הלס”א, כפי שרוב האנשים ששמעו על הקבוצה יודעים, נוצרה כפילוג שמאלי מהזרם המרקסיסטי הבינלאומי (IMT). הגורם לפילוג היה ויכוח ארוך לגבי העמדה המהפכנית בנוגע למלחמת האזרחים בין כוחות חמאס ופתח בעזה ביוני 2007. בתהליך שארך פחות משלושה חודשים, חברי הקבוצה הקטנה שהייתה ידועה בזמנו בתור החוג להגנת המרקסיזם הפכו מהתומכים הנאמנים ביותר של ה-IMT למבקרים חריפים של הארגון.
כיצד זה קרה? לפי ההיגיון של אנשי השמאל הצנטריסטי והרפורמיסטי, החברים הישראלים היו במשך חודשים, אם לא מתחילת החברות שלהם ב-IMT, סוס טרויאני בשירות קבוצה אחרת כלשהי (הרוב טענו שזו הייתה מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (SWP) הבריטית, משום הניסיון המוטעה של הלס”א לפתח קשרים עם קבוצה זו). ל-IMT היה הסבר שנשמע פחות כמו תיאורית קונספירציה, אך עדיין היה השמצה חסרת בסיס – לטענתם, המרקסיסטים הישראלים, שלחמו במשך שנים בניסיון להקים קבוצה מהפכנית, בנפרד מה’שמאל’ הציוני והזרמים הלאומניים הפלסטיניים, ‘חצו את הקו המעמדי’ בין המהפכה ומהפכת-הנגד (טענה שכפי הנראה לא הייתה ישימה כלפי צ’אווס, מוראלס, בנאזיר בוטו ודומיהם) וכך הפכו לתומכי הפונדמנטליזם האסלאמי – במילות ה-IMT, “הריאקציה השחורה.”
כוונתנו במסמך זה היא להראות כי הגורם הראשי לפילוג היה העמדה הפרו-אימפריאליסטית שה-IMT לקח בנוגע לפלסטין, כאשר הטבע האנטי-דמוקרטי של ארגון דמוי-כת זה היווה גורם משני שהאיץ משמעותית את הפילוג. בהכלילנו את עמדתנו לגבי פלסטין, הגענו למסקנה שההתנגדות שלנו לפוליטיקה בנוסח החזית העממית של ה-IMT בפקיסטן וונצואלה, ולבנייתם את האינטרנציונל שלהם כקואליציה רקובה של קבוצות עם פוליטיקה שונה, לא מאפשרת לנו עוד להסכים לדרך-הפעולה שלהם.
התחלה נאיבית
הקונפליקט בין חמאס ופתח הוכרע ביוני 2007, כאשר חמאס הסיג את שארית כוחותיו של פתח מרצועת עזה. פחות משנה עברה מאז המלחמה השנייה של ישראל נגד לבנון, בה החוג להגנת המרקסיזם לקח את העמדה כי על מרקסיסטים בלבנון לעמוד לצדה של המחתרת הלבנונית, בהנהגת חזבאללה, נגד הכוחות הישראליים. פירושה של עמדה זו הוא כי מהפכנים ילחמו לצד המחתרת, כאשר הם מדגישים ללא הרף ומפיצים תעמולה למען מפלגת פועלים מהפכנית שתוביל את מעמד העובדים לשלטון. עמדה זו לא רק קיבלה את האישור של הנהגת ה-IMT, אלא גם היו לה תקדימים רבים בהיסטוריה של המרקסיזם. כפי שכתב לנין ב”סוציאליזם ומלחמה” (1915):
למשל, אם מחר מרוקו תכריז מלחמה נגד צרפת, הודו נגד אנגליה, פרס או סין נגד רוסיה, וכדומה, מלחמות אלו תהיינה “צודקות”, “הגנתיות”, ללא קשר לשאלה מי תקף ראשון; וכל סוציאליסט יחוש אהדה לניצחונן של המדינות המדוכאות, התלויות, הבלתי-שוות נגד הכוחות “הגדולים” המדכאים, בעלי-העבדים, הטורפניים.
