציבוריות חדשות. כך יובטחו גם זכות השיבה של הפלסטינים למולדתם וגם זכותם של היהודים לתנאי מחיה ומגורים נאותים.
יחד עם זאת, אנחנו לא מתכוונים להכחיש את העובדה שאחוז משמעותי מהישראלים-יהודים לא יסכים לוותר על זכויות היתר אליהן התרגל במרוצת השנים ושהוענקו לו באמצעות שלטון האפרטהייד הציוני. במאמר שלנו בנושא יישום תיאוריית המהפכה המתמדת בפלסטין הבאנו דוגמאות לגורלם של עמים מתיישבים אחרים:
“אם ניקח בחשבון את זכויות היתר המפליגות שמהן נהנים הישראלים-יהודים במדינת האפרטהייד הציונית, הרי שסביר להניח כי אחוז גדול מהם לא יסכים לכינונה של מדינה דמוקרטית שתעניק שוויון מלא לפלסטינים. אנו למדים כך מן ההתפתחויות באפריקה בתום התקופה שבה מעצמות אירופיות הקימו שם מושבות לבנות. רבים מן המתיישבים הלבנים עזבו את היבשת מאז ולא הסכימו לחיות כמיעוט במדינה עצמאית (לפחות על הנייר) תחת שלטון הרוב השחור. לדוגמא, בסוף שנות השבעים נסוגה פורטוגל ממוזמביק ואנגולה מה שהביא לעזיבתם של 95 אחוז מן הלבנים בשתי המדינות. בזימבבווה תהליך דומה הביא לעזיבה מאסיבית שדלדלה את האוכלוסייה הלבנה מכ-296 אלף ב-1975 לכדי 120 אלף ב-1999, ואילו בימינו עומד מספרם על כ-30 אלף. בדרום אפריקה הסיפור חזר על עצמו, אם כי בעוצמה נמוכה הרבה יותר. אף על פי כן, אפילו שם, למרות שאיש לא נגע במעמדם הכלכלי של הלבנים, כ-800 אלף מתוך 4 מיליון עזבו את המדינה מאז 1995.”
הזכות להגדרה עצמית לאומית: עיקרון סוציאליסטי?
בניסיון להצדיק את השמטת המאבק לשחרור לאומי כחלק מתכנית יישום תיאוריית המהפכה המתמדת, ה-CWI מנסה להמציא מספר עקרונות “מרקסיסטיים.” למעשה, כך מוכחת העובדה שחברינו אלה זנחו את המתודה המרקסיסטית. לדוגמא, פיטר טאפ טוען כי: “הזכות להגדרה עצמית אינה עיקרון סוציאליסטי, כפי שקובע ה-ISO, אלא משימה דמוקרטית.”
כך מוכחת העובדה כי טאפ אינו בקיא במצע המפלגה בולשביקית. בהחלט נכון לומר כי בסיטואציה בה יש הזדמנות לבצע מהפכה, הרי שהזכות להגדרה עצמית לאומית, כמו גם מטרות אחרות של המצע הסוציאליסטי, ירדו בסדר העדיפויות לטובת משימת בוערות יותר של המהפכה הסוציאליסטית. לדוגמא, מהפכת פועלים מוצלחת עלולה להציב הכרח לפלוש למדינה אחרת ולשלול זמנית את זכותה להגדרה עצמית לאומית על מנת להפיץ את המהפכה העולמית. כמו כן, עלול להיווצר גם הכרח להשהות את הזכויות הדמוקרטיות של הפועלים לבחור את מנהליהם במפעלים או בצבא.
אולם יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי הזכות להגדרה עצמית לאומית היא חלק חשוב במצע הסוציאליסטי השואף להציב את מעמד הפועלים בשלטון. לנין היה ברור כשמש באומרו כי מדובר בעיקרון סוציאליסטי ולא סתם “משימה”:
“מנגד, בניגוד לעמדתם של הפרודוניסטים, אשר הכחישו את קיומה של הבעיה הלאומית “בשם המהפכה החברתית,” מרקס, בחושבו בעיקר על האינטרסים של המאבק של מעמד הפועלים במדינות המתקדמות, שם בחזית את אבן היסוד העקרונית של אינטרנציונליזם וסוציאליזם יחדיו, כי אין אומה יכולה להשתחרר כל עוד היא מדכאה אומה אחרת.”
חריגותה של ישראל כמדינת מתנחלים-מתיישבים
דבר נוסף שמנסה ה-CWI להכחיש הוא את חריגותה של ישראל כמדינת מתנחלים-מתיישבים. בלב העניין עומדת טענתם כי למרות היותה של הנכבה – אסון גירוש העם הפלסטיני מאדמתו – אירוע מזעזע, הרי שמדובר בעובדה היסטורית המחייבת אותנו להשלים עם קיומו של רוב יהודי בפלסטין ההיסטורית ואשר מעוניין לחיות במדינה משלו. פיטר טאפ כותב:
“ניתן להקים מדינה או סדרה של מדינות באמצעות סילוק ברוטאלי של עמים. קחו דוגמא מסילוקה של האוכלוסייה היוונית מחלקים רבים של אסיה הקטנה ושל טורקים מיוון בעקבות קריסתה של האימפריה העות’מאנית. אם תחזרו אחורה ותשרטטו מחדש את המפה, תקבלו חילופי אוכלוסיות בקנה מידה ענק. (…) אולם, המציאות כעת היא שבמרוצת השנים, התהוותה לה תודעה לאומית יהודית או ישראלית. מה יש למרקסיסטים לומר על כך? פשוט להתעלם מן המצב האמיתי ולהמשיך להחזיק בעמדה הישנה?”
אולם, אנו סבורים כי ההשוואה בין אירועי יוון-תורכיה ב-1923 אינה מחזיקה מים. ללא ספק, גירושם של כ-350 אלף מוסלמים מיוון ו-1.2 מיליון יוונים מתורכיה היה מעשה מחליא וריאקציונרי. יחד עם זאת, יש לזכור כי מדובר בגירוש של מיעוט קטן ביחס לאוכלוסייה הכללית של אותן מדינות. ביוון חיו באותה תקופה 6.2 מיליון תושבים (1928) בעוד שתורכיה הייתה אומה בת 13.6 מיליון תושבים (1927). יתר על כן, הן לעם היווני והן לתורכי כבר היו מדינות לאום באותה תקופה שהיו מסוגלות לקלוט את אותם מגורשים.
אין זה אלא ההפך הגמור מן המקרה הפלסטיני. הציונים גירשו כמעט את כל האוכלוסייה הפלסטינית במהלך הנכבה ב-1948. עד עצם ימינו, לפלסטינים אין מדינת לאום משום סוג שהוא. כתוצאה מכך, 11.6 מיליון פלסטינים (לפי אומדנים רשמיים) חיים בעולמנו ומתוכם 5.8 מיליון חיים בפזורה, רובם במדינות ערב. 4.4 מיליון פלסטינים חיים כיום בגדה המערבית ובעזה, 44 אחוזים מתוכם פליטים. למספרים אלה יש להוסיף 1.6 מיליון פלסטינים החיים בשטחים שנכבשו ב-1948, ואשר חלקם פליטים אף הם. בסיכום כל הנתונים כשלושה רבעים מן הפלסטינים הם פליטים החיים במחנות פליטים או בגלות כפויה בפזורה.
אבל אולי ישנם טיעונים טובים יותר לחיזוק עמדת ה-CWI מאשר אלה העולים ממוחו הקודח של מנהיגם? הרי יש העורכים השוואה מבוססת יותר בין ההתיישבות הציונית להתנחלות ההיסטורית שהולידה אומות כגון ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד. אך גם השוואה זו אנו שוללים כפי שכבר פירטנו בעבר במאמר בשאלת יישום תיאוריית המהפכה המתמדת בפלסטין:
“מדינות אלה גירשו ורצחו את הילידים האמריקאים, האבוריג’ינים והמאורים. אכן יש מקום ראוי להשוואה, אשר בדרך אגב חושף את צביעותן של ה”דמוקרטיות” האימפריאליסטיות ומנגד את תמיכתנו הבלתי מותנית במאבקיהם של העמים הילידים על זכויותיהם הלאומיות. אולם שימוש בכלי המטריאליזם ההיסטורי מסייע בפנינו לזהות גם הבדלים חשובים. מדינות מתנחלים-מתיישבים דוגמת ארה”ב, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד התהוו בעידן תור הזהב של הקפיטליזם במאות ה-16 עד ה-19. לעומתן, ישראל וה”לאום” היהודי-ישראלי התהוו בעידן האימפריאליסטי של המאה ה-20, כלומר בעידן שקיעתו של הקפיטליזם. הבדל זה נושא השלכות הרות גורל: בעוד הרוב הלבן בארצות הבית, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד הצליח לספח אליו את הילידים תחת מטריה חוקתית ולהתפתח בתהליך היסטורי ארוך, תוך שהוא מצמצם את מספרי ושטחי המחיה של העמים הילידים לכדי מובלעות זעירות. כתוצאה מכך, העמים הילידים במדינות אלה מהווים אך מיעוט קטן וחיים מציאות שבה כבר נשללה מהם, בקנה מידה כזה או אחר, כל אפשרות להתפתח כאומה ולהתקיים במסגרת מדינת לאום נפרדת. ישראל והציונות, לעומת זאת, עלו על במת ההיסטוריה “מאוחר מדי”. כתוצאה מכך הלאום היהודי-ישראלי מוצא עצמו נעדר מרכיבים מרכזיים של זהות לאומית בנוסף להיותו בפועל מיעוט בשטחי פלסטין ההיסטורית, זאת בעוד הפלסטינים מהווים לאום בעל זהות מגובשת, עם רוב בשטח ועם תמיכה והזדהות מצד העולם הערבי והמוסלמי.”
