הלס”א מגדירה את עצמה כגרעין של קבוצת תעמולה. מה המשמעות של הגדרה זו? כיום, קבוצות פסבדו-מרקסיסטיות רבות מתעלמות לחלוטין מאחת מהעמדות הבסיסיות של מרקס – רק מעמד הפועלים יכול לשחרר את עצמו. כשהקבוצות הללו מתעלמות מעמדה זו, מתאפשר להן להתעלם גם מעמדה קשורה אחרת – רק השכבות בעלות המודעות הפוליטית הגבוהה ביותר של מעמד הפועלים יכול לבנות מפלגה מהפכנית בינלאומית שתילחם למען שחרור זה.
אבל הלס”א יודעת שללא תמיכה של חלק משמעותי של האוונגרד הפרולטרי, השכבות המתקדמות ביותר מבחינה פוליטית של המעמד שלנו, לא יכולה להיות מפלגה מהפכנית. התפקיד שלנו היום הוא להכין את הקרקע להקמת מפלגה כזאת: לספק לה בסיס תיאורטי איתן ולהתחיל לגייס אל הרעיונות שלה את העובדים המתקדמים ביותר.
אך ארגון פוליטי מוגדר לא רק על-ידי ההווה שלו, אלא גם על-ידי העבר והעתיד שלו. לכן הלס”א היום מוגדרת במידה רבה על-ידי ההיסטוריה והמטרות שלה, על-ידי מה שהיא הייתה ומה שהיא תהיה.
על העבר של הלס”א כתבנו רבות במקומות אחרים. כאן נזכיר רק שהליגה הוקמה לאחר שהתומכים הישראלים של הזרם המרקסיסטי הבינלאומי (IMT) של אלן וודס (ובעבר טד גרנט) שברו שמאלה וגורשו מהזרם, והיום נמצאים בה חברים שפעילים כבר בין מספר שנים לעשורים רבים בשמאל הרדיקלי והאנטי-ציוני. לאחר תהליך ארוך ומתמשך, הצלחנו לשבור מהאידיאולוגיות של הבורגנות, כולל כמובן האידיאולוגיה הציונית, וגם מה”מרקסיזם” של מעמד הביניים, ולהפוך למרקסיסטים ובולשביקים אותנטיים.
סוציאליזם, קומוניזם והתיאוריה המרקסיסטית של המדינה
המטרה של הלס”א היא להקים חברה קומוניסטית, בה לא יהיו מעמדות או מדינות, ויהיו האמצעים להגשים את הסיסמה “מכל אחד לפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו.” אך ישנם שלבים רבים בדרך לחברה כזאת. יהיה שלב שבו המעמדות והמדינות כבר חוסלו, אך האנושות עדיין לא הגיעה למצב של עושר חומרי. לנין קרא לשלב זה, השלב הנמוך ביותר של החברה הקומוניסטית, סוציאליזם. לדורות הבאים יהיו האמצעים לדאוג לפרטים של המעבר בין שלבים אלו, ומעבר זה הוא ממילא מעבר להיקפה של עבודה זו.
לפני השלב הנמוך של הקומוניזם, המפלגות המהפכניות יקימו מדינות עובדים כדי להגן על העובדים מהלחצים של הקפיטליסטים הנותרים ושל המדינות הקפיטליסטיות האחרות. לא ניתן להתגבר על העבר הקפיטליסטי בין לילה. יידרש מאבק כדי להחליף מערכת המונעת על-ידי הדחפים והחוקים של הקפיטליזם ולהחליף אותה עם התכנון המודע של מעמד הפועלים.
