המדינה היא לא סך האזרחים החיים בה – מהיום שבו נולדה המדינה הראשונה, היא שימשה כלי באמצעותו שלט מיעוט של בעלי כוח ואמצעים על המוני בני אדם מנוצלים. הצורה והתוכן של כל מדינה נקבעים על פי אופן הייצור שלה – במקרה שלנו מדינת ישראל היא מדינה קפיטליסטית – שיטה המבוססת בעיקר על ניצול כוח עבודה של פועלים בשכר. מנגנון המדינה הקפיטליסטית (צבא, משטרה, בתי משפט וכלא) מגן על האינטרסים של העומדים בראשה – בעלי ההון.
מדוע חשוב להתחיל דיון באופייה של ההסתדרות באופייה של מדינת ישראל? התשובה היא שההסתדרות היא ארגון עובדים ייחודי מתוקף העובדה שנולד כחלק אינטגרלי ממנגנון השלטון של מדינת ישראל, מדינה בעלת אופי, אשר בשלב זה של ההיסטוריה, הינו ייחודי. ההסתדרות מאגדת פועלים אשר רובם המוחץ יהודים-ישראלים. רוב היהודים-ישראלים, ולא רק אלה המאוגדים בהסתדרות, מאמינים כי מדינת ישראל מגינה עליהם מפני זעם ההמונים הערבים והמוסלמים החיים באזור. בעלי ההון של מדינת ישראל יודעים לנצל זאת היטב על מנת להטות לטובתם את המאבק בין הפועלים למדינה ולמעסיקים, אבל בכך חופרים לפועלים מלכודת מוות נוראית.
אמונה זו, של הפועלים הישראלים, נובעת מהאופי המיוחד של מדינת ישראל שנוסדה כחברה של קולוניאליסטים-מתיישבים, הזוכים עד היום ליחס מפלה לטובה לעומת הערבים. אפליה זו אינה פוחתת אלא רק הולכת ומתעצמת והדבר מעצים ומגביר את גילויי השנאה, אשר בתורם גורמים לחיזוק התלות המדומיינת של הפועלים הישראלים בכוחה הצבאי מדינה הישראלית. אין זה ממנהגם הנפוץ של בני אדם לוותר על זכויות יתר המוענקות להם, אלא בנסיבות מאוד מיוחדות, כגון מהפכות או כישלונות צבאיים חמורים.
ואם מזכירים כבר כוח צבאי, בעוד שבכל מקום אחר בעולם משמש הצבא ככלי לדיכוי ושבירת מרידות של פועלים בכוח הזרוע, הרי שב”ארצנו הקטנטונת” משמש הצבא ככלי אקטיבי לשבירת שביתות. בשנות השישים השתמשה המדינה במשאיות הצבא כאוטובוסים במקום נהגי האוטובוסים השובתים. כאשר, לאחרונה, בעקבות אסון הכרמל, איימו הכבאים לשבות אם לא יתוגבר מערך הכבאות, איימה הממשלה בתגובה בהקמת זרוע כיבוי צבאית של חיילים בשירות סדיר. אי שם בעבר הרחוק כשעוד היו שביתות של מורים, הייתה הממשלה מאיימת להשתמש בצי המורות החיילות ככלי לשבירת שביתה. שבירת שביתות היא חלק מוצהר מתפקידי הצבא במסגרת מה שמכונה פצל”ם – פעולות צבאיות לא-מלחמתיות. מלחמת המעמדות לא נכנסת בעיניהם לקטגוריה.
ההסתדרות הינה סוג של עוף מוזר מאוד, שכן היא למעשה זרוע של המדינה, הנשלטת כיום על ידי בעלי ההון. בעבר, לפני שהשוק הקפיטליסטי התפתח במלוא עוזו באזור, ההסתדרות פעלה כזרוע של בניית הקפיטליזם בארץ, בזמן שקברניטיה מכרו להמונים שהם למעשה מסייעים לבנייתה של חברת מופת סוציאליסטית. באופן אבסורדי, במשך שנים, ההסתדרות הייתה המעביד הגדול השני במדינה אחרי המדינה עצמה, ולרשותה עמדו 25% מהתעשייה. עד 1985, כדי להצטרף לקופת חולים הכללית היה צורך קודם כל להצטרף להסתדרות. אם לפועלים היהודים הייתה אשליה כי ההסתדרות פועלת למען הפיכת ישראל לחברה סוציאליסטית, הרי מאז המהפך של בגין, ובמיוחד לאחר 1986, באו הפרטות מרובות של המפעלים המולאמים ותחת רמון ופרץ ב-1994, הפריטו את המפעלים של ההסתדרות והעבירו את הרכוש, שהפועלים חשבו שהוא שייך להם, לידיים פרטיות בתנאים ביזיוניים.