מצער אותנו כי חברינו ב-CWI מכחישים את עובדת היותה של ישראל מדינת מתנחלים-מתיישבים. מבחינתם מדובר במדינה קפיטליסטית נורמלית. נציגיהם בוויכוח באוסטריה טענו כי אין הבדל בין ישראל למדינות דוגמת מצרים, שכן שתיהן קפיטליסטיות ופרו-אימפריאליסטיות. מדובר ברדוקציה אקונומיסטית (ראייה שטחית מזווית כלכלית צרה – ב.ה) המתעלמת מן ההיבטים החריגים המבדילים מן העבר האחר את ישראל כמדינת מתנחלים-מתיישבים אשר הוקמה על ידי המעצמות הגדולות, ממצרים, מן העבר השני, שהיא מדינת לאום תלותית ומדוכאת בידי האימפריאליזם. נציין גם, בהזדמנות זו, את העובדה שישראל הצליחה לייצר הון מונופוליסטי משל עצמה והפכה את עצמה למעצמה אימפריאליסטית בקנה מידה קטן בשני העשורים הקודמים. מכאן נובע כי בעוד ה-RCIT עומד לצד מדינות ערב במקרה של מלחמה עם ישראל – כפי שעשינו בעבר – הרי שה-CWI ימנע מכך. לסיכום, העובדה שה-CWI מכחיש את היותה של ישראל מדינת מתנחלים-מתיישבים חריגה משמשת על מנת להצדיק את קריאתו להמשך קיומה של ישראל (“סוציאליסטית”) שמשמעותו בפועל המשך קיומו של העם הפלסטיני כעם שרובו מגורש, כמו גם את סירובו לעמוד לצד מדינות ערב במלחמה.
ישראל ודרום אפריקה
בהמשך לאמור לעיל, ה-CWI שולל את ההשוואה בין מדינת האפרטהייד הישראלית לזו הדרום אפריקנית:
“ישנם הבדלים מהותיים בין משטר האפרטהייד הדרום-אפריקני וישראל, במיוחד מנקודת מבט דמוגרפית. בדרום אפריקה חיו פי שבעה יותר אפריקאים מאשר לבנים. זה אינו המצב בישראל/פלסטין בשלב זה. תחת איום בהשמדה, האוכלוסייה הישראלית תילחם.”
נכונה האמירה כי קיימים הבדלים בין ישראל לדרום אפריקה. בעוד היחס הדמוגרפי בין הלבנים לשחורים בדרום אפריקה היה 1 ל-7 לערך, הרי שהיחס בין ישראלים-יהודים לפלסטינים (בפלסטין ההיסטורית ובפזורה) הוא 1 ל-2. אולם הדבר נכון רק מזווית ראייה צרה המתייחסת רק לפלסטין. למעשה, ישראל היא מדינת מתנחלים-מתיישבים אשר הוקמה בכוח הזרוע על ידי המעצמות האימפריאליסטיות כראש-גשר לתוך העולם הערבי. כתוצאה מכך חיים כיום 6.1 מיליון ישראלים-יהודים בתוך הסביבה העוינת של המזרח התיכון הכוללת כ-366 מיליון ערבים. כלומר, היחס הדמוגרפי בין הישראלים-יהודים לערבים קרוב יותר ל-1 ל-60. ערבים אלה חשים עוינות עמוקה כלפי מדינת ישראל משום תפקידה ההיסטורי כמדינת מתנחלים-מתיישבים אנטי-ערבית בשירות המעצמות האימפריאליסטיות. יש להם גם קשר לאומי ודתי חזק עם העם הפלסטיני ומאבקו לשחרור.
הבדל נוסף הוא שבעלי ההון בדרום אפריקה תחת משטר האפרטהייד ניצלו את הפועלים השחורים להפקת רווחים עצומים, בעוד בעלי ההון הישראלים היו מעדיפים פשוט לגרש את העם כולו. וכפי שציין חברנו יוסי שוורץ, מנהיג הסניף של ה-RCIT בישראל/פלסטין הכבושה:
“רבים מכחישים כי ישראל זהה לדרום אפריקה בתקופת משטר האפרטהייד, ובצדק. למעשה, ישראל אינה זהה אלא גרוע יותר. בדרום אפריקה, המתנחלים-מתיישבים היו זקוקים לשחורים לצורך הצבר הון ולכן הפכו את השחורים למקור כוח עבודה זול. ישראל אינה זקוקה לפלסטינים ככוח עבודה זול. היא רוצה אותם מחוץ לפלסטין.”
מכל מקום, אבני היסוד נותרות זהות. שיטת האפרטהייד הייתה קיימת הן בישראל, עד עצם ימינו, והן בדרום אפריקה לפני 1994, שיטה המיושמת דרך מערכת חקיקה ענפה כמו גם שימוש בכוח ברוטאלי (מעשי טבח, מעצרים מנהליים וגירוש), כך שהאוכלוסייה הפלסטינית, כמו זו השחורה, חיה תחת דיכוי שיטתי. הכחשתו של ה-CWI את המציאות הברורה הזאת היא במימדים מעוררי גיחוך וסלידה.
מגוחך למדי גם הסיפא בה משתמש פיטר טאפ על מנת לחזק את הטיעון שלו בדבר איסור ההשוואה בין ישראל לדרום אפריקה: “תחת איום בהשמדה, האוכלוסייה הישראלית תילחם.” אולי שכח פיטר טאפ כי גם השחורים בדרום אפריקה, זימבבווה, אנגולה ומוזמביק זוכרים היטב כיצד האוכלוסייה הלבנה במדינות אלו נלחמה בכדי לשמר את שיטת האפרטהייד! בכך אין ישראל חריגה כלל וכלל!
ה-CWI נכנע לשוביניזם הלאומני של הלאום המדכא
הנהגת ה-CWI מצדיקה שוב ושוב את תמיכתה בפתרון שתי המדינות באמצעות ציון משאלות לבו של מעמד הפועלים הישראלי:
“תחת איום בהשמדה, האוכלוסייה הישראלית תילחם. (…) אפילו ‘מחנה השלום’ יילחם אם יאיימו על זכותו למדינה נפרדת. מעמד הפועלים הישראלי יילחם אם תאיימו עליו בהשלכתו לים. (…) שאלת המפתח במהפכות המזרח התיכון היא כיצד לפלג את מעמד הפועלים הישראלי מן המעמד השליט שלו. אם תתגרו בהם, תאיימו על הרעיון של ישראל ה”מולדת”, הרי שאין סיכוי להגשים זאת. (…) בעת הזו, עלינו להישיר מבט אל העובדה כי העם הפלסטיני והעם היהודי החליטו כי הם אינם מסוגלים לחיות יחד במדינה אחת. זאת התודעה שלהם.”
משמעות מילים אלה היא שכל עוד מעמד הפועלים הישראלי מסרב לוותר על זכויות היתר שלו ביחס לפועל ולאיכר הפלסטיני (זכויות יתר שהן פועל יוצא של מעמדה של ישראל כמדינת מתנחלים-מתיישבים, אימפריאליסטית ועשירה), על סוציאליסטים לקבל את משאלת לבם לקיים מדינה משל עצמם בכדי לשמור על זכויות יתר אלה.
