על פרשת ילדי תימן: העבר האפל מוכיח – אין עתיד בציונות

גילוי דעת של הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית – מוגש לעיון חברי בל”ד – מחוז מרכז

מאת: יוסי שוורץ

28.06.2016

“יהיה קל בהרבה ליישב יהודים מזרחיים (יהודים מתימן, מרוקו, חאלב והקווקז) במושבות חקלאיות. הם כבר נסחפים לכיוון פלסטינה. אך מצבם הרוחני והאינטלקטואלי של יהודים אלו נמוך כל כך, שהגירה המונית תוריד את דרגת התרבות של היהודים בפלסטינה ותזיק מכמה בחינות… היהודי המזרח אירופי לא יכול בשום אופן להתקיים ממשכורות כאלו. הוא יכול להתקיים בפלסטינה רק מעבודה המנצלת את חכמתו ואמינותו. היהודי המזרחי, שיכול לעבוד בעבודה פיזית באותו מחיר של ערבי, יכול לגשר על הפרצה הזו במערכת הכלכלית היהודית.” רופין “אני שונא את הספרדים כי הם מזכירים לי את הערבים.” ביאליק “אין לנו היהודים שום דבר עם מה שמכונה “המזרח” ותודה לאל.” זבוטינסקי “באנו הנה כבני אירופה…בבריטניה אנו רואים את נושאת הדגל הראשית של תרבות זאת.” בן גוריון “בבית הלאומי נכריז על אותם יהודים שלא יסירו מעליהם את חלד הגלות ויסרבו לגלח את הזקן והפאות כעל אזרחים מדרגה שנייה. לא ניתן להם זכות בחירה.” זבוטינסקי “אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הברבריות.” הרצל. “אנו נתאמץ לעשות באסיה הקדמית את מה שעשו האנגלים בהודו. בדעתינו לבוא לארץ ישראל כשליחי תרבות ולהרחיב את הגבולות המוסריים של אירופה עד נהר הפרת.” מקס נורדו “אינני מאמין בהעברה של בודד. אני מאמין בהעברה של כפרים שלמים.” רופין “”אנו זקוקים לעלייה מובחרת. הציונות אינה מפעל פילנטרופי. אנו זקוקים פה לטיפוס מעולה של יהודים, שיפתחו את הבית הלאומי.” בן גוריון

ההגירה של יהודי תימן למדינת ישראל מתוארת לא אחת כמבצע קסום המכונה “עליית מרבד הקסמים” או “על כנפי נשרים”. גולדה מאיר, שרת החוץ דאז ולימים ראש הממשלה כתבה בנושא זה:

“ב-1947, ימים אחדים אחרי שהחליט האו”ם על החלוקה, הורע מצב יהודי תימן. אלפים מיהודי תימן – ששמעו כי סוף-סוף קמה מדינת ישראל – נטלו בייאושם ובאימתם את גורלם בידיהם לבסוף וברחו. הם הלכו בקבוצות של שלושים או ארבעים איש, סבלו התנפלויות של שודדים ערבים. אכלו רק פיתה, דבש ותמרים ככל שיכלו לשאת ושילמו כופר מופרז לנסיכויות המדבריות השונות שבהן עברו – בעד כל נפש אדם, עולל שנולד וספר תנ”ך. רובם הגיעו לעַדן ולמחנות שאורגנו שם בשבילם על ידי ועד הג’וינט ושבהם פעלו רופאים ועובדים סוציאליים מישראל; שם החליפו כוח, התפללו, וקראו בספרי התנ”ך שלהם. אך הואיל והמצרים חסמו את תעלת סואץ לשיִט ישראלי, הרי יכלו להגיע לישראל בדרך אחת בלבד – וזו הייתה דרך האוויר. בכל יום ויום הוטסו לישראל חמש מאות או שש מאות יהודים תימנים במבצע שעד מהרה נודע בשם “מרבד הקסמים”! רכבת אווירית זו נמשכה כל שנת 1949, ועד שהסתיימה הביאה לישראל ארבעים ושמונה אלף יהודים תימנים. לפעמים הייתי נוסעת ללוד ומסתכלת במטוסים מעדן בנחיתתם, משתוממת על כוח הסבל והאמונה של נוסעיהם התשושים. “ראית כבר פעם אווירון?” שאלתי קשיש אחד מגוּדל זקן. “לא,” השיב. “אבל אתה לא פחדת לטוס?” הוספתי לשאול. “לא,” חזר ואמר בתוקף רב. “הכול כתוב בתנ”ך. בישעיה. ‘ואשא אתכם על כנפי נשרים’.”^[1]