כוח העבודה בישראל מונה כיום מעל 2.9 מיליון עובדים. בישראל – בין 35% ל-30% מהעובדים הישראלים – מאוגדים במסגרת ועדי עובדים וכ-25% חברים בארגוני עובדים. מדובר בשיעור נמוך ביחס לעולם המערבי – לעומת למעלה מ-50% במרבית מדינות אירופה. חברי הנהגות הוועדים הם שכירים במקומות העבודה של העובדים שהם מייצגים, אבל הם תלויים, למעשה, בתמיכתם של ארגוני הגג, כיוון שאינם יכולים לקיים שביתות ולחתום על הסכמי עבודה בלא אישורם.
מתוך 600 אלף העובדים החברים בארגוני עובדים, חברים בהסתדרות העובדים הכללית החדשה כ- 460,000 (2009). רוב האחרים מיוצגים בידי ארגונים מקבילים: הסתדרות המורים, ארגון המורים העל יסודיים, הסתדרות הרופאים ועוד; כ-15 אלף עובדים מאוגדים בהסתדרות העובדים הלאומית – גוף שהוקם בשנות השלושים בידי התנועה הרביזיוניסטית; כ-8,000 עובדים חברים בארגון “כוח לעובדים”. בסך הכול מאורגנים ברמה של הוועדים כ-800,000 עובדים. מספרם הנמוך יחסית של העובדים המאוגדים בישראל הופך את ההסתדרות לנציגות בלעדית כמעט של העבודה המאורגנת. יש לה כוח חזק מאוד אולם בפועל היא חלשה מאוד בייצוג האינטרסים של כלל העובדים.
מול חוסר המיליטנטיות של ההסתדרות החדשה, בולטת אי אכיפת חוקי העבודה על ידי מוסדות השלטון. אגף האכיפה של משרד התמ”ת, שאמור להיות רשת הבטחון של העובדים העניים, ולאכוף את חוקי המגן הבסיסיים, כמו חוק שכר מינימום, מפעיל 19 פקחים בלבד. הסיבה לכך היא האופי המיוחד של ההסתדרות. בתקופת המחאה הגדולה בלט חלקו של עיני שסירב לגייס את הכוח העצום של חברי ההסתדרות. התרגיל היה להטיל את האשמה על מנהיגי המחאה (שאיש לא מינה אותה או בחר בהם באופן דמוקרטי) שראו בהסתדרות חלק מן הבעיה ולא חלק מן הפתרון למצוקות היום-יום של הישראלים. ואם בדמוקרטיה עסקינן…
העדר דמוקרטיה
הן ברמה הארצית והן ברמה של ההסתדרויות הארציות, אין כמעט בכלל חיים דמוקרטיים. זה שנים שלא מתקיימות בחירות לאיגודים הענפיים, כאשר אנשי הנהגה מוחלפים במינויים של מזכ”ל ההסתדרות. כאשר עמיר פרץ עזב את ההסתדרות והפך למנהיג העבודה, הוא מינה את עופר עיני ליו”ר ללא בחירות. עיני, שזה עתה פרש, הודיע כי ימליץ על ראש האגף המקצועי בהסתדרות, אבי ניסנקורן, כמחליפו.
לכאורה, הבחירות הן הביטוי הדמוקרטי של רצון החברים. אולם, למעשה משקפות תוצאותיהן בעיה מהותית, הנוגעת לייצוג החלקי במיוחד לו זוכה מעמד הפועלים בישראל. רק 148 אלף, מתוך 460 אלף חברי הסתדרות בעלי זכות הבחירה, מנצלים את זכותם לבחור את מוסדות ההסתדרות, בשיעור הצבעה של 32% בלבד. בהתחשב בכך שכוח העבודה בישראל כולל למעלה מ-2.9 מיליון איש, מדובר ב-5% מהעובדים, שהשתתפו בקביעת אופיים של מוסדות ההסתדרות והנהגתה.