אין זה אלא טיעון שהוא אנטי-מרקסיסטי באותה מידה שהוא אבסורדי בעליל. מעולם לא ויתרו סוציאליסטים מהפכניים על עקרונותיהם, ובכלל זה התמיכה בזכות להגדרה עצמית של אומות מדוכאות, בלחץ משאלות לבן של האומות המדכאות הנהנות מזכויות יתר. חברי ה-RCIT בישראל/פלסטין הכבושה ביקרו לאחרונה את סעיף המצע של ה-CWI התומך בקיומה של מדינת ישראל:
“סבב הדמים ומעשי הטבח הנוכחי יסתיים בעוד מספר ימים או שבועות, אך במוקדם או במאוחר יחזור משום שישראל מחויבת לגירושם של רוב הפלסטינים מארצם, כפי שעשתה ב-1948. סבבי האלימות הללו יסתיימו או בתבוסה צבאית של ישראל, או כאשר המאבק לשחרור לאומי המוליך למהפכה סוציאליסטית ינצח. אלו המדברים בשבח פתרון שתי המדינות, בין אם קפיטליסטיות, סוציאליסטיות-רפורמיסטיות (מק”י), או מהסוג הצנטריסטי דוגמת מאבק סוציאליסטי (CWI) התומכים בשתי מדינות “סוציאליסטיות,” כולם יוצאים מתוך הנחה שהסדר האימפריאליסטי הקיים הוא משתנה קבוע ובאותו זמן מתעלמים לחלוטין מן האופי של האפרטהייד הישראלי.
לא ניתן בעת ובעונה אחת לתמוך הן בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינית והן בזכות ההגדרה העצמית של ישראל, מפני שבהגדרה חייבת ישראל לפעול על מנת לדכא, להרוג או לגרש את הפלסטינים מכל השטח. לא תיתכן ישראל אחרת. למה מתכוון “מאבק סוציאליסטי” כאשר הוא קורא לשתי “מדינות סוציאליסטיות”? לכך שהוא מכיר בזכותם של מתנחלים-מתיישבים מדכאים להגדרה עצמית. שכן אם יתאפשר לפליטים לשוב לשטח בו שוכנת כיום ישראל, הפלסטינים יהפכו לרוב הדמוגרפי של המדינה. במקרה כזה, איזה צורך יהיה בשתי מדינות עם רוב פלסטיני במקום מדינה אחת סוציאליסטית שבה הם יהיו רוב, אבל הישראלים שיקבלו את המציאות הזאת לא יסבלו מאפליה? מדוע לא מדינה אחת, אם במדינה כזאת, היכן שהפועלים הישראלים שייקחו חלק במהפכה הסוציאליסטית ייקחו גם חלק במעמד השליט החדש, עד אשר ייעלמו המעמדות לחלוטין ועם המדינה עצמה?”
ניתן להביא דוגמאות נוספות. עובדה היסטורית ידועה היא שרוב עצום בקרב הלבנים בארצות הברית בראשית המאה ה-20 חשבו שדיכוי השחורים מוצדק. האם זה הפריע לקומוניסטים ולטרוצקי לתמוך במאבק השחורים לשחרור, ובכלל זה הדרישה להגדרה עצמית לאומית? ברור שלא! בדומה לכך, צרפתים רבים, ובמיוחד המתיישבים הצרפתים באלג’יריה, תמכו בשעבודה הקולוניאליסטי של אלג’יריה לאורך שנים רבות. אין כמעט שום ספק שהמתיישבים הלבנים בדרום אפריקה, זימבבווה, אנגולה ומוזמביק התנגדו בחריפות למאבק השחור לשחרור. אם נקבל את ההיגיון של ה-CWI, הרי שניתן לטעון כי זכותן של משפחות מתיישבים אלה להקים מדינה עצמאית נפרדת היא בעלת משקל רב יותר מזכותם זו של הישראלים-יהודים, שכן הם חיו במושבות אלה במשך תקופה ארוכה יותר ממה שהישראלים-יהודים חיו בפלסטין. בין כך ובין כך, בכל המקרים האלה עמדו הקומוניסטים לצד זכותם של המדוכאים להגדרה עצמית מבלי להתחשב כלל במצב התודעתי של האומה המדכאת.
הקומוניסטים בדרום אפריקה לא החליטו על תמיכתם במאבק השחור לשחרור תוך שהם מתחשבים בתודעה של המיעוט הלבן (אשר ברובו תמך באפרטהייד עד 1994).
דבר אחרון בהקשר זה, אל לנו לשכוח כי רוב הגברים במשך זמן רב התנגדו למתן זכות הצבעה לשנים, כי במקרים רבים רוב האוכלוסייה מתנגדת לשוויון זכויות למיעוטים מגדריים/להט”בים, כי תושבים רבים במערב אירופה מתנגדים לזכותן של נשים מוסלמיות לעטות כיסוי ראש. ממתי עמדתם של מדכאים משנה כהוא זה בכל הנוגע לתמיכתם של סוציאליסטים בזכויות דמוקרטיות? התשובה לכך – מהרגע בו חצה הסוציאליסט את הקווים אל עבר האופורטוניזם הפשרני.
עד כמה משמעותי תפקידו של מעמד הפועלים הישראלי ביישום תיאוריית המהפכה המתמדת במזרח התיכון?
ה-CWI רואה במעמד הפועלים הישראלי מרכיב מרכזי במהפכה שבלעדיו לא ניתן לנצח. פיטר טאפ כותב: “אנו מדגישים כי רק פעולה מאוחדת המונית של פועלים ישראלים ופלסטינים תוכל לייצר כוח המסוגל להדיח את הקפיטליסטים, הן הישראלים והן הפלסטינים, מן השלטון.”
נייר העמדה המסכם של קונגרס 2010 של ה-CWI הדגיש כי: “רק באמצעות תנועה מאוחדת המונית של מעמד הפועלים והעניים בפלסטין וגם בישראל, יימצא הפתרון; נגד הדיכוי הלאומי, נגד מפלגות הבוסים והאימפריאליזם; ותמומש זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינית בצורת פלסטין דמוקרטית וסוציאליסטית וישראל סוציאליסטית, כחלק מקונפדרציה וולונטארית ושוויונית של המזרח התיכון.”
משמעות הדברים הללו כי ה-CWI אינו רואה במהפכה המתמדת בפלסטין, בראש ובראשונה, כחלק מן המהפכה הערבית, אלא תופעה מקומית שהשתתפותו של מעמד פועלים ישראלי קטן, כשותף שווה לפועלים הפלסטינים – היא תנאי לקיומה.
בדומה לכך, במהלך הוויכוח שלנו עם ה-CWI האוסטרי, חברי ה-CWI התנגדו למצע שלנו באומרם: “איך תצליחו לשחרר את פלסטין אם אתם דוחים מעליכם את המרכיב המרכזי של האוכלוסייה שם – הישראלים-יהודים – אשר מתנגדים לכינונה של מדינה אחת רב לאומית?!” לכך השבנו כי, עבור מרקסיסטים, אין זה מפתיע כלל שמעמד הפועלים הישראלי הוא מבחינה פוליטית הריאקציוני ביותר, התומך הנלהב ביותר באימפריאליזם והנחשל ביותר מבחינת תודעה מהפכנית. הסיבה לכך היא שהוא המרכיב האריסטוקרטי והפריביליגיוני ביותר מכל מעמד הפועלים במזרח התיכון.
מכאן שמעמד הפועלים הישראלי יהיה האחרון שיצטרף למהפכה המתמדת באזור וכי רק חלקים ממנו יצטרפו. ניתן להעריך בסבירות גבוהה יותר כי המאבק הפלסטיני לשחרור יאחד שורות עם המאבקים המהפכניים ברחבי העולם הערבי ורק במקרה שבו מעמד הפועלים האריסטוקרטי הישראלי יעמוד בפני לחץ אדיר משולב שכזה, יצליחו חלקים משמעותיים ממנו להינתק מן הציונות.
חברינו ב-לס”א מודעים היטב לכך שכיום, רוב הישראלים-יהודים מתנגדים להחלפתה של מדינת ישראל במדינה אחת דמוקרטית. אולם כך או אחרת, זה ישתנה. כאשר המאבק לשחרור לאומי של הפועלים והאיכרים האלג’ירים הגיע לשיא עוצמתו, מגזרים רבים של העם הצרפתי החלו לשנות את עמדותיהם ביחס לכיבוש הקולוניאלי. כאשר המאבק הפלסטיני יתאחד עם המהפכה הערבית, מגזרים רבים בקרב מעמד הפועלים הישראלים יתחילו לעשות חשבון נפש ביחס לדעות הקדומות הריאקציוניות הציוניות שלהם. כן, ייתכן גם שמגזרים ריאקציוניים ימשיכו להחזיק בהשקפת עולם ציונית ואפילו לנוע למחוזות פשיסטיים (רמזים לכך נחשפו במהלך המתקפה האחרונה על עזה). אין ספק כי תומכיו הארכי-ריאקציוניים של האפרטהייד יגלו יחס עוין לכל מדינה דמוקרטית וסוציאליסטית עתידית בפלסטין. אותם יאלצו המהפכנים להכניע או שיבחרו לעזוב, כאמור לעיל.
