יחי יום האדמה!
תחי המהפכה הסוציאליסטית במזרח התיכון!
יום האדמה אינו מציין רק את זכר החללים שנרצחו ב-1976 על ידי מדינת ישראל כחלק מהקולוניזציה הציונית המבוססת על גזל האדמות של העם הפלסטיני, אלא הוא גם מציין את המאבק כנגד האפליה השיטתית של הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. הוא מבטא את המאבק נגד הכיבוש של 1967 ואת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים שגורשו ב-1948-1947. הוא מציין גם את המאבק, כנגד הניצול, העוני, חוסר שוויון בשירותים, האבטלה הגואה והדיכוי הפוליטי של המוני העם הפלסטיני.
בדומה לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, מדינת האפרטהייד הציונית גזלה את מרבית אדמות הארץ. גזל האדמות לא החל ב-1967 כפי שטוען השמאל הציוני והפרו-ציוני, שכן כל ישראל בנויה על אדמות שנגזלו ב-1948.
השנה, יום האדמה הוא חלק מההתקוממות המהפכנית בכל המזרח התיכון. התקוממות זו אינה תוצאה רק של הדיכוי בידי הדיקטאטורים המקומיים משרתי האימפריאליזם, השחיתות חסרת המעצורים שלהם ושיתוף הפעולה שלהם עם המדינה הציונית, אלא פרי המשבר הכלכלי העמוק של השיטה הקפיטליסטית העולמית בתקופת שקיעתה.
השאלה החשובה ביותר שעולה ברגעים היסטוריים אלו הינה, כיצד להבטיח שדיקטאטורים מושחתים חדשים לא יחליפו את הישנים, בעוד ההמונים ממשיכים לסבול מניצול ומדיכוי? את התשובה לכך נותנת התיאוריה והאסטרטגיה של המהפכה המתמדת של טרוצקי. בבסיס אסטרטגיה זו הטענה שבארצות שלא עברו את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית “אביב העמים”, הבורגנות המקומית עלתה על במת ההיסטוריה מאוחר מדי. חששה ממהפכה של פועלים מוליך אותה לשתף פעולה עם האימפריאליזם כנגד מעמד הפועלים, הפלאחים והעניים. על כן תפקידי המהפכה הדמוקרטית: גרוש האימפריאליזם, איחוד האזור, מהפכה אגרארית, תיעוש, שוויון בפני החוק וכד’, מוטלים על שכמו של מעמד הפועלים.
ניצחון ההתקוממות של מעמד הפועלים בראש ההמונים יוליך לשבירת מנגנון המדינה הבורגנית (צבא, משטרה, שב”כ, בתי המשפט, בתי הסוהר) והחלפתו במנגנון של מדינת הפועלים. מעמד הפועלים בשלטון יממש את התפקידים של המהפכה הדמוקרטית וימשיך בכיוון מימוש התפקידים הסוציאליסטים (הפיכת הכלכלה לכלכלה מולאמת ומתוכננת) בהתאם להתפתחות המהפכה העולמית.
מאבקו של מעמד הפועלים בטוניסיה ובמצרים, הוא המפתח להתפתחות המהפכה בכל האזור. ניצחונו של מאבק זה על הבורגנות המקומית ואדוניה האימפריאליסטים הוא גם שיביא לניצחון המאבק ההרואי הפלסטיני, למפלתה של המדינה הציונית ולפתרון השאלה הלאומית הפלסטינית בדרך של מדינת פועלים פלסטינית מהים ועד הירדן כחלק מהפדרציה הסוציאליסטית של המזרח התיכון. במדינה זו יחיו היהודים תושבי הארץ ללא כל זכויות ייתר וחופשי מאפליה.
הצבא הבורגני במצרים ומדינות אחרות סובל מסתירה פנימית. בעוד החיילים הפשוטים הם בני פועלים ופלאחים, הרי הקצונה הבכירה שייכת לבורגנות. כדי לנצח במהפכה, יש לפלג את הצבא כאשר החיילים תומכים בהתקוממות מעמד הפועלים. לשם כך יש לפעול בתוך הצבא ולדרוש דרישות כגון שכר מלא, זכות התארגנות, ובחירת הקצינים, ולקשור דרישות אלו במאבק המהפכני להקמת מדינת פועלים.
הדרישה לאסיפה מכוננת היא נכונה הן במדינות ערב והן בפלסטין (לה יצביעו בין השאר הפליטים), אך אין אסיפה מכוננת זו תחליף למועצות פועלים, פלאחים וחיילים, או לממשלת פועלים, עניים ופלאחים על בסיס המוני הפועלים החמושים. כדי לממש חזון זה יש הכרח להקים מתוך המאבק המהפכני עצמו את ההנהגה המהפכנית של מעמד הפועלים המודע כחלק מכינונו מחדש של האינטרנציונאל הרביעי.
החשש של האימפריאליסטים ממהפכת פועלים באזור מתבטא לא רק בגידול התקציב “הביטחוני” של ישראל, ובאמירתו של אהוד ברק שהוא מקווה כי המאבק ההמוני לא יביא לשלטון אישים כמו רובספייר או לנין, אלא גם בעמדתו של הבית הלבן המביע התנגדות לתהליכים מהפכניים ודורש מההמונים להגביל את מאבקם לכדי רפורמה של המשטרים הנוכחיים ותו לא.
ארגוני שמאל בישראל מתייחסים למאבק המהפכני של המוני האזור, כאילו ומדובר בשינוי צורת השלטון בלבד. מק”י-חד”ש מסתפקת בקריאות למען דמוקרטיה בורגנית של מדינות ערב, קבוצת “מאבק סוציאליסטי” נמנעת מלהעלות תביעות המתנגשות עם המשך השיטה הקפיטליסטית כגון פילוג הצבא המצרי על בסיס קווים מעמדיים. הוא גם מתעלם מהעובדה שמעמד הפועלים בישראל ברובו הגדול אינו יכול להשתלב במאבק המהפכני באזור משום אופייה הקולוניאליסטי של החברה הישראלית על כל מעמדותיה.
אנו לעומתם אומרים שהפתרון היחיד הוא מהפכת הפועלים הסופר מנוצלים — הלאה האימפריאליזם ומשרתיו! להקמתה של פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון כחלק מהמהפכה הסוציאליסטית העולמית!