מרקסיסטים דחו היסטורית את הרפורמיזם, דהינו האמונה כי ניתן להגיע לסוציאליזם לא דרך מהפכה שתשמיד את המדינה הקפיטליסטית, אלא דרך הפרלמנטים או סוג אחר של רפורמה תחיקתית. אידיאולוגיה זו תמיד הייתה חלק מהמחשבה הסוציאליסטית האוטופיסטית, אך היא נעשתה בולטת בתנועת העובדים בפעם הראשונה באינטרנציונל הסוציאליסטי, כתוצאה מתקופה של פריחה כלכלית קפיטליסטית וכיבוש קולוניות על-ידי האימפריאליסטים האירופאים והאמריקנים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. התפתחויות אלו אפשרו לקפיטליסטים ליצור שכבה של עובדים מיוחסים, שהתפתח אצלם אינטרס באימפריאליזם, ששימש כנטיית-נגד לאינטרס הפרולטרי שלהם במהפכה סוציאליסטית. קאוטסקי ולנין קראו לשכבה זו האריסטוקרטיה הפרולטרית.
האריסטוקרטיה הפרולטרית ראתה כיצד היא הצליחה להגדיל את כוחה ואת הפריבילגיות שלה דרך השיטה והמדינה הקפיטליסטית, ובאופן טבעי נמשכה לרעיונות רפורמיסטיים. התיאורטיקן הראשי של הרפורמיזם באותה תקופה היה אדוארד ברנשטיין. הוא טען שהעובדים יכולים לאלץ את המדינה לתת להם עוד ועוד מהדרישות שלהם עד שהקפיטליזם יהפוך לסוציאליזם. רוזה לוקסמבורג, אחת מהמנהיגות הראשיות של השמאל באינטרנציונל הסוציאליסטי, הצליחה לחסל תיאוריה זו במאמר שלה רפורמה או מהפכה.
אנו מאמינים שההיסטוריה הוכיחה שההשקפה המהפכנית היא הנכונה, ושהיא מלמדת שהקפיטליסטים יתנגדו ללא רחמים לכל ניסיון להגביל את הכוח שלהם. התמיכה של הבורגנות בפאשיזם באיטליה ובגרמניה, כמו גם ההיסטוריה של ההפיכות נגד משטרים שמאליים באמריקה הלטינית, מראים למה הם מסוגלים כשהם רוצים להביס את העובדים המהפכנים.
במניפסט הקומוניסטי, מרקס ואנגלס הראו כי מדינות הן כלי לדיכוי מעמדי. המעמד השליט משתמש בצבא, במשטרה ובבתי-המשפט כדי להגן על על עצמו מפני כל התקוממות של המנוצלים והמדוכאים. לכן המסקנה של המרקסיזם היא שניתן להביס את הקפיטליזם רק דרך שבירת הכוח של הקפיטליסטים והמדינה שלהם. רק מעמד העובדים יכול לעשות זאת, משום שהוא המעמד היחיד שיש לו את האחידות החברתית והמקום בתהליך היצור שמאפשרים לו ליצור אלטרנטיבה לקפיטליזם.
אין שום סיבה להאמין שהעובדים יתפסו את השלטון בכל העולם בו זמנית. לכן חייבת להיות דרך שבה העובדים יגנו על המהפכה שלהם מפני הקפיטליזם העולמי. לאחר המהפכה הבולשביקית, למשל, 14 צבאות אימפריאליסטיים תקפו את המדינה הסובייטית הצעירה. העובדים יכולים להגן על עצמם רק אם הם יצרו מדינת עובדים. מדינה זו אינה סוציאליסטית, כי היא לא יכולה ליצור כלכלה שלא מתבססת על חוקי הכלכלה הקפיטליסטית, חוק הערך. אך היא גם לא קפיטליסטית, כי מטרת היצור היא לספק את הצרכים של העובדים, לא ליצור רווחים בשביל הקפיטליסטים. מדינת העובדים, אם כן, היא חברת מעבר, ששייכת מבחינה היסטורית לתקופה הקפיטליסטית, אך המעמד השליט בה הוא מעמד העובדים.
ההבדל בין מדינת העובדים למדינה סוציאליסטית, שהיה ברור מאוד למרקסיסטים הקלאסיים, בכלל לא מובן לכמעט כל הקבוצות המרקסיסטיות והטרוצקיסטיות של ימינו. הן משתמשות במונחים מדינת עובדים ומדינה סוציאליסטית ללא שום כללים ברורים, והן מתעלמות או מטשטשות את ההבדלים ביניהן. לא רק זאת, אלא שהן משתמשות בשני המושגים כדי לתאר חברות שבהן מעמד הפועלים הוא עדיין מעמד מנוצל.