אנו שואלים את החברים ב-CWI: מדוע אתם אומרים שגורל מאבק השחרור הפלסטיני תלוי דווקא במיעוט יחסית קטן של שישה מיליון יהודים שמרוויחים מדיכוי הפלסטינים, ולא במספרם המאסיבי של המוני הפועלים והאיכרים של יותר מ-360 מיליון בני אדם החיים ברמת חיים פחות או יותר זהה ואשר מזדהים לאומית ודתית עם אחיהם ואחיותיהם הפלסטיניות? האם לא הוכיחו ההמונים הערבים את יכולתם לבצע מהלכים מהפכניים בשנים האחרונות?! האם ההמונים המצרים – כאשר היו עוד משוחררים מכבלי הדיקטטורה הפרו-אימפריאליסטית – לא הפגינו את קשרי הרעות ההדוקים שלהם עם אחיהם ואחיותיהם הפלסטיניות בהפגנות רבות מול שגרירות ישראל בקהיר ששיאן היה תפיסתה ושחרורה בספטמבר 2011?
למעשה, מנהיגי ה-CWI עצמם מודעים היטב לקשרים האלה בין מעמד הפועלים והמדוכאים הפלסטיני והערבי ושנאתם האנטי אימפריאליסטית המשותפת לישראל. פיטר טאפ עצמו מודה כי: “עלינו להשלים עם כך שפועלים ערבים רבים מקווים לכך שישראל תושמד. מדובר במכשול אימפריאליסטי כנגד המהפכה הערבית.” לכן אנו שואלים את פיטר טאפ: “האם הפועלים הערבים אינם צודקים בכך שהם רואים את ישראל כמכשול כנגד המהפכה הערבית”?!
זכותם של הלאומים המדוכאים, לא של המדכאים!
לסיכומו של דבר, אנו חוזרים שוב לשאלת היחס של ה-CWI לגישה המרקסיסטית בשאלה הלאומית. טעות מתודולוגית מרכזית של ה-CWI היא חוסר היכולת שלו להבין את מהות הגישה הלניניסטית בשאלה הלאומית. הם אינם מבינים כי מרקסיסטים רואים בדיכוי הלאומי כעמוד תווך במערכת הקפיטליסטית העולמית – ובמיוחד בעידן האימפריאליסטי. אנו, מנגד, מדגישים – כפי שלנין עשה שוב ושוב – “כי חלוקת האומות למדכאות ומדוכאות היא בעצם מהות האימפריאליזם”.
לפיכך, חובה על תנועת הפועלים לתמוך בכל המאבקים נגד דיכוי לאומי (מבלי לתמוך בשום אידיאולוגיה לאומנית) ולקשור ביניהם ובין המאבק למען מהפכה סוציאליסטית עולמית כנגד הקפיטליזם האימפריאליסטי. רק באמצעות תמיכה בכל המאבק נגד דיכוי לאומי ובשוויון מלא יכול מעמד הפועלים ללמוד להתגבר על כל הדעות הקדומות הלאומניות ולגייס לטובתו תודעה מעמדית אינטרנציונליסטית לחלוטין.
ה-CWI לעומת זאת מאמין כי מספיק לקרוא סיסמאות נגד הלאומנות, ללא התחשבות אם מדובר בלאומנות של מדוכאים או מדכאים ומבלי לתמוך באופן אקטיבי במאבקן של אומות מדוכאות. כך כותב פיטר טאפ:
“השאלה הלאומית היא לאין שיעור מורכבת יותר אפילו מבתקופתם של לנין וטרוצקי. עבור מרקסיסטים יש לה שני צדדים. אנו מתנגדים ללאומנות בורגנית השואפת לפצל את מעמד הפועלים. אנו תומכים באחדות מירבית חוצת גבולות ויבשות של מעמד הפועלים בכל העולם, אולם בו בזמן אנחנו מתנגדים לכפיית סיפוחם של לאומים מובחנים אל תוך מדינה אחת בניגוד לרצונם.”
מה שה-CWI שוכח הוא רק “פרט קטן”, והוא שמרקסיסטים מבחינים בין לאומים מדוכאים ומדכאים וכי הם תומכים במאבקם של המדוכאים כנגד המדכאים. לפיכך, בעוד אנו דוחים את כל ביטויי הלאומנות, אנו מבחינים בין לאומנות של אומה מדוכאת ולאומנות של אומה מדכאת. מדוע אנו עושים זאת? משום שללאומנות של המדוכא יש מרכיב דמוקרטי, מוצדק, בהיותו ביטוי (בלתי מספק, מעוות) של מאבק לשחרור לאומי. הלאומנות של האומה המדכאת, לעומת זאת, נשאת אופי ריאקציוני מוחלט, שכן מדובר בביטוי של הרצון לשמר דומיננטיות וזכויות יתר.
זו הייתה המתודה של לנין וחבריו הבולשביקים אותה הציב לנין במרכז המסמך “זכות לאומים להגדרה עצמית” ב-1914: “הלאומנות הבורגנית של כל לאום מדוכא מכילה מרכיב דמוקרטי כללי המופנה כנגד דיכוי, וזהו התוכן אשר בו נתמוך ללא תנאי.”
הטעות של ה-CWI קשורה בהבנתם הלקויה של מהות זכות ההגדרה העצמית ללאומים. לא מדובר בקריאה ליברלית, אלא כלי מהפכני במאבקן של אומות מדוכאות לשחרור. לפיכך, זכותם של לאומים להגדרה עצמית אינה מנת חלקם של לאומים אשר מדכאים אחרים, אלא רק של לאומים העומדים בפועל בפני דיכוי.
הדבר צריך להיות ברור כשמש לכל בר דעת. האם ניתן לתמוך בזכות הגדרה עצמית לגרמניה, צרפת או ארצות הברית? האם ניתן היה לתמוך בזכות להגדרה עצמית של המיעוט הלבן בדרום אפריקה או זימבבווה? זה ברור שרק ריאקציונרים וסוציאל-לאומנים יבחרו לתמוך ביישום הזכות להגדרה עצמית לאומית במקרים כאלה. למעשה, מדובר באחד מעמודי התווך האידיאולוגיים של התנועה הסוציאל דמוקרטית הרפורמיסטית באירופה ערב מלחמת העולם הראשונה – להגן ולתמוך ב”מולדת” האימפריאליסטית שלהם תוך שהם מנפנפים בעיקרון הזכות להגדרה עצמית.
אולם, כפי שמרקסיסטים ציינו שוב ושוב, סוציאליסטים תומכים במאבקי זכויות לאומיות רק של אותם עמים העומדים בפני דיכוי, ולא של אלה המדכאים אחרים. המנהיגים הבולשביקים זינובייב ולנין כתבו ב-1915 במהלך מלחמת העולם הראשונה:
“סוציאל-שוביניזם הוא תמיכה ברעיון “ההגנה על המולדת” במלחמה הנוכחית. הרעיון הזה מוליך את ההיגיון לזניחת המאבק המעמדי בזמן המלחמה, להצבעה על מלווה מלחמה, וכו’. למעשה, הסוציאל-שוביניסטים דבקים במדיניות אנטי-פרולטרית בורגנית, משום שהם מניפים את דגל “ההגנה על המולדת”, לא במובן של מאבק בדיכוי זר, אלא במובן של “הזכות” של מעצמה “גדולה” אחת או אחרת לשדוד את הקולוניות ולדכא עמים אחרים. הסוציאל-שוביניסטים מחקים שוב ושוב את ההונאה הציבורית הבורגנית כאילו המלחמה נערכת על מנת להגן על החירות והקיום של לאומים, ובכך מצדדים בבורגנות נגד מעמד הפועלים. בקרב הסוציאל-שוביניסטים נמצאים אלה המצדיקים ומהללים את הממשלות והבורגנות של אחת מברית המעצמות, כמו גם אלה, כמו קאוצקי, הטוענים כי הסוציאליסטים בכל הצדדים הם בעלי זכות שווה “להגן על המולדת”. סוציאל-שוביניזם שהוא הלכה למעשה הגנה על זכויות היתר, היתרונות, הזכות לשדוד ולגזול, של הבורגנות האימפריאליסטית “שלו”. מדובר בבגידה בכל סעיפי ההכרזה של קונגרס באזל הסוציאליסטי העולמי.”