טרוצקי תאר גישה זו באחד ממכתבין לדייגו ריוורה:
איננו שמים ולא שמנו מעולם את כל המלחמות באותו מישור. מרקס ואנגלס תמכו במאבק המהפכני של האירים נגד בריטניה הגדולה, של הפולנים נגד הצאר, למרות שבשתי מלחמות אלו המנהיגים היו, ברוב המקרים, בורגנים ולעיתים אף אריסטוקרטים פיאודליים… בכל מקרה, ריאקציונרים קתוליים. כאשר עבד אל-קרים התקומם נגד צרפת, הדמוקרטים והסוציאל-דמוקרטים דברו בשנאה על מאבקו של “העריץ הפראי” כנגד “הדמוקרטיה”. מפלגתו של לאון בלום תמכה בהשקפה זו. אך אנו, מרקסיסטים ובולשביקים, ראינו במאבקם של אנשי הריף מלחמה מתקדמת. לנין כתב מאות עמודים בהם הוא הראה כי הכרחי עבורנו להבדיל בין העמים האימפריאליסטיים והעמים הקולוניאליים והסמי-קולוניאליים המהווים את רוב האנושות. אלו המדברים על “תבוסה מהפכנית” באופן כללי, מבלי להבדיל בין מדינות מנצלות ומנוצלות, עושים מהבולשביזם קריקטורה אומללה ושמים קריקטורה זו בשירות האימפריאליסטים. (לאון טרוצקי, “על המלחמה הסינו-יפנית”)[1]
המסקנה של החוג מהתיאוריות של לנין וטרוצקי, המובעות בציטטות אלו, הייתה שבמאבק בין מדינה אימפריאליסטי ועם מדוכא, מרקסיסטים חייבים לתמוך במדוכאים כל עוד הצד המדוכא לא נשלט על-ידי כוח אימפריאליסטי אחר. בהקשר של מלחמת האזרחים בעזה, פירושה של מסקנה זו, בהתחשב שלאף אחד לא היה ספק שפתח פועל בשירות האימפריאליזם הישראלי ובתמיכתו הפוליטית, היה שמרקסיסטים בעזה יקחו את צדו של חמאס מבלי לתת תמיכה פוליטית לארגון זה. החוג לקח עמדה זו, וזמן קצר לאחר מכן, יהודה שטרן הגיש את הטיוטה הראשון של מאמר המסביר את העמדה. אך אותם אנשים שקיבלו ברצון את העמדה בעבר הוקיעו אותה כעת כבגידה במעמד הפועלים.
התגובה של ה-IMT הייתה שקולה בהתחלה. העורכים של Marxist.com העלו מספר טיעונים, חלקם לשוניים – הם ביקרו את שטרן על כך שהשתמש במושג ‘צנטריסטים’ במקום ‘כתות’ – וחלקם מגוחכים, כמו למשל שהטענה שחמאס “שחרר” את עזה מרמזת שחמאס הוא ארגון מהפכני, או שהמצב בפלסטין שונה מהמצב בלבנון, בגלל שבלבנון הצבא הישראלי נלחם בעוד שבפלסטין התוקפים היו מיליציה פלסטינית שפעלה בשירות ישראל.
מה השתנה בשנה?
הפחדנות של ה-IMT, שנראתה לראשונה בתירוצים העלובים שהם נתנו לעיכוב המאמר, הדהימה את החוג. בהתחשב באופי של הטענות של ה-IMT, בזמן זה התחלנו לחשוב שאנחנו נמצאים במקום הלא נכון. אך נדרשה ועידה עולמית של ה-IMT, בה מנהיגי הארגון שקרו לנו ללא הרף, וחלקם בגדו בהבטחותיהם לתמוך בנו, על מנת שנבין לעומק את הבעיות של ה-IMT.
ה-IMT הוא ארגון המבוסס על טענה פשוטה: למעמד הפועלים כיום אין אמון במרקסיזם. רוב המעמד חסר מודעות פוליטית. לכן, על-מנת לבנות ארגון מהפכני, מהפכנים צריכים לפעול בתוך מפלגות רפורמיסטיות עד שהם יצליחו לשכנע מספיק חברי מפלגה להפוך למהפכנים.[2] קוראים בעלי עין חדה יזהו טענה זו כגרסה אופורטוניסטית של טקטיקת האנטריזם שטרוצקי ניסח בשנות ה-30 (“המפנה הצרפתי”).