מול סיפורי המעשיות של קברניטי התנועה הציונית, החוקרת אסתר מאיר גלייצנשטין^[2] מתארת מציאות שונה לחלוטין. כותבת עופרה ישועה ליית על מחקר זה:

“המציאות האמיתית ומעוררת החלחלה של אותו “מבצע” עומדת במרכז המחקר של מאיר-גליצנשטיין, המתעד אדישות, הזנחה, זלזול תהומי ומלחמות כבוד של עסקנים ומוסדות יהודיים וישראלים אשר בגינן נזרקו אלפי יהודים תימנים במדבר בתנאי זוועה במשך חודשים ארוכים בקיץ של שנת 1949 (בדומה לעולים ממרוקו שחויבו לעבוד בעבודה חלקאית לשנתיים, ככוח עבודה זול – י.ש). מאות אנשים, בעיקר קשישים וילדים, גוועו בייסורי צמא, רעב ומחלות תחת שמש יולי-אוגוסט חסרת הרחמים של דרום חצי האי ערב, תוך שהאחראים לגורלם מבלים במלונות פאר בעדן ופאריס. מפעל השינוע הגדול אכן הביא ארצה אוכלוסייה ענקית חולה, אפאטית, מבולבלת, בתת-תזונה ואחרי טראומה קשה. הטרגדיה הידועה של “ילדי תימן” מקבלת אף היא פרספקטיבה חדשה כאשר מבינים מדוע כל כך הרבה תינוקות תימנים הגיעו במצב גסיסה על אותו מרבד קסמים.”^[3]

הטרגדיה של התימנים הייתה עוד יותר גדולה שכן ילדים שנותרו חיים נחטפו. שוב הוקמה וועדת חקירה לבדיקה של חטיפת ילדים ממשפחות תימניות, זה שמה של הפרשה משום שרוב החטופים היו ילדים תימנים אך היו גם ילדים חטופים אחרים מצפון אפריקה והבלקן. זאת הוועדה הרביעית שהוקמה למטרת דיסאינפורמציה: ב-1967 הוקמה  ועדת בהלול-מינקובסקי; בשנות ה-80 הוקמה וועדת שלגי; ב-1995 הוקמה וועדה נוספת בראשות השופט קדמי.

לדברי עמותת “משכן אוהלים” שהקים הרב עוזי משולם, יש בידיה מידע על 1,700 ילדים שנעלמו עד 1952. מאחר והחטיפות המשיכו עד 1954 מספר הילדים החטופים הוא בין מאות רבות לאלפים. לא היו אלו וועדות חקירה אלא ועדות טיוח. אין לנו סיבה להאמין שהפעם זה יהיה אחרת, אלא אם תוקם וועדת חקירה על בסיס של נציגים נבחרים של ההורים שילדיהם נעלמו בין השנים 1948-1954.

בראש הוועדה הנוכחית עומדים אנשי ליכוד: השרים שטייניץ ומירי רגב, שכמובן לא תהיה להם בעיה אם יוכח כי האחראיים לפרשה היו בן גוריון ואנשים שהיו כפופים למרותה של מפלגת מפא”י (המחנה הציוני של היום). אולם קשה להאמין כי הם יפרסמו מממצאים לגבי השאלה מדוע הליכוד, שנמצא בשלטון מזה כ-40 שנה, לא חשף את הפרשה עד כה? מדוע הוא נתן את ידו לוועדות טיוח?

בשנת 1988 הקים ראש הממשלה של הליכוד, יצחק שמיר, את “ועדת שלגי”, ועדת חקירה לא ממלכתית וחסרה כל סמכות, לחקור את התלונות ביחס להעלמות הילדים או התנהגות האחראים. לפני 15 שנים, ב-2001, בתקופה שאריאל שרון היה ראש ממשלה, ועדת החקירה בראשותו של השופט קדמי פרסמה דו”ח עב כרס מגמתי ומלא בסתירות שהכחיש שהילדים נחטפו וטען כי מדובר בתיאוריה קונספירטיבית פרי מוחות מעוותים.