מרקסיסטים תמיד סירבו לליברליזציה הבורגנית של התביעה המהפכנית-דמוקרטית – הזכות להגדרה עצמית לאומית. הם ראו בתביעה זו כלי לקידום המאבק לשחרור לאומי ובכך לייצר אחדות אינטרנציונליסטית בין פועלים בני אומות מדכאות ומדוכאות. לכן הדגישו לנין וטרוצקי כי זכות ההגדרה העצמית תקפה אך ורק עבור אומות מדוכאות ולא אומות מדכאות. נספק אפוא מספק דוגמאות לציטוטים אשר מדגימים זאת ומפנים את הקוראים אל הפרק הרלוונטי במחקר שערכנו על אפשרויות יישום תיאוריית המהפכה המתמדת בפלסטין.
“זו הסיבה שהנקודה המרכזית בפרוגרמה הסוציאל-דמוקרטית חייבת להיות החלוקה של האומות למדכאות ומדוכאות, שהיא מהות האימפריאליזם. הסוציאל-שוביניסטים וקאוצקי מתחמקים בערמומיות מנקודה זו. החלוקה הזאת אינה ברת משמעות מזווית הראייה של הפציפיזם הבורגני או האוטופיה הגסה של תחרות בלתי-אלימה בין אומות עצמאיות תחת הקפיטליזם, אולם היא ברת חשיבות עליונה מזווית הראייה של המאבק המהפכני נגד האימפריאליזם. ההגדרה שלנו את הזכות להגדרה עצמית לאומית חייבת לנבוע ישירות מתוך החלוקה הזאת, הגדרה שהיא דמוקרטית באופן עקבי ומשתלבת עם המשימה הכללית של המאבק הנוכחי למען סוציאליזם.”
“הזכות של אומות להגדרה עצמית מכוונת באופן בלעדי לזכות לעצמאות במובן הפוליטי, הזכות להיפרדות פוליטית חופשית מעל האומה המדכאת. (…) אין מדובר אלא בביטוי עקבי של המאבק כנגד כל דיכוי לאומי.”
זו גם הדרך שבה טרוצקי הבין את הבולשביקים והביע את גישתו שלו בשאלה הלאומית:
“החיבור בין התנועה הלאומית למאבקו של הפרולטריון לתפיסת השלטון לא התאפשר אלא הודות לעובדה כי הבולשביקים במהלך כל ההיסטוריה שלהם נאבקו ללא פשרות כנגד מדכאי רוסיה הגדולה. הם תמיד תמכו ללא שום סייג בזכותם של העמים להגדרה עצמית, ובכלל זה זכות ההיפרדות מרוסיה. אולם מדיניותו של לנין ביחס לעמים המדוכאים שונה בתכלית השינוי מזו של חקייניו הזולים. המפלגה הבולשביקית הגנה על זכות העמים המדוכאים להגדרה עצמית בשיטות הפעולה של המאבק המעמדי הפרולטרי.”
אנו שבים ומדגישים כי שלילת זכות ההגדרה העצמית הלאומית של היהודים-ישראלים נעדרת כל שאיפה כלשהי לגרש אותם או כל פנטזיה אנטישמית מכל סוג שהוא. היא אומרת בפשטות שליהודים לא תישמר הזכות לשלול מן הפלסטינים את זכויותיהם הדמוקרטיות, ממש כפי שלגברים לא תינתן הזכות לשלול מנשים את זכויותיהן הדמוקרטיות. זוהי מהות הגישה המרקסיסטית שלנו – לא פחות ולא יותר.
לסיכום: דחיית זכותם של הישראלים-יהודים להגדרה עצמית לאומית אין משמעותה דחיית זכויותיהם הדמוקרטית, אלא דחיית זכותם לדכא את הפלסטינים ולהמשיך במלאכת גירושם ממולדתם. אנו אכן מסרבים לכל המשכיות לפרויקט הציוני הגזעני במהותו.
הנטייה של ה-CWI להתאים את עצמו למורשת הקולוניאליזם האימפריאליסטי
כבר הדגשנו בעבר כי ה”סוציאליזם” הציוני של ה-CWI אינו תופעה חריגה. הדבר מושרש בנטייה השיטתית של הזרם הזה להתאים את עצמו לאימפריאליזם ולזכויות היתר האריסטוקרטיות של הלאומים המדכאים. אנו נוהגים להזכיר לחברי ה-CWI את תמיכתם של מנהיגיהם בזכותו של המיעוט הפרוטסטנטי הפרו-בריטי להגדרה עצמית בצפון אירלנד כנגד שאיפות האיחוד של אירלנד בקרב האומה האירית כולה. כתוצאה מכך ה-CWI סרב בעקשנות לתמוך במאבקו החמוש של ה-IRA נגד כיבוש הצבא הבריטי וכוח המשטרה שלו, ה-RUC.
על בסיס אותה נטייה שיטתית ה-CWI תומך עד ימינו בתביעה האימפריאליסטית של בריטניה לשליטה באיי מלווינאס השייכים לארגנטינה, שוב על בסיס הזכות להגדרה עצמית לאומית של אותם 1800 מתנחלים-מתיישבים. הדבר נחשף בעיקר באמצעות הציטוט הבא מפי המנהיגים:
“על תנועת הפועלים להתאחד בפעולה על מנת לכפות בחירות כלליות שיפתחו את הדרך עבור שיבת תנועת הפועלים ליישום מדיניות סוציאליסטית בבית ובחוץ. ניצחון ממשלה סוציאליסטית בבריטניה תשנה לחלוטין את המצב ביחס לאיי פוקלנד. החונטה לא תוכל אז יותר לטעון כי היא נלחמת באימפריאליזם הבריטי… תנועת הפועלים אינה יכולה פשוט לנטוש את תושבי פוקלנד ולאפשר לגולטיירי להמשיך בשלו. אולם היא תמשיך במלחמה על בסיס קווים סוציאליסטיים.”
בספרו על תנועת ה”מיליטנט”, מנהיג ה-CWI, פיטר טאפ, טוען: “הזכויות הדמוקרטיות של 1800 תושבי פוקלנד, ובכלל זה הזכות להגדרה עצמית, אם ירצו בה, הייתה שאלת מפתח בתודעה של הפועלים הבריטים. (…) מרקסיסטים לא היו יכולים להישאר אדישים ביחס לגורלם של תושבי פוקלנד, במיוחד לאור התודעה של מעמד הפועלים הבריטי כפי שהוא התפתח בהתייחסו לנושא הזה.”
אנו רואים כיצד ה-CWI מעוות לחלוטין את גישתו של לנין ביחס לזכות להגדרה עצמית לאומית והופך אותה לאידיאולוגיה המצדיקה את המשך קיומו כיבוש קולוניאלי מצד האימפריאליזם, וכמו כן, גם את המשך קיומה של מדינת מתנחלים-מתיישבים כמו ישראל.
- פציפיזם “סוציאליסטי” או תמיכה במאבק העמים המדוכאים?
לסילוף הסוציאל-שוביניסטי ביחס לזכות להגדרה עצמית לאומית מהסוג שתיארנו יש השלכות בשטח, בעיקר בהימנעות מתמיכה במאבקם של העמים המדוכאים. מנהיגי ה-CWI משיבים במחאה כנגדנו כפי שעשה פיטר טאפ באומרו:
“מעולם לא התנגדנו לזכותם של הפלסטינים להגן על עצמם נגד ההתקפות של ישראל, כולל הגנה חמושה בעזה והתקפות לגיטימיות על מטרות צבאיות בישראל עצמה. מה שאכן עשינו היה להצביע על חוסר האפקטיביות שלהן – הדבר דומה לשימוש באקדחי צעצוע נגד טנקים – אבל גם הצבענו על העובדה שהם מזיקים כאשר הם מנוצלים באופן שאינו מבחין בין אזרחים לחמושים.”
אנו בטוחים כי העם הפלסטיני יהיה אסיר תודה ל-CWI בהעניקו לו את ה”זכות” להגן על עצמם. כבר ציינו בעבר כי מדובר בסיסמא חסרת משמעות שכן ה-CWI תומך בהתנגדות מופשטת אך לא בזו הקיימת בפועל. ההתנגדות הפלסטינית הקונקרטית הקיימת, חיה ונלחמת, היא כזו המצויה תחת הנהגתן של הבורגנות הגדולה והזעירה על ארגוניהן הלאומניים – חמאס, ג’יהאד אסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית, גדודי חללי אלאקצה, החזית העממית וכו’. מדובר בשני דברים שונים – לתמוך ב”זכות הפלסטינים להגן על עצמם” ולתמוך בהתנגדות הפלסטינים כפי שהיא קיימת בפועל.