שעור ההשתתפות הנמוך נובע מכמה סיבות, והראשונה שבהן היא פוליטית: לאור העובדה שכל המפלגות מסכימות מראש על התוצאה ומחלקות ביניהן את השליטה, הבחירות הופכות לפיקטיביות.
שיתוף הפעולה המעמדי
עייני שנכנס לתפקידו ב-2006 פיתח “ברית אסטרטגית” עם נציג המעסיקים במשק – נשיא התאחדות התעשיינים ויו”ר לשכת התיאום של הגופים הכלכליים, המתבטאת בהסכמה כמעט מוחלטת על מהלכיהם של שני הגופים, ידידות אישית ואף שותפות אידאולוגית. עיני הסביר את ה”ברית” ברצונו להשיג הישגים לטובת העובדים מבלי להתעמת עם המעסיקים, כדי למנוע שביתות שיפגעו לכאורה במקומות עבודה. ההסתדרות גם תומכת במסע קניית מוצרים של בעלי הון יהודים “כחול לבן”, גם כאשר המחירים גבוהים יותר. זאת טענה שקרית משום שהמעבידים מפטרים עובדים בכל מקרה.
כאשר קם וועד עובדים מילטנטי ברכבת בהנהגת גילה אדרעי, ההתסדרות סילקה אותה וכדי לבודד אותה היא דאגה להעלות את שכר העובדים ב-10%.
התפקיד הפוליטי בשרות הדיכוי הלאומי והמעמדי
פנחס לבון, שהיה המזכיר הכללי של ההסתדרות, אמר ב-1960, כי ההסתדרות הוא ארגון כללי, לא איגוד מקצועי ובן גוריון אמר עוד לפני הקמת המדינה כי ההסתדרות היא המכשיר לבניית המדינה.
עד היום, הסתדרות היא זרוע של התעמולה של המדינה (“הסברה”) בתוך האיגודים המקצועיים העולמיים. במשך שנים רבות היא פעלה בשיתוף פעולה עם האיגודים המקצועיים הלבנים בדרום אפריקה. כור, טיטראן וסולטן, מפעלים של ההסתדרות, ניצלו פועלים שחורים בדרא”פ. כמו כן, היא עזרה בשבירת החרם על דרום אפריקה. בניגוד לכל האיגודים המקצועיים בעולם כולו, ההסתדרות עמדה תמיד מאחורי הממשלה, בכל המלחמות.
ההסתדרות והפועלים הערבים
ההסתדרות נוסדה ב-1920 כהסתדרות העובדים העבריים ולא כאיגוד מקצועי של יהודים וערבים. היא הייתה שותפה למדיניות כנגד הפועלים והפלאחים הערבים ותמכה בסיסמאות הלאומניות–גזעניות: עבודה עברית, גאולת האדמה ותוצרת עברית. כפי שוויליאם פרנקל העורך של The Jewish Chronicle (London), כינה אותה “איגוד מקצועי קפיטליסטי.” התפקיד העיקרי שלה, לא היה להגן על העובדים, אלא לבנות מדינה קפיטליסטית עם רוב יהודי.
לפני קום המדינה, הוקם לו האיגוד המקצועי של עובדי הרכבת שהיו בו פועלים יהודים וערבים. ההסתדרות השתלטה עליו וסילקה את הפועלים הערבים. המעטים שנותרו, היו חברים בסניפים ערביים נפרדים, הכפופים למדיניות של עבודה עברית. ההסתדרות הייתה הבסיס להקמת הכוח הצבאי הציוני, שחתר להקמת מדינה קפיטליסטית עם רוב יהודי, תוך סילוק הערבים.
לאחר 1948 ההסתדרות תמכה בממשל הצבאי על הערבים שהתקיים בין 1966-1948. ב-1959 התירה ההסתדרות לפועלים ערבים להצטרף להסתדרות, בפיקוח מנהיגים יהודים ציוניים. מסיבה זו ב-1966 שינתה ההסתדרות את שמה להסתדרות הכללית. על פועלים פלסטינים אזרחי ישראל נאסר עד היום לעבוד בתעשיות הביטחוניות בתמיכה של ההסתדרות ובמפעלי ההסתדרות.