לא רק הורים שילדיהם נחטפו זעמו על דו”ח זה, אלא המשפטן בועז סנג’רו פרסם מאמר שבו הצביע על הסתירות בדו”ח.^[4] הוא כתב שמדו”ח הוועדה של קדמי עולה שמדובר על כ-1500 עד 5000 ילדים שנעלמו בשנים 1954-1948. הבעיה המרכזית של הוועדה שהיא חקרה מבלי להתייחס לאפשרות אף לא ברמה של חשד שהמדינה עוללה פשע נורא לאלפי משפחות מוחלשות. זאת למרות שהוועדה ידעה כי ארכיונים ותעודות רבות הקשורות בנושא החטיפה הושמדו “מתחת אפה”. היא נתנה אמון מלא במנהל והיא קיבלה את הרישומים של התקופה כמהימנים לחלוטין. על סמך רישומים אלו היא הגיעה למסקנה כי 93% מהילדים שנעלמו אכן נפטרו.

היא אחזה במקל בשני הקצוות שלו. מחד נשענה על תיעוד של הממסד לפיו הילדים נפטרו ומצד שני כאשר התיעוד הראה שהילדים לא נפטרו הם פטרו ממצא זה כחוסר סדר של התקופה. וועדה זו התנהלה לא כוועדת חקירה אלא כבית משפט הנשען על עדויות שלפניו – בעיקר רישומי הממסד. לכן הגיעה למסקנה ש-983 ילדים נפטרו ו-69 ילדים בלבד נעלמו. אולם הרי קל להבין (אך לא לוועדה מטעם) שאם הילדים נחטפו, אלו שמילאו דוחות לא היו כותבים שהילדים נחטפו אלא כותבים שהילדים נפטרו. יתר על כן, גם כאשר התגלו סתירות בין התעודות ביחס לרישום של מוות, הוועדה קיבלה ללא כל חשד את מהימנות הרישום בדבר מותו של ילד.

עו”ד יעל צדוק הגישה עתירה לבית המשפט העליון, שבין השאר דורשת את הסרת החיסיון על התעודות (חסיון שנקבע עד לשנת 2071). צדוק טוענת כי משהוקמה הוועדה הושמד הארכיון של מחנה המהגרים החדשים עין שמר, שהיה אחד המחנות הגדולים ביותר של יוצאי תימן ומשם נחטפו חלק גדול מהילדים. הושמד גם הארכיון של בית החולים הלל יפה, למרות שהוועדה הורתה לשמור על הארכיון.

צדוק מצטטת מהדוח של הוועדה בעמ’ 129 “השמדת ארכיון עין שמר” שכתוב בו:

“חומר המתעד את פעילות ההנהלה של מחנה עין שמר, שהוחזק במשך שנים במבנה נטוש בשטח המחנה לאחר סגירתו, הושלך לאשפתות בסופו של דבר, ואילו חומר שהוחזק בארכיון מחלקת הקליטה בתל-אביב נשלח בשנת 1996 לביעור”.

כמו כן היא אומרת: “הוועדה מצאה באחד הארכיונים מאגר של תעודות פטירה ולידה ריקות משמות ופרטים, אך חתומות בחותמת החקירה ובחתימה של פקיד ממשרד הפנים”, כדי שיהיה אפשר להצמיד את זה רטרוקאטיבית למישהו שרוצים לטעון שהוא מת בשנות החמישים.^[5]

יעל צדוק כותבת:

“זלזולם של חברי הוועדה בהורים היה גלוי ובוטה. השופט כהן (היו”ר הראשון של הוועדה) אמר שהוא “מדבר רק על ה-400 [המתלוננים] הראשונים, מפני שהאחרים [כלומר, בני-המשפחות האחרות] אולי כבר נדבקו בטענות של הראשונים” (עמודים 16617 ו-16632 בפרוטוקול). ואילו השופט קדמי (היו”ר המחליף) טען שהעדויות של ההורים הם “התרשמות מאוחרת”.