במהלך וויכוח שלנו באוסטריה, כמו גם בהזדמנויות אחרות, סירבו נציגי ה-CWI לתמוך בהתנגדות הפלסטינית כפי שהיא קיימת באופן קונקרטי כיום. הטיעון שלהם התבסס על האופי הריאקציוני של הארגונים הללו. עם זאת, ל-CWI אין שום הסתייגויות כאשר הוא תומך עניין שבשגרה בשביתות של פועלים ישראלים המאורגנות על ידי ההסתדרות. ההסתדרות, ככל הנראה אינה ריאקציונית מספיק למרות שהיא איגוד מקצועי ציוני גזעני המחובר ארגונית למדינת ישראל ותמך בה בכל מלחמותיה. כמו כן, ה-CWI לא הביע כל הסתייגות במהלך שביתה בבריטניה תחת הסיסמא “משרות בריטיות לעובדים בריטים” ב-2009. ואף על פי כן, הוא חש כי אין הוא יכול לתמוך במאבק אנטי-אימפריאליסטי המונהג על ידי ארגונים (זעיר)בורגנים ונתמך בידי העם כולו – במיוחד כאשר הוא מופנה כנגד הישות האימפריאליסטית בה הארגון פועל.
גישה זו עומדת בסתירה לקלאסיקות המרקסיסטיות. וכך הסברנו בספרנו “השוד הגדול של הדרום”:
“לנין, טרוצקי והאינטרנציונל הקומוניסטי קראו לתמוך בתורכיה במאבקה נגד האימפריאליזם הבריטי ובעלי בריתו היוונים בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, למרות העובדה שתורכיה נשלטת על ידי משטרו הבורגני, האנטי קומוניסטי של מוסטפא כמאל פאשה. הם גם תמכו במאבק הברברים (Berbers) של הריף תחת הנהגתו של עבד אלכרים בשנות העשרים נגד המאמץ האימפריאליסטי הספרדי והצרפתי לכבוש את ארצם. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF) אירגנה מבצע מיליטנטי אנטי קולוניאלי רחב היקף בסולידאריות עם אנשי הריף, כולל שביתה כללית ב-12 לאוקטובר 1925. ה-PCF ביטא באופן פומבי את תמיכתו במאבק אנשי הריף עד אשר “אדמת מרוקו תהיה משוחררת לחלוטין” הן מאימפריאליזם ספרדי והן מצרפתי. לאון טרוצקי והאינטרנציונל הרביעי המשיכו בקו האנטי אימפריאליסטי הזה. הם תמכו במאבק העם הסיני כנגד האימפריאליזם היפני בשנות השלושים והארבעים למרות העובדה שהוא הובל על ידי הגנרל הריאקציונר צ’אנג קאי שק.”
מסיבה זו אנו מכנים את הגישה של ה-CWI כ-“אנטי אימפריאליזם אפלטוני”, כלומר, אנטי אימפריאליזם שאינו מוביל לכדי יישום פרקטי של תמיכה במאבקם של המדוכאים ברגע זה ותחת ההנהגה הנוכחית (והנחשלת) שקמה לו. בפועל, העמדה של ה-CWI היא סוג של פציפיזם “סוציאליסטי” שמצד אחד מתייצב “נגד המלחמה” אבל מצד שני נמנע מתמיכה בפועל באלה שלוחמים כנגד התוקפן האימפריאליסט.
זו הסיבה לכך שה-CWI אינו קורא, במסגרת האגיטציה (סיסמאות הפונות לקהל הרחב ביותר האפשרי – ב.פ.) שלו לתמיכה בהתנגדות הפלסטינית וניצחונה. נמנעות מכך הן הקבוצה הישראלית והן הארגון ברמה העולמית. יתר על כן, במדינות בהן דעת הקהל בתנועת הפועלים נוטה חזק לפרו-ציונות, כמו אוסטריה, ה-CWI אפילו מסרב לגייס את תומכיו או אפילו לקחת חלק בהפגנות פרו-פלסטיניות המאורגנות על ידי קהילות המהגרים (שהן הגורם היחידי חוץ מהסניף האוסטרי של ה-RCIT המגייס את תומכיו לפעולה בנושא). כך נהג ה-CWI ליישם את מדיניותו באוסטריה במשך שנים רבות. כאשר העלינו את הנושא בפניהם בוויכוח פומבי ב-31 לאוגוסט, דובר ה-CWI הגן על סירובם להשתתף בהפגנות הללו באומרו שהסניף המקומי של ה-CWI חלש מכדי לשנות את אופיין הדתי והלאומני של ההפגנות הפרו-פלסטיניות. וכל עוד זה המצב, “עדיף,” ואנו מצטטים, “להישאר בבית”. אין ספק כי מדובר בהודאה פומבית בהשלכות המזיקות, הסוציאל-שוביניסטיות של סירובו העקבי של ה-CWI לתמוך בניצחון מאבק השחרור הפלסטיני.
אם לוקחים בחשבון שה-CWI בישראל אינו מהסס להצטרף להפגנות נגד המלחמה המאורגנות על ידי השמאל הלא מי יודע מה שמאלי הציוני בישראל, הרי שהתמונה מתבהרת וחושפת כי הוא חש נוח יותר בחברת הציונים מאשר בחברת מהגרים אנטי אימפריאליסטים לאומנים או דתיים.
כמובן שאנו מודעים לחלוטין כי שותפות במאבקים של קהילות מהגרים לאומניות ומונעות מרוח דתית יכולה להיות מורכבת ודורשת מן המהפכנים להיאבק נגד השפעותיהם של מנהיגי הקהילות האסלאמיסטים והבורגנים. אולם, אלה החיים ומרקסיסטים יודעים היטב כי מעורבותם במאבקים של איגודים מקצועיים ושביתות גם היא כרוכה לא פעם בקונפליקטים בקנה מידה רחב מול המנהיגות הבירוקרטית. אולם קשיים מסוג זה לא ימנעו לעולם ממרקסיסטים אותנטיים לתמוך ולהשתתף בגיוסים ופעולות. למעשה אין כל דרך אחרת לפנות להמונים הנאבקים נגד האויב האימפריאליסטי והקפיטליסטי מאשר להצטרף למאבקיהם אפילו אם הם נופלים תחת ההנהגה הלא נכונה. הסניף המקומי של ה-RCIT באוסטריה הוכיח פעמים רבות שזה אכן אפשרי לזכות באמון ובכבוד מצד מהגרים רבים בקהילות אלו ולקבל את הזכות להפיץ את התעמולה שלנו בקרבם. כתוצאה מכך הוזמנו לדבר מעל הדוכן מספר פעמים.
דפוס הפעולה הכללי: אי-תמיכה במאבקים אנטי-אימפריאליסטיים תחת הנהגה בלתי-סוציאליסטית
הוכחנו באמור לעיל כי ה-CWI מסלף את הזכות להגדרה עצמית לאומית במטרה להצדיק את העובדה שהוא מגן על מיזמי כיבוש שונים (ישראל, צפון אירלנד, מלווינס). בדומה לכך הארגון נוטה באופן כללי לסרב לתמוך במאבקים קונקרטיים של האומות המדוכאות כאשר, לרוב, הן מונהגות על ידי הבורגנות הגדולה או הזעירה. מנהיגי ה-CWI מצדיקים זאת באופן אופורטוניסטי בהתייחסם לתודעה של ההמונים במדינות האימפריאליסטיות. בהקשר, למשל, של ההתנגדות באפגניסטן, פיטר טאפ טען שהטקטיקה הקומוניסטית של חזית מאוחדת אנטי-אימפריאליסטית אינה ישימה כיום:
“ההמונים בשנות השלושים לא היו מבינים הרבה מהמורכבות המדוקדקת של משטרו של היילה סילאסי. יתר על כן, אתיופיה עמדה תחת מתקפת משטרו הפשיסטי של בניטו מוסוליני בזמן שטרוצקי כתב את דבריו. בהינתן האשליות הדמוקרטיות של מעמד הפועלים באירופה או בארצות הברית במיוחד, בתוספת הניסיון העקוב מדם שנלמד לא-מכבר של מה שהפשיזם עלול לעולל להם עם עלייתם של היטלר ומוסוליני לשלטון, היה זה אך טבעי שההמונים הזדהו בשנות השלושים עם אתיופיה כנגד הפשיזם האיטלקי. הבריטים ורוב הבורגנות האירופית כמו גם ארצות הברית, על מניעיה האסטרטגיים האימפריאליסטיים, כולן שיחקו תפקיד בשלהוב ההזדהות עם אתיופיה. לעומת זאת, כיום זה מגוחך לרמוז, כפי שעושים הארגונים הכיתתיים בהביאם ציטוטים אלה של טרוצקי, כי ההמונים ברוב המדינות המתועשות יהיו מסוגלים לאמץ גישה זהה כיום כלפי בן לאדן והטליבאן.”