אנטריזם כזה, מלבד העובדה שהוא נכשל ברוב המקרים – כפי שמוכיח המצב העלוב בו נמצא ה-IMT כיום – גם דורש מאלו הלוקחים בו חלק לתמוך במפלגות רפורמיסטיות, וכתוצאה מכך, לבנות אשליות במפלגות אלה. הוא גורם בסופו של דבר לכך ששורות הארגון מתמלאות ברפורמיסטים ובירוקרטים שמאליים ממפלגות אלו. אלמנטים אלה בסופו של דבר משתלטים על הקבוצות האנטריסטיות, וכשיש להם מזל, הופכים לחלק מהמנגנון של המפלגה הרפורמיסטית (כפי שקרה, בעבר ובהווה, לסקציות של ה-IMT בבריטניה, צרפת, איטליה ופקיסטן, למשל). כך הלחצים המעמדיים של הבירוקרטיה ה’שמאלית’ מועברים עוד יותר בקלות אל חברי הקבוצה, והם נהפכים לעוד חוליה בשרשרת שצדה האחד מחובר לסוציאל-דימוקרטיה והשני – למעמד העובדים.
לא קשה, אם כן, להסביר את האמביוולנטיות של ה-IMT: המלחמה של ישראל בלבנון נתפסה על-ידי האימפריאליסטים האירופיים כאיום לשקט היחסי באזור וכניסיון של האימפריאליזם הישראלי-אמריקני לחזק את האינטרסים שלו על חשבון אלו שלהם, בעיקר אלו של האימפריאליזם הצרפתי. כקבוצה המזדהה כמהפכנית, היה אף יותר קשה ל-IMT להישאר נייטרלי במלחמה בין ישראל ומדינה ערבית.[3] אך בפלסטין, מלחמת האזרחים הייתה בין האסלאמיסטים מחמאס ובין הלאומנים הבורגניים מאש”ף, קרובי ליבו של השמאל האירופי.
במילים אחרות, למרות שניתן לטעון שהחוג השתנה כתוצאה מהניסיון שלו ליישם את טקטיקות האנטריזם של הגרנטיסטים (ראשית במק”י, לאחר מכן במפלגת העבודה), וכבר החל לפקפק בתיאוריה זו, בין השאר, ולמרות שניתן לטעון כי ה-IMT כבר הרגיש לחץ לפנות ימינה בחדות (מפנה שיהיה יותר ויותר בוטה במשך השנה שלאחר מכן), אפשרות הרבה יותר סבירה היא שמלכתחילה, החוג היה שונה מהסקציה הממוצעת של ה-IMT.
הסדק הראשון
במשך חודש, המאמר של שטרן עוכב תחת כל מיני תירוצים משונים. למרות שהשאלה של העמדה עלתה שוב ושוב, חברי החוג הצליחו להגן עליה כל פעם, וכאשר הם לא הצליחו למצוא טיעונים חדשים, מנהיגי ה-IMT מצאו תירוצים חדשים, לפעמים לשוניים. אך לאחר מחאה מצד יוסי שורץ, ה-IMT פרסם גרסה ערוכה מאוד של המאמר.[4]
העניינים התקררו לזמן מה עד הועידה הבינלאומית הבאה של ה-IMT בברצלונה, ב-2007. שורץ ושטרן השתתפו בועידה זו, ומלכתחילה נאלצו להילחם נגד עיוותים של עמדותיהם, שהיו כבר נפוצים בקרב חברי ה-IMT. בכל הזדמנות בה ניסינו להסביר את עמדתנו, הבנו כי חברי ה-IMT שמעו ממנהיגיהם כי הצענו לתת תמיכה פוליטית מלאה לפונדמנטליסטים. בהתחשב במנטליות הכיתתית של רוב חברי ה-IMT, למרות הביקורת הבלתי-פוסקת שלהם על כך שכל שאר ארגוני השמאל הם “כתות”, היה בלתי-אפשרי לשכנע את רוב החברים שזאת לא הייתה עמדתנו.
דברים רבים שקרו במהלך הועידה ערערו את בטחונים של חברי החוג בהנהגת ה-IMT. ראשית, כדי להגן על עמדתו, מנהיג ה-IMT אלן וודס השתמש בדוגמה של מלחמת האזרחים באירלנד (1922-1923) בין תומכי המדינה החופשית והלאומנים האיריים וטען כי במצב כזה מהפכנים לא היו לוקחים צד. הוא טען שזו הייתה העמדה של הקומינטרן בהנהגת לנין. אך לאחר מכן, גילינו שהוא שיקר – המפלגה הקומוניסטית האירית, עדיין ארגון מהפכני, לחמה לצד הלאומנים. וודס, הטוען שהוא מומחה לגבי אירלנד, היה צריך לדעת עובדה זאת.