“בשני הכרכים של הדו”חות האישיים לַמשפחות מייצגים זלזול מופגן בַּעדויות ההורים. כך, למשל, מרים אלחדיף העידה שראתה את בנה לאחר הלידה, ואילו בְּמסמך שהוועדה מצאה כתוב שבנה בכלל “מת בלידתו”. הוועדה העדיפה לקבל את הרישום של הרופא ולא את עדותה של האם. גם התינוק של רחל שרעבי “נולד מת”, לפי מה שרשם מישהו בבית-החולים. אבל רחל העידה שהיא הניקה את התינוק שלה במשך יומיים. האם מישהו באמת חושב שרחל שרעבי איננה זוכרת שהיא היניקה את בנה אחרי לידתו? כן; הוועדה פסקה שהרישום בבית-החולים מקובל עליה יותר מאשר עדותה של רחל שרעב”י.”^[6]

כדי להבין מה עמד מאחורי היחס של התנועה הציונית לתימנים, יש להבין את אופייה של התנועה הציונית שבמהותה הינה תנועה של קולוניאליסטים אירופאים המתיישבים בארץ מיושבת בילידי הארץ הערבים ואת יחסה אל התושבים המקוריים הערבים. יחס זה לא היה שונה מיחסם של הקולוניאליסטים האירופאים לשבטים האינדיאנים בצפון אמריקה, לשחורים בדרום אפריה לאַבּוֹרִיגִ’ינִים באוסטרליה ולמאורים בניו זילנד.

בצפון אמריקה הקולוניאליסטים הלבנים ניסו להפוך את האינדיאנים לכוח עבודה זול אך נכשלו ולכן הביאו את העבדים השחורים. בדרום אפריקה הקולוניאליסטיים הלבנים נישלו את השחורים מאדמתם והשתמשו בהם ככוח עבודה זול. בפלסטין הקולוניאליסטיים הציונים היו שייכים לשני מחנות. המחנה “האזרחי”, של האיכרים שישבו במושבות של הברון רוטשילד כראשון לציון, זיכרון יעקב , מזכרת בתיה, פתח-תקוה, יסוד המעלה וגדרה שבהן האיכרים של הברון ביקשו לנצל את כוח העבודה הערבי בזול.

המחנה השני, “תנועת העבודה הציונית”, ביקש להקים מדינה עם הגמוניה דמוגרפית עברית ועל כן פעלה לסילוק הפועלים הערבים במדיניות שכונתה “עבודה עברית”. משנוכחו לדעת כי אין הפועל ממוצא אירופאי מסוגל להתחרות בפועל הערבי, ה”סוציאליסטים” הציונים חיפשו להחליף את כוח העבודה הערבי המקומי בפועלים ערבים ממוצא ערבי ולכן פנו להבאת יהודי תימן לפלסטין.

בשנת 1911 יצא השליח שמואל יבניאלי לתימן בשליחות ארתור רופין. שליחותו הייתה מכוונת להעלאת יהודים מתימן כדי שישמשו כוח עבודה זול שיחליף את הפועלים הערבים במאבק שלא הוכרע על “כיבוש העבודה”.^[7] [8] זכור במיוחד היחס אל התימנים ב”כרם התימנים”. גורלם של כאלף ומאתיים עולים שנקראו “עליית יבנאלי” לא שפר בלשון המעטה. הם נוצלו והושפלו, כדברי אחד העולים שאמר “בתימן גלות וכאן גלות בתוך גלות”,^[9] וחלקם אף חזרו לתימן.^[10]

אחרי 1948 והגרוש המסיבי של העם הפלסטיני, פנו שליטי מדינת ישראל ליהודים הערביים בלבנט ובצפון אפריקה וייבאו אותם ככוח עבודה זול. במסגרת זו הם זרקו פצצות על בית הכנסת מסעודה בבגדד. על כך כתב יהודה שנהב:

“עוד בהיותי נער נחשפתי לפער גדול בין הגרסה הרשמית, זו אשר נלמדה בשעורי תולדות עם ישראל בבית הספר, לבין סיפוריהם של הסבתא, הדודים ורבים מקרובי המשפחה בשיחות הארוכות ביניהם בסופי השבוע. הם סיפרו על כפייתיות של פעילי התנועה הציונית בניסיונם לגייס את הקהילה למאבק הציוני; על רכוש שנלקח מהם ע”י פעילי התנועה ללא מתן קבלות או אסמכתאות בהבטחה כי יקבלו החזר בישראל; על פצצות אשר נזרקו בעיר לטענתם על מנת להבהיל את היהודים החוצה מבגדד על התנגדות לפעילות תנועת החלוץ ועל חיכוכים רבים עם פעיליה ובין פעיליה. הם כעסו על מה שתפסו כהונאה של ממשלת ישראל בעניין רכושם ועל הניסיון להציג את מבצע הבאתם לארץ כסיפור הרואי.

הפער הזה בין הגרסאות הדהד בראשי שנים רבות. נכון, סיפורי בית אימא אינם אלטרנטיבה למחקר מסודר. צריך לקחת בחשבון את מספר השנים הרב שחלף מאז התרחשו האירועים והזיכרון ההולך ומתעמעם של המספרים. צריך לקחת בחשבון את הכעס הרב שהצטבר בלבם. צריך לקחת בחשבון כי היסטוריה פרטנית אינה יכולה לשמש תחליף להיסטוריה מתועדת. אולם יש בסיפורים אלה &##1504;יצוץ המחייב התייחסות. יש בהם קול אלטרנטיבי אשר לא נשמע כאשר עוסקים בהיסטוריה של “הגרסה מטעם”. הם מעלים את האפשרות של ההיסטוריוגרפיה הרשמית — זו שנכתבה על ידי מומחים ומדענים באנציקלופדיות המקומיות כמו גם על ידי עסקנים יוצאי עיראק -יש פרשנויות ועדויות אלטרנטיביות שדוכאו.^[11]

המדינה גם השתמשה ביהודים-הערבים כשפני ניסיונות. הידוע שבהם היה הקרנות רנטגן בעוצמה גבוהה מאוד. על כך כותבת מרסלה אדרעי:

“בשנות ה-50 נלקחו כ-100 אלף ילדים – כולם יוצאי צפון- אפריקה, בני עדות המזרח – לטיפול רנטגן בגלל מחלת הגזזת ממנה סבלו. אף שמדובר במחלת-עור פשוטה לטיפול וכלל לא מסוכנת, נחשפו הילדים לרמות קרינה קטלניות. הם נלקחו מהוריהם למרכזי טפול מיוחדים, ראשם גולח, גופם נקשר למכונה, והקרינה החלה להלום בהם, במשך דקות ארוכות. ברבות השנים גססו ומתו רבים מהם בייסורים קשים, התמותה מהקרנת הילדים גבוהה מבחינה מספרית מהתמותה בכל מלחמות ישראל גם יחד.”^[12]

לפני כעשר שנים יצא לאור ספר חשוב של פרופ’ רפאל פאלק: “ציונות והביולוגיה של היהודים” (הוצאת רסלינג) המנתח את ההשקפה הציונית. פאלק לימד באונ’ העברית בירושלים ובמשך כשלושים שנה עסק במחקר גנטי ניסויי.

בספרו הוא כותב שהתנועה הציונית הסבירה את בידולם של היהודים באירופה בטיעונים של אומה, עם, תרבות יהודית, דת, אולם תמיד ברקע נשמר המרכיב הביולוגי: היהודים הם צאצאי אברהם יצחק ויעקב. יהודי מוגדר בקשר של דם – היהודי הוא זה שנולד לאם יהודייה.

אם במאה ה-18, תקופת הנאורות של הבורגנות, תקופת המהפכה הצרפתית וסיסמאותיה שקראו לאחווה ולשוויון, הרי שבמאה ה-19, התקופה המואצת של הקולוניאליזם והצורך להצדיק את קיומה של החברה המעמדית, עלו רעיונות שביססו את ההבדל בין קבוצות אתניות ועמים שטענו להסבר ביולוגי מורש. בתקופה זו השנאה ליהודים לבשה צורה חדשה – אנטישמיות – השנאה לגזע השמי הנחות.