באופן זהה, לדברי טאפ, תהיה זו שגיאה לקרוא לתבוסתם של הכוחות האימפריאליסטיים: “לקרוא באופן בוטה וגס ל’תבוסת האימפריאליזם האמריקאי’ וקואליציית בעלות הברית שלו כסיסמת אגיטציה, היא שגיאה.”
בסוגיית אפגניסטן ה-CWI ממחיש שוב את האנטי-אימפריאליזם האפלטוני שלו. בעוד הוא תומך ב”התנגדות” באופן כללי, אין הוא תומך בזו המתרחשת בפועל. כך כתב טאפ: “תמיכה בעם האפגני והתנגדותו לתוקפנות הצבאית של האימפריאליזם אינה זהה להבעת תמיכה בטליבאן, אפילו אם תמיכה זו היא ‘ביקורתית’, כפי שניסחו זאת ארגוני שמאל מסויימים. (…) אם, אפוא, אנו רואים במלחמה זו כמלחמה ריאקציונית לחלוטין מצד האימפריאליזם, האם משמעות הדבר שאנו הופכים להיות חלק, אפילו אם ביקורתית, מאלה שלכאורה ‘התנגדו’ לענק האמריקאי, כמו בן לאדן, ארגון אלקאעדה שלו, וממשלת הטליבאן? באופן בלתי יאמן מדובר מעמדה של מספר קבוצות טרוצקיסטיות קטנות כמו “כוח העובדים” (הארגון ממנו התפצלנו – מ.פ.) וה-LIT המורנואיסטי. האחרון מתקיים בעיקרו באמריקה הלטינית. הגישה שלהם לא תמצא כלל אוזניים קשובות בקרב מעמד הפועלים העולמי, במיוחד הפרולטריון במדינות הקפיטליסטיות המפותחות.”
לרוע המזל, הטליבאן, ללא ספק כוח אסלאמיסטי ריאקציוני, הוא הכוח הדומיננטי בקרב ההתנגדות האפגנית. הימנעות מתמיכה במאבקם הצבאי כנגד כוחות נאט”ו שקולה להימנעות מהתנגדות מעשית לכיבוש האימפריאליסטי באפגניסטן. אותה שיטת חשיבה הובילה את הנהגת ה-CWI להימנע מתמיכה במאבקה של ארגנטינה נגד האימפריאליזם הבריטי ב-1982, בעירק הן ב-1991 והן ב-2003 ואחר כך גם בלבנון ב-2006.
מכאן עולה בבירור כי הימנעותו של CWI מתמיכה בהתנגדות הפלסטינית אינה אירוע חריג אלא ביטוי של אופי החשיבה והפעולה הסוציאל-פציפיסטי והצנטריסטי שלו. הגינוי של טרוצקי נגד הפוליטיקאי הצנטריסט גאורג לדבור, נכתב ב-1932, ומכה מכה מהדהדת במחדלים הפוליטיים של ה-CWI כיום: “אף על פי כן, עמדתו של לדבור אפילו בשעלה זו אינה יוצאת מגבולות הצנטריזם. לדבור דורש שיתנהל קרב כנגד הדיכוי הקולוניאלי; הוא מוכן להצביע בפרלמנט נגד מלווי מלחמה; הוא מוכן לקחת על עצמו להגן ללא חת על הקורבנות הנמחצים תחת המתקפה הקולוניאלית. אולם הוא אינו מוכן לקחת חלק בארגון התנגדות חמושה. הוא רואה במלאכה זו פוצ’יזם, הרפתקנות, בולשביזם. וזהו קיצורו של עניין. מה שמאפיין את הבולשביזם בשאלה הלאומית הוא יחסו לעמים המדוכאים, אפילו הנחשלים ביותר. הוא רואה בהם לא רק את האובייקט, אלא גם את הסובייקט של הפוליטיקה. הבולשביזם אינו מגביל את עצמו להכרה ב”זכות” להגדרה עצמית ולמחאות פרלמנטריות נגד רמיסת זכות זו. הבולשביזם חודר אל בינות השורות של האומות המדוכאות; מקומם אותם על מדכאיהם; קושר את מאבקם למאבק הפרולטרי בארצות הקפיטליסטיות; מדריך את המדוכאים הסינים, ההודים או הערבים באמנות המאבק החמוש והוא לוקח אחריות מלאה על מלאכה זו אל מול רבי הטבחים “בני התרבות”. וזו רק ההתחלה עבור הבולשביזם, כלומר, מרקסיזם מהפכני בפעולה. כל מה שאינו חוצה גבול זה נותר בגבולות הצנטריזם.”
- תנועת הסולידאריות הבינלאומית
והוא מה שמוביל אותנו להבדל מתודולוגי נוסף בין ה-RCIT ל-CWI בתחום תנועת הסולידריות העולמית. ה-RCIT קורא למבצע חרם בינלאומי עממי ופרולטרי נגד ישראל על מנת להחליש אותה ולתמוך בהתנגדות הפלסטינית. מתוך כך אנו תומכים באופן ביקורתי בקמפיין החרם הבינלאומי דוגמת ה-BDS אשר זוכה לתמיכה המונית לא רק בצד הפלסטיני אלא גם מצד איגודים מקצועיים רבים ברחבי העולם (דוגמת COSATU בדרום אפריקה, איגודים מקצועיים רבים בנורבגיה, קנדה, אירלנד, בריטניה, וכו’). בהצהרה משותפת לנו ולמספר ארגונים נוספים, במהלך המתקפה האחרונה על עזה, כתבנו:
“אנו קוראים לבנייתה של תנועת סולידריות המונית של מעמד הפועלים והמדוכאים. אנו קוראים לארגונים ההמוניים העממיים ושל מעמד הפועלים (איגודים מקצועיים, מפלגות וכו’) להצטרף לקמפיין הסולידריות העולמי למען פלסטין ולהשתתף באופן פעיל בפעולות החרם כנגד מסחר עם ישראל! עליה להחרים כל קשר עם מוסדות ציוניים, אולם בו בזמן לעודד שיתוף פעולה עם ישראלים מתקדמים המוחים כנגד משטר האפרטהייד. על תנועת סולידריות המונית מסוג זה לגייס פעילים לסגור את שגרירויות ישראל בכל רחבי העולם. כמו כן, על תנועת הסולידריות הזו לפעול למען הפסקת כל סיוע צבאי ופיננסי לישראל על ידי מדינות אימפריאליסטיות.”
לעומתנו, ה-CWI מתנגד לקמפיין החרם נגד ישראל מלבד מספר צעדים ממוקדים נגד חברה כזו או אחרת של מתנחלים בגדה המערבית או כנגד יצוא נשק:
“האם עלינו להימנע מהשתתפות בכל מבצעי ה-BDS בגלל נקודת המבט של הפועלים הישראלים? לאו דווקא, משום שמספר סוגים של חרם או סנקציות סלקטיביות עשויה להואיל למטרה הפלסטינית ובאותו זמן לא להיתפס כעוינת על ידי הפועלים הישראלים דוגמת החרם חסר ההבחנה של ‘כל דבר ישראלי’. כשאנחנו אומרים ‘סלקטיבי’ אנחנו מתכוונים להפוך למטרה את יצוא הנשק והציוד הצבאי של ישראל שעשוי לשמש נגד הפלסטינים; חברות המרוויחות מן הכיבוש; סחורות המיוצרות בהתנחלויות היהודיות; אירועי תרבות וספורט מסויימים, לצרכים יחצ”ניים; אוניברסיטת אריאל בשטחים הכבושים; שרים ישראלים במסעותיהם בחו”ל, ועוד.”
ה-CWI מצדיק את סירובו לתמוך בקמפיין החרם הבינלאומי בהתייחסו… לתודעה של מעמד הפועלים הישראלי. הוא טוען כי קמפיין כמו ה-BDS אינו ראוי לתמיכה משום שהוא נדחה על ידי הפועלים הישראלים. הדבר נעשה ברור יותר מהציטוט הבא מאותו מאמר:
“פועלים ישראלים יהודים חוששים בצדק לביטחונם ורוצים להגן על המדינה שנועדה להוות מקלט בטוח ליהודים. זאת, בתוספת מבול של תעמולה, מוביל אותם באופן לא מפתיע להאמין כי תומכי ה-BDS ברחבי העולם אינם מבינים את המצב בישראל. כמו כן, רבים מהישראלים היהודים המבקרים בחריפות את הברוטליות של ממשלתם כנגד הפלסטינים, אינם מבינים מדוע על הפועלים הישראלים צריכים להיענש על כך ולסבול מהשלכות מבצעי החרם. אם כך יש לקחת בחשבון כי מבצעי החרם עלולים לסייע לתעמולה הישראלית מבית ועלולים ליצור מחסום בין הפועלים בישראל ובעולם, השלכות שליליות שיש לשקול כנגד היתרונות.”