במהלך הועידה, גילינו כי מנצור אחמד, החבר הפקיסטני הידוע ביותר של ה-IMT וחבר הפרלמנט היחיד של הארגון, נעדר משום שהוא היה במשא ומתן עם בנזיר בוטו. היא איימה למנוע ממנו להפוך לחבר פרלמנט בבחירות הבאות, אבל הם הגיעו לעסקה (שפרטיה אינם ברורים עד היום) והם הסכימו שהוא ירוץ בתמיכתה.
זה היה עוד סימן לכך שהאנטריזם של ה-IMT אינו טקטיקה מהפכנית אלא אסטרטגיה אלקטורליסטית, שמטרתה להשפיע על מנהיגי מפלגות השמאל (אסטרטגיה מגוחכת במיוחד בפקיסטן, משום שה-PPP היא מפלגה בורגנית).
דברים אלו, בין השאר, העלו אצלנו חשדות לגבי אופיו של ה-IMT. בנקודה זו עדיין חשבנו שהניוון של ה-IMT החל לאחר מותו של טד גרנט, זמן קצר לפני הועידה של 2006. היה בסיס לניתוח זה, משום שה-IMT אכן התדרדר מבחינת הרמה התיאורטית של חבריו והרטוריקה המהפכנית של מנהיגיו. כמו כן, כפי שציינו, החוג לקח עמדות דומות בעבר ללא מחאה מצד ה-IMT. אך היינו עתידים לפתח ביקורת כלפי הגרנטיסטים ברמה גבוהה בהרבה.
הפילוג האידיאולוגי והארגוני
כאשר חזרנו לישראל, החוג היה צריך כמובן להתייחס לנושאים שעלו במהלך הועידה הבינלאומית. אלו כללו כעת לא רק את מלחמת האזרחים, אלא גם את ונצואלה. במהלך הועידה, חברי החוג החלו כבר לטעון שצ’אווס נהפך למכשול למהפכה הסוציאליסטית, ולא למנהיגה, ושהסקציה של ה-IMT שימשה כאגף השמאלי של תומכי ממשלתו במקום לנסות לחשוף אותו. בנאום אחד בועידה, שורץ טען כי צ’אווס ממלא את תפקידו של קרנסקי, ודרש כי הסקציה בונצואלה תתייחס לממשלתו כמו שהבולשביקים התייחסו לממשלה הזמנית – כממשלה בורגנית שיש לחשוף אותו בעיני העובדים.[5] באופן מפתיע, חברי השורה קיבלו את הנאום בהתלהבות.
כפי שציינו, במשך החודשים הבאים החוג פיתח ביקורת לגבי עמדות ה-IMT בעבר ובהווה. שטרן טען בהתחלה כי הניוון של ה-IMT החל בשנות ה80, כאשר המיליטנט הפך לארגון גדול, ושלחצים מעמדיים הובילו את גרנט לאמץ קו אופורטוניסטי שבסופו של דבר הוביל לעמדות הפרו-אימפריאליסטיות של ה-IMT.[6] שורץ הלך רחוק יותר, בהבינו כי מכיוון שכל הקבוצות שניסו להציג את המדינה הסובייטית כמתקדמת או פרולטרית אמצו פוליטיקה אופורטוניסטית, הבעיה חייבת להיות תפיסה זו ובמיוחד התיאוריה של מדינות עובדים מעוותות.
מסקנה אמפירית זו הובילה את הלס”א לשבור אידיאולוגית מה-IMT. היא אמצה, לאחר דיונים, עמדה של קפיטליזם מדיני לגבי בריה”מ. היא גם שינתה את הניתוח שלה לגבי ישראל לזה של היום, כלומר שהעובדים הישראלים הם אריסטוקרטיים משום האופי הקולוניאליסטי של ישראל, ורק מאבק של העובדים הערבים יכול להוביל לשינוי תודעתי אצל מיעוט מקרב העובדים הישראליים.
החוג הגיע למסקנה שהתיאוריה של בונפרטיזם פרולטרי הובילה בסופו של דבר לתמיכה בסטליניזם ככוח מתקדם, או לפחות בעל אלמנטים מתקדמים – ריוויזיה מוחלטת של המסקנה של טרוצקי כי הסטליניזם הפך לכוח קונטר-מהפכני בתוך תנועת העבודה, לא שונה במהותו מהסטליניזם, בזמן תפיסת השלטון של הסיעה הסטליניסטית במפלגה הקומוניסטית של בריה”מ.
