היום אנו מציינים את יום הנכבה, לזכר הגירוש האלים של 900,000 נשים, ילדים וגברים פלסטינים בידי הכנופיות הציוניות אשר הקימו את מדינת ישראל. מתקפה אכזרית זו הייתה השיא של עשרות שנים של דיכוי ונישול הפלסטינים בידי המתנחלים הציונים, אשר מלכתחילה ביקשו את הסרתם של הפלסטינים משוק העבודה, ולבסוף, מאדמתם.
אך כפי שהנכבה לא החלה ב-1947-8, היא לא הסתיימה אז. למעשה, הנכבה ממשיכה עד עצם היום הזה. היא ממשיכה בגנבת האדמות בידי הציונים, במניעת צווי בנייה, ובאפליה תקציבית של יישובים פלסטיניים, דברים הגורמים להחרפת העוני והרעת רמת החיים של הפלסטינים בישראל; היא ממשיכה בהתקפות נוספות על הזכויות הדמוקרטיות של הפלסטינים, על-ידי העברתם של חוקים גזעניים קשים יותר ויותר; היא ממשיכה בגליל, בנגב ובמזרח-ירושלים, שם כוחות הביטחון והמתנחלים הציוניים ממשיכים במסע הייהוד הגזעני והקולוניאליסטי במלוא הכוח; היא ממשיכה בגדה המערבית, שם הצבא הציוני ממשיך לשלוט בעזרת הרשות הפלסטינית המשת”פית, וממשיך להתעלם מהפוגרומים שמבצעים המתנחלים בפלסטינים; והיא ממשיכה בעזה, אשר נגדה ישראל משתמשת במצור על-מנת להרעיב את האוכלוסייה ובמעשי טבח נוראיים על-מנת לשבור את רוחה. בכל שטחי פלסטין הכבושה, הנכבה חיה וקיימת.
אין זו תוצאה של קיצוניות דתית: חלק מהצעות החוק הריאקציוניות ביותר הועלו על-ידי ציונים חילוניים מהליכוד וישראל ביתנו. זו גם לא תוצאה של ההרכב הגזעני של הממשלה הישראלית הנוכחית: הנכבה בוצעה בשיתוף-הפעולה של ציונים מכל המפלגות, והממשלה הנוכחית מכילה מפלגות שמאל וימין ציוניות. ייתכן שישנם ציונים שמאליים, אך אין שמאל ציוני. העובדה היא שדיכוי גזעני הוא חלק בלתי-נפרד מהציונות.
הציונות מלכתחילה הייתה מיועדת לחסום כל אפשרות להתקוממות עממית נגד האימפריאליסטים והמעמדות השליטים הערביים, כולל הפלסטיני. בכל מצב בו הפלסטינים התקוממו נגד הקולוניאליזם, כל הציונים, מהשמאל ומהימין, נמצאו במחנה של האימפריאליזם הבריטי. רק לאחר מלחה”ע השנייה, האימפריאליזם הבריטי שינה את עמדתו כנגד הציונים.
במשך עשורים, העם הפלסטיני נאבק כנגד הדיכוי הבלתי-אנושי בה השתמשו הציונים כנגדו. פעם אחר פעם, הפלסטינים יצרו ארגונים ונעזרו בטקטיקות – חלקן ראויות לשבח, חלקן פגומות, חלקן לא ניתנות לתמיכה – על-מנת לגבור על הכוח הציוני. במשך עשורים, הפלסטינים סמכו על אש”ף שינהל את המאבק נגד הציונית. כשארגון זה מכר את המאבק, חלקם העבירו את תמיכתם לחמאס, בעוד שאחרים סמכו יותר על ארגונים קהילתיים ועממיים אחרים על-מנת לנהל מאבקים. אך בעוד שהפלסטינים הצליחו לזכות בהישגים מסוימים – למשל, הכרה, לפחות במילים, בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, ועסקאות אסירים שונות – המאבק נכשל לקדם באופן משמעותי את המאבק הפלסטיני נגד הדיכוי.