העובדים הערבים, אזרחי מדינת ישראל, מוגבלים בשטחי העבודה והם עובדים בעיקר בסקטור הרפואי ובשטחים עם שכר יותר נמוך, בניין ומפעלים קטנים, אך לא למשל בשדה התעופה או חברת החשמל מקומות בהם שולטים הוועדים החזקים – האריסטוקרטיה הפועלית בישראל. מדיניות אפליה גזענית זו נתמכת על ידי ההסתדרות. הדבר משליך כמובן על ריכוז העוני בקרב הערבים. כיום, שנת 2013, רק כ-50,000 עובדים ערבים, חברים בהסתדרות.
לאחר הכיבוש של 1967 פועלים מהשטחים שילמו מיסים כולל 1 אחוז להסתדרות, אך לא קיבלו ייצוג. שלי יחימוביץ יו”ר העבודה מתנגדת, בתמיכת ההסתדרות, להחרמת מוצרי המתנחלים.
ההסתדרות נגד מאבקי עובדים יהודים
להסתדרות היסטוריה מבישה גם בכל הנוגע לסיוע לשבירת מאבקים של פועלים יהודים. למשל בזמן שביתת הימאים של 1951, ההסתדרות תמכה בגיוס השובתים לצבא. בשביתה של עובדי נמל אשדוד ב-1969 הנהגת ההסתדרות יצאה כנגד השביתה בטענה שמסייעים לאויב.
דוגמא מאלפת לשבירת שביתות סולידריות של העובדים הייתה במפעל חיפה כימיקלים, כאשר וועד העובדים החליט להצטרף ל”כוח לעובדים.” במקום לארגן פעולת סולידריות, בנובמבר 2011, ההסתדרות דרשה מוועדי עובדים שגילו סולידריות להפסיק לתמוך בשביתה.
על אף הישגים מסוימים של ההסתדרות החדשה כמו זכות הצטרפות עובדים זרים והפרשות לפנסיה, העלאת שכר עובדי הקבלן (אך בשום אופן לא ביטול צורת העסקה מנוולת זו), הרי שניתן לומר בסיכומו של עניין שההסתדרות הפקירה, למעשה, את ציבור העובדים מהשכבות החלשות ובכלל. ההסתדרות עושה מאמצים קטנים, אם בכלל, לגייס עובדים כאלה לשורותיה, וגם כאשר היא מצליחה לאגד אותם, היא אינה נותנת להם גיבוי במאבקיהם. וועדים רבים במקומות עבודה כמו מפעלים ורשתות שיווק הם, למעשה, בובות בידה של ההנהלה.
עם התפטרותו של עיני, זהבה גלאון ממרץ צדקה באומרה: “עיני הפך את ההסתדרות מארגון שמטרתו היא להגן על העובדים ועל זכויותיהם, לגוף עם אג’נדה אינטרסנטית-עסקית, שעסוק בפרוטקציוניזם וקומבינות. פרישת עיני היא הזדמנות להחזיר את ההסתדרות לתפקידה המקורי – הגנה על זכויותיהם של כלל העובדים במשק, ולא רק על מספר מצומצם של ועדי-ענק.” אולם הבעיה לא החלה עם עיני אלא עם לידת הנפל של ההסתדרות כארגון עובדים מאז 1920.
אינטרס העובדים, גם היהודים, הוא בחברה סוציאליסטית. אולם מאבק למען סוציאליזם לא אפשרי בישראל כל עוד תומכים הפועלים היהודים בדיכוי הלאומי של הערבים.
מה לעשות?
לפעול בתוך כל האיגודים המקצועיים, כולל בהתסדרות על מנת להפוך אותה לאיגוד מקצועי עצמאי ודמוקרטי הנאבק רק למען זכויות העובדים, ערבים ויהודים, ולהאבק למען הנהגה שחרתה על דגלה את התמיכה בשחרור הלאומי הפלסטיני ובמאבק למען חברה סוציאליסטית בכל הארץ. היום זה קשה מאוד אך בעתיד ייתכן שיתיקמו תנאים שישכנעו את הפועלים היהודים שהאינטרס שלהם הוא במאבק משותף עם הפלסטינים להקמת מדינה דמוקרטית אדומה בכל הארץ תחת ממשלת פועלים רב לאומית בתמיכת הפלאחים, במקום מדינת האפרטהייד מהים עד הנהר.