לאחר הועידה, הנהגת ה-IMT הציעה עסקה לחברי החוג – החוג יקבל הזדמנות לכתוב מאמר המגן על עמדתו לגבי עזה, ומאמר זה יפורסם בMarxist.com, כך שחברי ה-IMT יוכלו לשפוט בעצמם למי יש עמדה נכונה. אך התקרית עם מנצור אחמד בפגישה הבינלאומית, כמו גם התמיכה הפוליטית הגדלה ל-PPP ובנזיר בוטו במאמרים שפורסמו בMarxist.com, גרמו לחברי החוג להבין כי העמדה של ה-IMT לגבי הפונדמנטליזם האסלאמי – ה”ריאקציה השחורה” לדבריהם – הייתה מסך עשן שמטרתו הייתה לתת תירוץ להשתתפותם בממשלת PPP עתידית, שלה יהיה חלק בדיכוי מרידות אסלאמיות בידי האימפריאליזם האמריקני וסוכניו הפקיסטניים.
החוג סירב לחתוך חלק זה מהמאמר. מנהיגי ה-IMT החליטו לסלק את החברים הישראלים מהאינטרנציונל, כביכול על רקע ההתנהגות ה”פרובוקטיבית שלהם” בחשיפתם את העסקאות המלוכלכות של ה-IMT עם בנזיר בוטו. זמן קצר לאחר מכן, מאמר, שנכתב כביכול על-ידי החברים המרוקאיים של ה-IMT, הופיע בMarxist.com, והעביר ביקורת על מאמרו של שטרן בצורה שהייתה דומה יותר לזה של צהובון משל מאמר מרקסיסטי.
סיכום
הלס”א היום נותרה ארגון קטן, כמו בימי החוג. מבקרים מצביעים על הגודל שלנו ואומרים כי הסיבה לכך שאיננו גדלים היא או שאנו משנים ללא הרף את עמדותינו (כביכול) או ה”כיתתיות” שלנו. במובן זה, הם טוענים, הפילוג שלנו מה-IMT חסר משמעות.
אנו דוחים לחלוטין את הטיעונים והמסקנות של קבוצות אלו. אין לנו סבלנות לאלו השופטים קבוצה על בסיס גודלה ולא על בסיס רעיונותיה. זו השקפה אלקטורליסטית ואקטיביסטית, השופטת זרמים פוליטיים על בסיס הכוח הפוליטי הנוכחי שלהם, תכונה נפוצה בקרב השמאל של מעמד הביניים. כפי שאמר מרקסיסט אחד, לא משנה מה הדת של הזעיר-בורגנות, כוח הוא האל שלה. מהפכנים לא יתעניינו רק במספר החברים בחוג / לס”א לפני ואחרי הפילוג, אלא גם יבחנו את השינויים שעברו על הקבוצה, את הדרך שהיא עברה.
מהי הסיבה מספר אחת של לחוסר-היכולת של עובדים יהודים ופלסטינים להרגיש סולידריות זה כלפי זה? הסיבות הן, כמובן, חומריות בראש ובראשונה. אך מצד שני, עובדים במדינות אימפריאליסטיות הצליחו להתאחד עם עובדים מדוכאים פעמים רבות בהיסטוריה. מה שמונע מדבר כזה לקרות בישראל הוא העובדה כי היהודים הישראלים הם בניהם ובנותיהן של מתנחלים קולוניאליים, שנישלו את העם הפלסטיני וגרשו את בניו מאדמתם. כל עוד עובדים יהודים ימשיכו להרגיש כי האינטרס שלהם הוא בשמירה על המדינה הציונית, בהמשך הקיום של מדינת ישראל בצורה כלשהי, לעולם לא תוכל להיות סולידריות בין יהודים ישראלים ופלסטינים.
במובן זה, החשיבות של הלס”א היא בכך שהיא הארגון המרקסיסטי הראשון בישראל המתנגד לקיומה של מדינת ישראל בכל צורה, ובהשתמש בעמדתו של טרוצקי לגבי דרום אפריקה, תומך בהקמת מדינת עובדים פלסטינית מהים ועד הירדן בתור פתרון.[7] למרות שהלס”א אינה משמעותית מבחינת מספר חבריה ברגע זה, אין ספק כי תהיה לה חשיבות פוליטית בעתיד. אך כיום, זוהי גם חולשתה של הלס”א – היא מבוססת בישראל, אך הפוליטיקה שלה לא יכולה למשוך את רוב העובדים הישראלים בנקודה זאת. משמעות הדבר היא שהלס”א תישאר קטנה ומבודדת למשך תקופה, אפילו יותר ממהפכנים במדינות אחרות.