כפי שנראה, טשטוש זה משרת לא רק את הסטליניסטים והפבלואיסטים – בהתאמה, אלו שמאמינים שהמדינות הסטליניסטיות היו מדינות עובדים ואלו שמאמינים שהן היו מדינות עובדים “מעוותות” – אלא גם את הקליפיסטים, התומכים של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (SWP) הבריטית והתיאורטיקן ההיסטורי שלה, טוני קליף, שהאמין שבריה”מ היא מדינה קפיטליסטית אבל הגדיר קפיטליזם מדיני כקפיטליזם שחוק הערך לא פועל בו. במילים אחרות, זהו סוג חדש של חברה מעמדית.
מפלגת האוונגרד
כמובן, השאלה הבא שיש לשאול היא: איך תבוצע המהפכה שתקים את מדינת העובדים? ברור שעובדים מבודדים לא יצליחו לעמוד בפני הכוחות החמושים המאוחדים של המדינה הקפיטליסטית. דרוש ארגון פוליטי כלשהו למשימה זו. איזו צורה תהיה לארגון פוליטי זה?
נחזור לאינטרנציונל הסוציאליסטי. האינטרנציונל הוקם בתמיכתם של פרידריך אנגלס, שותפו של מרקס, ב-1889, והסקציה החזקה ביותר שלו הייתה בגרמניה. האינטרנציונל היה מודע לכך שיש מלחמה בין-אימפריאליסטית באופק, ובועידות שלו הועברו החלטות רבות שבהן נכתב כי ברגע שתתחיל מלחמה, הסקציות השונות ישתמשו בשביתות כדי למנוע אותה. אך בהגיע המלחמה ב-1914, כל ההצהרות היפות נחשפו כחסרות תועלת, והרוב בכל סקציה מלבד הרוסית והסרבית תמך במדינה “שלו” במלחמה. בארצות בהן לסקציות אלו היו חברי פרלמנט, רובם הצביעו בעד הצעות שמטרתן היה לתמוך במאמץ המלחמתי. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, למשל, הצביעה בעד התקציב למלחמה. קצת יותר מ-25 שנים לאחר הקמתו, האינטרנציונל השני בגד בעקרונות שעליהם הוא הוקם, והתפרק כליל תוך כדי תמיכה בטבח ההדדי של הפרולטריון האירופאי.
ההתמוטטות של האינטרנציונל השני השאירה רושם עמוק על כל העובדים המהפכנים. לנין כתב ספר קצר בשם זה, בו הוא נתח את הסיבות לבגידה של האינטרנציונל. הוא הראה כי הסיבה העיקרית להתמוטטות הייתה המבנה הארגוני של האינטרנציונל: החברות בסקציות השונות התבססה על הסכם שטחי עם העמדות הבסיסיות שלו. דבר זה אפשר לשכבות הפחות מתקדמות של המעמד להגיע לעמדות של כוח במפלגה בזמנים של פריחה, ודבר זה הוביל לניוון פוליטי. המסקנה של לנין מכאן הייתה שהמפלגה הפרולטרית חייבת להיאבק נגד ההשפעה של האריסטוקרטיה הפרולטרית, ובשלבים הראשונים חייבת לגייס לשורותיה רק את האוונגרד הפרולטרי, חוץ מאולי מספר קטן של חברי מעמדות אחרים שהוכיחו את הנאמנות שלהם למהפכה הפרולטרית.
האם מפלגת האוונגרד היא כוח חיצוני?