ישנן מספר סיבות לכך. הכוח הצבאי של המדינה הציונית הוא גורם משמעותי; בזמן זה, אף כוח אחר באזור, חמוש או לא, לא יכול לו. אך זה בהחלט לא הגורם היחיד. הגורם המשמעותי האחר הוא הכשלונות והבגידות של מנהיגי המאבק. במיוחד מאז הבגידה של אש”ף במאבק בתחילת שנות ה-90, כאשר ארגון זה קיבל את הסכם אוסלו – וכחלק מזה, את התפקיד שלו כסוכן של הדיכוי הציוני בעזרה ובגדה – ועד היום הזה, כאשר מנהיגים מהרשות הפלסטינית וחמאס מנסים להגיע לעסקה עם האימפריאליזם המערבי והציונים, המאבק הפלסטיני נאלץ להתמודד עם אויב מבפנים.
ההיסטוריה של החלפת התפקידים בין אש”ף וחמאס מלמד אותנו שבגידה זו אינה התוצאה של חולשות מסוימות של ההנהגות הקיימות, למרות שאלו לא חסרות. הפוליטיקה של ארגונים אלה, והאופן המעמדי המכתיב אותה, היא הגורם המרכזי. כטרוצקיסטים, אנו בלס”א תומכים בתיאוריה של המהפכה המתמדת, אשר גורסת כי בעידן האימפריאליזם, המעמד הקפיטליסטי בארצות המדוכאות קשור מדי לכוחות אימפריאליסטיים שונים וחושש מדי מההמונים כדי להנהיג מהפכה דמוקרטית כלשהי.
המאבק הפלסטיני, ובאופן כללי, המאבקים האזוריים נגד הדיכוי האימפריאליסטי, מאשרים לחלוטין את התיאוריה הזאת. כאשר האינתיפאדה הראשונה פרצה בשנות ה-80 המאוחרות, היא נוהלה בעזרת מאבקים המוניים כנגד הדיכוי הציוני. כאשר הציונים אפשרו למנהיגי אש”ף לשוב לפלסטין, הצעד הראשון שלהם היה להשתלט על הנשק ולהגביל את המאבק למתקפות גרילה בידי המיליציות שלו. מבחינה זו, חמאס, הג’יהאד האסלאמי, החזית העממית וכל הארגונים הפלסטיניים המרכזיים האחרים התנהגו באותו אופן: כתוצאה מהפחד שלהם מההמונים, הם ניסו להגביל אותם לפעולות אשר משרתות אותם ואת האינטרסים שלהם. לא פלא שהשחיתות אוכלת את הרשות בכל פה, ושכוחות הביטחון של הרשות ושל חמאס מרגישים צורך לדכא ולשלוט בכל מחאה גדולה בתחומי השליטה שלהם, בין אם מדובר במפגני תמיכה בהתקוממויות האזוריות ובין אם מדובר בימי הנכבה והנכסה.
זה נכון גם לגבי המנהיגים של ההתקוממויות אשר התרחשו באזורנו בשנה האחרונה. בתוניסיה ומצרים, ההנהגות האסלאמיות מגבילות את המאבקים ההמוניים ומאפשרות לגורמים מהמשטרים הישנים להישאר בשלטון. בלוב, ההתקוממות נחטפה על-ידי כוחות אסלאמיים וחברים במשטר קדאפי, אשר הכפיפו את המאבק לנאט”ו. בסוריה, הפגנות המוניות לא-אלימות נגד הדיקטטורה של אסד והניצול והעוני ממנו סובל העם הסורי פגשו בדיכוי רצחני מצד המדינה. בינתיים, משטרו של אסד עדיין מנסה לטעון שהוא ניצב כנגד האימפריאליזם – זאת למרות האחריות שלו למספר מעשי זוועה נגד הפלסטינים, כמו גם הניסיונות שלו להגיע להסכם שלום עם ישראל ושירותי העינוי שהוא מספק לממשלת ארה”ב (למשל, המקרה של מאהר עראר). האימפריאליסטים ובני-בריתם במפרץ ובטורקיה מנסים להשתלט על המאבק, במיוחד על-ידי עידוד הפיכתו למאבק חמוש והתמיכה שלהם באיסלמיסטים שמרנים. באותו זמן, המאבק ההמוני נגד הדיכוי נמשך. מאבק זה זקוק נואשות להנהגה סוציאליסטית חזקה שתצא נגד שיתוף-פעולה עם האימפריאליזם ותציב דרישות דמוקרטיות שיכולות להבטיח את החופש של העם הסורי ודרישות כלכליות שיכולות לאחד את העובדים, העניים והאיכרים נגד הדיקטטורה.