בעתיד, אין ספק כי לפילוג שלנו מה-IMT הפרו-ציוני תהיה בעלת ערך. העובדים הערבים כבר מתחילים להתעורר פוליטית, כפי שהראו הפעולות האחרונות של העובדים במצרים ואלג’יריה. בלבנון, המדינה הציונית נחלה כשלון חרוץ במלחמתה האחרונה, וההמונים ראו כיצד חזב אללה נסוג מהמאבק נגד ראש הממשלה הפרו-אימפריאליסטי סיניורה למרות שהוא יכל לנצח. עובדים מתקדמים יחזרו בנקודה כלשהי ללמוד את הרעיונות של המרקסיזם, וילמדו כי הדרך היחידה להביס את הציונות והאימפריאליזם היא דרך המהפכה הסוציאליסטית. כשזה יקרה, הלס”א תעשה כל מאמץ להגיע לכל עובד מהפכני, ולבנות מחדש יחד עם עובדים אלו את האינטרנציונל הרביעי, המפלגה העולמית של המהפכה הסוציאליסטית. בינתיים, המשימה של הלס”א היא להגן על המרקסיזם ולשמר ולפתח את הבסיס התיאורטי לארגון העתידי.
[1] המאמר המקורי, משום מה, לא מופיע בארכיון המרקסיסטי באינטרנט. אך ניתן למצוא אותו די בקלות באינטרנט, והוא מומלץ לכל אלו המתעניינים בנושא, משום שהוא נותן סיכום מצויין של העמדה המרקסיסטית בשאלה זו. ברצוננו לציין כי כאשר שטרן הציעה ציטטות אלו כחלק ממאמרו, ה-IMT דחה אותם, בטענה שהם “לא רלוונטיים לנושא”.
[2] כיצד ניתן להגיע אל העובדים על-ידי עבודה במפלגה רפורמיסטית כשהעובדים אינם מודעים פוליטית? לתומכי גרנט אין תשובה לכך. אך אין היגיון בטקטיקות של ה-IMT כאשר מניחים שהקבוצה אכן מנסה לבנות ארגון מהפכני. כפי שנראה במאמר אחר, האנטריזם העמוק של ה-IMT פשוט משקף את התמיכה של הארגון ברפורמיזם ואת קשרי העבר המוחבאים שלהם עם הפבלואיסטים.
[3] אם לומר את האמת, ה-IMT לקח בתחילה עמדה פציפיסטית – לטענתם המלחמה הייתה פסולה (משני הצדדים) וערבים ויהודים היו צריכים להתנגד לה. רק תחת השפעת החוג עמדה זו שונתה לעמדה מהפכנית למראית עין.
[4] הכותרת של המאמר שונתה מ”שחרור עזה והשאלות החשובות עבור עובדים ישראליים ופלסטיניים” ל”הנצחון של חמאס בעזה והשאלות…” – השינוי מראה על השינוי בטון של המאמר, למרות שהעמדה לא שונתה.
[5] כיום אנחנו יודעים שטיעונים אלה היו לא מדוייקים. אין מהפכה ללא הכרה מהפכנית, והעובדים בונצואלה עדיין לא קראו תיגר על המדינה הבורגנית. במובן זה אין משמעות להשוואה בין ונצואלה של 2007 לרוסיה של 90 שנה לפני כן. בכל מקרה, לפחות עמדה זו הייתה מובילה לשבירה מצ’אווס ולניסיון לקדם את את המטרה המהפכנית בונצואלה כנגד הממשלה הפופוליסטית, והייתה בכל מקרה טובה בהרבה מזו של ה-IMT.
[6] שטרן החל לכתוב ביקורת זו במאמר שהיה אמור להיות מופץ בקרב חברי IMT שהתעניינו בעמדות של החוג לגבי ונצואלה ועזה, אך התפתחות העניינים גרמה לשטרן להבין כי זה ניסיון שווא וכתיבת המסמך לא הסתיימה מעולם.
[7] החבר שורץ כבר לקח עמדה דומה כשהיה חבר בברית הפועלים הסוציאליסטית, ארגון שקדם לחוג, אך תוכנה היה צנטריסטי והיא בלבלה בין מצע דמוקרטי למצע פרולטרי.