וילהלם מאר שהמציא את המושג אנטישמיות בשנות ה-70 של המאה ה-19, נשען על אינטרפרטציה של תורתו של צ’רלס דרווין על הבסיס הביולוגי של האבולוציה של המינים והשונות בין בני אותו מין. מכאן לפי תומכי הדרוויניזם החברתי, הבדלים במהות הביולוגית הם האחראים לשוני בין בני אדם.

כבר בשלהי ה מאה ה-18 קרלוס לינאוס החל ברעיון הגזעני כי ניתן לחלק את האנושות לחמישה גזעים הנבדלים במוצאם, והמסודרים בהיררכיה והפילוסוף הרומנטיקן יוהן גודפריד מחולל הרעיון של האומה VOLK הכניס לטיעונו התרבותי אלמנטים ביולוגיים, כשלדעתו רק הקמת ישות פוליטית יהודית בערש תרבותם תציל את היהודים.

אך במאה ה-19 עם החרפת המרוץ אחר מושבות, הרעיון הלאומי במערב קיבל גוונים לאומנים גזעניים עוד יותר מובהקים. משה הס היה אחד הראשונים מקרב היהודים עצמם שקראו להפרדת היהודים וליישובם בארץ. הוא היה אחד מראשוני הדרוויניסטים החברתיים ואמר כי “היהודים הם בראש וראשונה גזע”. בשונה מן היהודים המשכילים מאז מנדלסון, אשר הדגישו את ההיבט התרבותי של היהדות, הציונים מראשית דרכם הדגישו כי היהודים הם יותר מאומה, תרבות או דת וכי הם ישות ביולוגית, לה יש היסטוריה תרבותית ודתית ולא במקרה אימצה את המושג VOLK-אומה, שעוצבה בדם ואדמה.

שאיפתה הייתה להביא ל”נורמליזציה” של היהודים כישות אורגנית באמצעות שינוי אורח החיים וקשירתם לאדמה. לא במקרה היה זה המשורר הלאומי הציוני ביאליק אשר במסיבת עיתונאים באונ’ העברית אמר: “גם אני כמו היטלר מאמין בכוחו של רעיון הדם”.^[13] “החלוצים” שהתיישבו כקולוניאליסטים בארץ ראו את עצמם כשליחים של תנועה לאומית נצחית המחדשת לא רק את תרבותה והמבנה החברתי כלכלי שלה, אלא את הבראת המבנה הפיזיולוגי של היהודים שהתנוונו ב”גולה”.

לא מקרה הוא שכבר בשנות העשרים והשלושים הדגישו רופאים ומחנכים את ההיבטים האיגניים, בטיפוח ההיגיינה של הגזע – מניעתן של מחלות תורשתיות דרך פיקוח על ילודה של קבוצות מסוימות הסובלות מנחיתות תרבותית גנטית. ללא כל ספק הם הושפעו מהרעיונות הנאצים. בנושא זה כותב פאלק שארתור רופין התרשם עמוקות מחוקר הגזעים הנאצי הנס פ”ק גינתר. הוא נפגש עמו ב-1933 וציין בהערכה שגינתר הסכים עמו שהיהודים אינם נחותים מבחינה ביולוגית. קשרים אלו נמשכו עד לראשית שנות הארבעים. לאחר מלחמת העולם השנייה התחזקו טיעונים גנטיים כנגד היהודים הערבים, כנחותים מבחינה גנטית.

תיאדור הרצל עוד בהיותו סטודנט הסיק מסקנות גזעניות כי מצב היהודים החיים בבידוד לא מאפשר להם נישואים לבני אומות אחרות ולכן הם מתנוונים. מקס נורדאו, חברו הקרוב של הרצל, אשר הושפע מהתיאוריות הגזעניות של צזרה לומרוזו כתב:

“מורה יקר אני מקדיש לך את ספרי (ניוון). מושג ההתנוונות שהוכנס על ידי מורל ופותח בגאוניות כה רבה על ידיך הוכיח עצמו. המנוונים אינם תמיד פושעים, זונות, אנרכיסטים ומוכי ירח. לעיתים תכופות הם סופרים ואמנים שמגלים את אותם מאפיינים רוחניים ועל פי רוב אף אותם מופעים גופניים כשל אותה משפחה אנתרופולוגית שמספקת את יצריה באמצעות סכין הרוצח או פצצת המחבל, במקום העט והמכחול.”