אך התיאוריה של המהפכה המתמדת מציעה גם פתרון למשבר ההנהגה: כיוון שאין להם אינטרס בחברה המעמדית הקיימת, וכיוון שהם מנוצלים ומדוכאים בידי שליטיהם שלהם והאימפריאליסטים, העובדים בארצות המדוכאות מסוגלים להיאבק נגד שני כוחות אלה. למעמד הפועלים יש תפקיד בחברה הקפיטליסטית המאפשר לו לא רק להיאבק נגד הקפיטליסטים, אלא גם להציע אלטרנטיבה: מהפכה סוציאליסטית אשר תיפטר גם מהאימפריאליזם וגם מהמשת”פים שלו במעמד השליט. בראש ההמונים, ועם מפלגה מהפכנית המונהגת על-ידי האוונגרד של העובדים, יש לנו גם האינטרס וגם היכולת לנהל מאבק המוני, שהוא הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום של מאבקי הגרילה מצד אחד, ושל הבגידות במאבק מצד שני.
כמהפכנים מרקסיסטים, אנו בלס”א רוצים לבנות מפלגות פועלים כאלו כחלק מהניסיון שלנו לבנות מחדש את האינטרנציונל הרביעי, המפלגה העולמית של המהפכה הסוציאליסטית אשר הטרוצקיסטים יצרו בשנות ה-30 ושהתפרק כארגון מהפכני בשנות ה-50. מפלגות אלו, בעת הגעתן לשלטון, תטפלנה בשאלות הדמוקרטיות, כולל רפורמה אגרארית, הענקת זכויות דמוקרטיות לכל, והגנה על הזכות להגדרה עצמית. אך הן לא תעצורנה שם. הן תיפטרנה ממנגנון המדינה הקפיטליסטי ותבנינה מדינות חדשות, בהן ישלטו העובדים והעניים על-מנת לשרת את האינטרסים של ההמונים. המטרה הסופית של מפלגות אלו תהיה השלכתה של החברה המעמדית והקמתה של חברה קומוניסטית – חברה ללא מעמדות או מדינות, ללא ניצול או דיכוי.
בפלסטין, אין משמעות למהפכה כזאת ללא הענקת זכות השיבה לכל הפליטים הפלסטינים והקמתה של מדינת פועלים פלסטינים מהנהר ועד הים, כחלק מפדרציה סוציאליסטית אזורית. אך המכשול מספר אחד למהפכה כזו הוא העובדה שבעוד שהם סובלים מניצול בידיהם של הקפיטליסטים הציוניים, ובעוד שהם גם לעיתים הקורבנות של מתקפות על זכויות דמוקרטיות, העובדים הישראלים ממשיכים ליהנות מזכויות-יתר אשר המדינה הציונית מעניקה להם על חשבון הפלסטינים. פירוש הדבר הוא שעובדים יהודים רבים יסרבו להצטרף למהפכה הסוציאליסטית הפלסטינית, וחלקם יתנגדו לה באופן פעיל.
זה מצער, אך לא בלתי-נמנע לחלוטין. אם המהפכנים הפלסטינים ינקטו במדינות אינטרנציונליסטית, אשר תדרוש מצד אחד שיהודים ישראלים יוותרו על זכויות-היתר שלהם, אך בתמורה תבטיח להם זכויות שוות, בטחון ושלום תחת מדינה פלסטינית, הם יוכלו לזכות בתמיכתו של לכל הפחות מיעוט משמעותי מבין העובדים הישראלים. דבר זה רצוי לא רק מנקודת מבט אינטרנציונליסטית, אלא גם מנקודת המבט של החלשת היכולת של המדינה הציונית לדכא באלימות את המאבק הפלסטיני. בהתחשב בשיקולים אלה, על כל הכוחות הפרו-פלסטיניים לעשות כמיטב יכולתיהם לזכות בכמות גדולה ככל הניתן של עובדים ישראלים, מבלי להתפשר בשום פנים ואופן על זכויותיהם של הפלסטינים.
למען זכות השיבה לכל הפליטים הפלסטיניים!
כל ישראל היא שטח כבוש!
לא לטיהור אתני בכל פלסטין!
למען מאבק המוני נגד הדיכוי הציוני!
למען מדינת פועלים פלסטינית מן הים עד הנהר!
למען פדרציה סוציאליסטית של המזה”ת!
למען בנייתו מחדש של האינטרנציונל הרביעי!