בדומה לכך, פיטר טאפ קובע כי: “יתר על כן, על מבצע ממוקד, אשר עשוי להתעצם כעת בעקבות זוועות עזה, לעבור דיון הן עם פלסטינים והן, ובמיוחד עם, הפועלים הישראלים.” (ההדגשה שלנו)
נדמה שהתודעה של מעמד הפועלים הישראלי הזערורי חשוב הרבה יותר בחישובים הפוליטיים של מנהיגי ה-CWI מתודעתו של מעמד פועלים אדיר ממדים בעולם הערבי, באמריקה הלטינית וזו של מספר הולך וגובר של פועלים בצפון אמריקה ומערב אירופה! זו הוכחה נוספת לגישה האריסטוקרטית של הארגון הנוטה לעבר השכבות הפריבילגיוניות (הנהנות מזכויות יתר) ביותר של מעמד הפועלים ולא לעבר השכבה המוחלשת, הגדולה בהרבה, של הפרולטריון העולמי.
למעשה, העמדה השלילית של ה-CWI ביחס לקמפיין החרם הבינלאומי עומד בסתירה מוחלטת למסורת של מעמד הפועלים המהפכני. במהלך קמפיין הסולידריות הבינלאומי למען הפועלים האנרכיסטים סאקו ו-ואנזטטי בשנות העשרים, פדרציות איגודי עובדים מיליטנטיים דוגמת ה-CGTU בצרפת קראו לחרם על כל הסחורות האמריקאיות – הן על ידי צרכנים והן על ידי פועלי תעבורה – כמו גם סרטי קולנוע. הם ארגנו קבוצות שהפריעו ולא איפשרו הקרנת סרטים אמריקאיים. נאמן למסורת זו ארגן טרוצקי יחד עם הטרוצקיסטים האמריקאים חרם כולל על סחורות גרמניות לאחר שהיטלר לקח את השלטון ב-1933.
כמרקסיסטים, חלה עלינו החובה להזהיר מפני אשליות כי קמפיין חרם שכזה עשוי לבטל את האפרטהייד, כפי שיוזמיו טוענים. אבל הדבר נכון גם לגבי רבות מהפועלות המסורתיות של מעמד הפועלים. ביוון מנהיגי האיגודים המקצועיים יזמו עשרות של שביתות בנות יום אחד. מרקסיסטים תמיד הזהירו כי שביתות מסוג זה אינן מספיקות על מנת להשיג את המטרה המבוקשת ולעצור את תכנית הצנע של הממשלה. אולם רק בוגד ושובר שביתות היה מסרב לתמוך ולהשתתף בשביתות בנות יום אחד מסוג זה! למרבה הצער, ה-CWI מסרב לתמוך בקמפיין החרם הבינלאומי נגד ישראל ופועל כשובר שביתה כנגד הרצון המפורש של התנועה הלאומית הפלסטינית כמו גם איגודים מקצועיים וארגוני סולידריות רבים.
שיטת המחשבה והפעולה השונה המאפיינת את ה-RCIT וה-CWI מתבטאת גם ביחס השונה שאנו מגלים כלפי ההסתדרות, פדרציית האיגודים המקצועיים הציונית של הפועלים הישראלים. ה-RCIT כמו גם ארגונים מתקדמים רבים, קוראים לתנועת האיגודים המקצועיים העולמית לנתק את קשריה עם ההסתדרות. הסיבה לכך היא התמיכה העקבית והנוקשה של ההסתדרות בגירושו ודיכויו של העם הפלסטיני מאז 1948 כמו גם במערכת האפרטהייד הישראלית.
ה-CWI מנגד, מתנגד לקריאות לפדרציית האיגודים המקצועיים לנתק קשרים עם ההסתדרות – ללא קשר לביקורת שיש לו כלפי ההנהגה. כך כותבת ג’ודי ביישון מה-CWI:
“האם מן הראוי שאיגודים מקצועיים ברחבי העולם יקיימו קשרים עם פדרציית האיגודים המקצועיים הישראלית, ההסתדרות? מנהיגי ההסתדרות תמיד היו קרובים לאליטה הישראלית. (…) חובה על חברי ההסתדרות לעמוד מולה על מנת להדיח את המנהיגים העומדים כמכשול בפני האינטרסים של הפועלים, ולהחליף אותם במנהיגים שיעמדו תחת שליטתם הדמוקרטית של החברים. בינתיים, יש לשמור על קשרים בין האיגודים המקצועיים בעולם והפועלים חברי השורה בישראל המהווים יותר מ-700 אלף, רוב הפועלים המאוגדים בישראל, כולל פלסטינים ומהגרי עבודה. זה פרקטי יותר לשמור על קשרים עם חברי השורה אם יישמרו גם הקשרים הרשמיים עם הגופים המנהיגים את ההסתדרות, לא במטרה להעניק תמיכה כלשהי לעמדותיה של הבירוקרטיה של האיגוד המקצועי, אלא לצורך קיום דיאלוג וקשרים עם מעמד הפועלים המאורגן בישראל.”
בסופו של דבר, היד הרכה בה נוהג ה-CWI בהסתדרות אינה מפתיעה לאור העובדה שהוא רואה בשוטרים כ”פועלים במדים” אשר חובה להכניסם תחת כנפי פדרציית האיגודים המקצועיים. ה-CWI בבריטניה קיבל כחבר את נשיא איגוד הסוהרים!
לסיכום
הלכה למעשה, שאלת המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי ממחישה כי מחדלי ה-CWI עמוקים בהרבה ומושרשים באופי המחשבה והפעולה שלו. היא מוכיחה כי ה-CWI אינו ארגון מהפכני, מרקסיסטי, אנטי אמפריאליסטי, אלא צנטריסטי. משמעות הדבר כי ה-CWI מעצב את עצמו לפי הבירוקרטיה הרפורמיסטית ולאריסטוקרטיה של הפועלים והדעות הקדומות הפרו-אימפריאליסטיות שלה.
טרוצקי והאינטרנציונל הרביעי גינו בחריפות מחדלים מסוג זה שלא לתמוך במאבקיהם של עמים מדוכאים כנגד האימפריאליזם. בתצהיר 1932 נאמר:
“בריונים קפיטליסטים תמיד מנהלים “מלחמת מגן”, אפילו כשיפן צעדה לעבר שנגחאי וצרפת צעדה נגד סוריה ומרוקו. מעמד הפועלים המהפכני מבחין רק בין מלחמות דיכוי למלחמות שחרור. אופייה של מלחמה ככזו או אחרת לא נקבע על ידי להטוטי עורמה דיפלומטית, אלא על ידי המעמד המנהל את המלחמה המטרות אותן הוא מנסה להשיג באמצעות אותה מלחמה. המלחמה של המדינות האימפריאליסטיות, מתחת לתירוצים והרטוריקה הפוליטית, הן מלחמות של דיכוי ריאקציוני עוין כלפי העם. רק מלחמותיו של הפרולטריון ושל המדוכאים עשויות לשאת אופי של מלחמת שחרור (…)
“כל מי שתומך במישרין או בעקיפין במערכת הקולוניזציה והמנדטים, שליטתו של ההון הבריטי בהודו, שליטתה של יפן בקוריאה ומנצ’וריה, של צרפת בהודו-סין או באפריקה, כל מי שאינו נלחם נגד שעבוד קולוניאלי, כל מי שאינו תומך בהתקוממויות של האומות המדוכאות ועצמאותן, כל מי שמגן או מהלל את מורשת גאנדהי, כלומר, את מדיניות ההתנגדות הפאסיבית בשאלות שיכולות להיפטר רק בכוח הנשק, הוא, למרות כוונותיו הטובות או המרושעות, אשם בהתרפסות, בהגנה ובהיותו סוכן של האימפריאליסטים, בעלי העבדים, המיליטריסטים, ומסייע בידם להקים מלחמות חדשות להשגת מטרותיהן, ותיקות כחדשות.”
טרוצקי תיאר פעם את הצנטריזם באופן הבא: “צנטריזם הוא הכינוי לאותה מדיניות בעל תוכן אופורטוניסטי ואשר מנסה להציג את עצמה כנושאת צורה מהפכנית.” לצערנו הרב, כפי שהראנו בשאלת פלסטין אך גם בשאלת מאבקים אנטי-אימפריאליסטיים אחרים, התיאור הזה תקף לגבי ה-CWI. אנו קוראים לחברים הרבים הממלאים את שורות הארגון הזה לדון באופן ביקורתי בנושאים הללו ולזנוח את המצע האופורטוניסטי הזה.