התיאורטיקנים של ה”מרקסיזם” של מעמד הביניים משתמשים לעיתים במה שכתב במה לעשות?, “ברוסיה, הדוקטרינה התיאורטית של הסוציאל דמוקרטיה [כאן לנין מתכוון לסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית שלפני מלחה”ע הראשונה] נוצרה באופן עצמאי מההתפתחות הספונטנית של תנועת העבודה; היא נוצרה באופן בלתי-נמנע כתוצאה מההתפתחות המחשבתית של האינטליגנציה הסוציאליסטית המהפכנית,” כדי לטעון שמפלגת האוונגרד היא לא מפלגת פועלים, אלא מפלגה של אינטלקטואלים, שתפקידם הוא לתת את המתת המרקסיסטית לעובדים הבורים, שמסוגלים רק להעלות דרישות כלכליות. הניסוח הכי חסר בושה של עמדה זו בימינו הוא זו של הליגה הספרטקיסטיתהאמריקנית, המתארת את עצמה כקבוצה של “אינטלקטואלים חסרי מעמד” שמטרתה להביא את המרקסיזם למעמד הפועלים.
התפיסה לפיה אידיאולוגיה פרולטרית נוצרת לא אצל העובדים אלא אצל מעמד הביניים מראה על גישה אליטיסטית ומתנשאת שאין לה קשר למחשבה המרקסיסטית. מרקס הבהיר תמיד שהוא כותב עבור העובדים, לא עבור האינטלקטואלים. לא רק זאת, אלא אחרי מהפכת 1905 ברוסיה, לנין שינה את הקו שלו, כשהיה ברור לו שהעובדים ברוסיה יכלו להגיע למסקנות מהפכניות ללא עזרה מהאינטלקטואלים:
“בכל צעד העובדים מגיעים לקרב פנים מול פנים נגד האויב הראשי שלהם – המעמד הקפיטליסטי. בקרב אויב זה, העובד נעשה סוציאליסט, מבין את הצורך בבנייתה מחדש של החברה, בחיסול כל העוני והדיכוי.”
וטרוצקי הסביר:
“לפי פירושים של לנין, תנועת העבודה, כשאין מתערבים בה, נוטה בהכרח לאופורטוניזם; ההכרה המעמדית המהפכנית הובאה לפרולטריון מבחוץ, על-ידי אינטלקטואלים מרקסיסטים… הכותב של מה לעשות? בעצמו הכיר בסופו של דבר באופי המשוחד, ולכן השגוי, של התיאוריה שלו, שהייתה לא יותר מהערה בסוגריים ששמשה אותו במאבק נגד ה”אקונומיזם” והקבלה שלה את האופי השטחי של תנועת העבודה.”
רשת של מיליטנטים?
ה-SWP הבריטית טוענת שניתן לתאר את מפלגת האוונגרד כ”רשת של מיליטנטים עם פוליטיקה מהפכנית.” ב”מיליטנטים” הכוונה היא לפעילי האיגודים המקצועיים הרדיקליים יותר. מכאן נובע שמהפלגה המהפכנית היא לא כוח ליצירת מדינת עובדים, אלא ארגון של אלה שרוצים להילחם באופן אפקטיבי עבור רפורמות. זוהי השקפה שמתאימה לאופי הרפורמיסטי של ה-SWP, אבל לא לזה של המרקסיזם המהפכני.
“מפלגת עובדים” ואנטריזם
קבוצות רבות בימינו נמנעות כלל מלדבר על מפלגת אוונגרד. תחת זאת, הן עובדות במפלגות רפורמיסטיות (סטליניסטיות או סוציאל-דמוקרטיות), למשל הIMT והמזכירות המאוחדת, או תומכות ביצירתה של מפלגה רפורמיסטית או אנטי-קפיטליסטית ‘רדיקלית’ חדשה, למשל הNPA הצרפתית שנוצרה ע”י הLCR הפסבדו-טרוצקיסטית, שמטרתה לא תהיה חיסול הקפיטליזם.
שתי הטקטיקות נובעות מאותה הנחה שגויה: רפורמיזם הוא צעד חיובי והכרחי להתפתחות המודעות של מעמד הפועלים. למעשה, כפי שראינו, הרפורמיזם התפתח כיריב ריאקציוני של המרקסיזם בתנועת העבודה. הקבוצות של ימינו שרוצות לתת לרפורמיזם כוחות מחודשים למעשה פועלות למען האינטרסים של הקפיטליזם ולכן, למרות הרטוריקה שלהן, הן בסופו של דבר ריאקציוניות.