יחס הציונים לערבים, שאינו אלא אותו יחס של האנטישמים באירופה ליהודים, לא הצטמצם לערבים המוסלמים בעיקר ולא הסתיים בשנים שלפני הקמת המדינה הציונית. לעניין זה יש להזכיר לא רק אידיאולוגים אלא רופאים, כד”ר חיים שיבא, אשר פיתח דוקטרינה של אנתרופולוגיה רפואית ובה טען כי מוצא האשכנזים הוא בעבדים שהוגלו לרומא ולכן משוחררים מפגמים גנטיים מסוימים המולכים לאנמיה. לעומת זאת קהילת גולי בבל הורישו, פגמים גנטיים אלו לצאצאיהם.

חטיפת ילדים מקבוצות מוחלשות התרחשה לא רק בישראל אלא גם בארצות הברית^[14], בקנדה^[15], שם נחטפו ילדים אינדיאנים שהועברו לבתי ספר כנסייתיים ששם לימדו אותם לשנוא את התרבות האינדיאנית ובאוסטרליה.^[16] כל אלו הן עדויות לכך שהיחס הגזעני הקולוניאליסטי לא עבר מהעולם.

לבל”ד, בתור המפלגה הדמוקרטית של העם הפלסטיני, המדוכא על ידי הקולוניאליזם הציוני והנאבקת למען מדינת כל-אזרחיה, יש, לדעתנו, אינטרס ברור לצאת בדרישה לברר עד תום מי היה אחראי לפשע זה, כנגד יהודים-ערבים.

מדובר בשאלה דמוקרטית מהותית העוסקת במחיר הטיהור האתני – הנכבה הפלסטינית – אשר גולגל על ראשיהם וילדיהם של יהודי ארצות ערב. גזענים ציונים ודאי יאמרו שאין למפלגה ערבית מה לדחוף את האף שלה לענייני-פנים של החברה היהודית בישראל. אולם גם במרחב הפוליטי הפלסטיני קיימים קולות, בהקשר זה, העולים בדרישה לעסוק אך ורק באינטרסים של החברה הפלסטינית ובמאבקה בקולוניאליזם ובאפרטהייד הציוני. קולות אלה התפתחו בחלקם הגדול כתגובת נגד לגילויי הגזענות והשנאה הבוטים, המובלטים הן בתקשורת הציונית והן ברשתות החברתיות, מצד יהודים רבים ממוצא ערבי כנגד הפלסטינים.^[17]

התשובה של הדמוקרטיים העקביים היא שאת המדינה הדמוקרטית בארץ זו, רק בני העם הפלסטיני, כחלק מהמוני ערביי המזרח התיכון, יוכלו להקים ולבנות, תוך הושטת יד לשוחרי הדמוקרטיה והצדק החברתי בקרב היהודים הישראלים. במאבק זה כנגד הקולוניאליזם הציוני, על ידם של בני העם הפלסטיני להיות מושטת לשלום לכל יהודי ויהודיה אשר יבקשו לחיות במדינה ללא זכויות-יתר, ללא גזענות וללא נישול והיא תעמוד לצדו של כל יהודי הסובל מהגזענות הציונית.

מעורבות בענייני היום יום העוסקים במאבקים הפנימיים בין מדכא למדוכא, חזק ומוחלש בחברה היהודית היא חיונית לצורך העברת אחד המסרים העוצמתיים ביותר של בל”ד – אנחנו בני ובנות העם הפלסטיני כאן, בני ובנות האדמה הזאת, אנחנו לא ניעלם, לא נתעלם ולא ניתן שיתעלמו מאיתנו וכן, יש לנו גם מה לומר בעברית ובערבית על כל מה שמתרחש על אדמת אבותינו!

על בל”ד להצטרף לדרישה למען הקמת ועדה לחקר האמת, אשר תכלול את נציגי משפחות החטופים ותומכיהן – יהודים וערבים, תוך העברת כל המסמכים הנוגעים לעניין לעיונה.

---