ב-25 למאי 2012 פרסמה אסמא אגבאריה, ממנהיגי מפלגת דע”ם, אשר מגדירה את עצמה “מפלגת פועלים מרקסיסטית”,מאמר בעיתון “כל אלערב” ובו היא מתארת כיצד למרות עומק הבעיות החברתיות, כלכליות ופוליטיות מהן סובלים הפלסטינים החיים בישראל, לא חשו הם צורך להצטרף בהמוניהם למחאה החברתית של הישראלים בקיץ 2011, ואף יותר מכך, גם הביעו כלפיה יחס אדיש ואף מזלזל. אגבאריה תולה את ההתנהגות של הציבור הפלסטיני בישראל בכך שהגזענות וההתנשאות כלפיו מצד החברה הישראלית, בנוסף לאפליה ולדיכוי בכל תחומי החיים, דחפו אותו להסתגר ולבודד את עצמו.
אולם לא כל הפלסטינים ואנשי השמאל הישראלים נשארו אדישים לחלוטין, ואגבאריה מכירה בכך ואומרת כי “הביקורת שהשמיעו ערבים ויהודים כאחד, נגד תנועת המחאה, בטענה שהיא אינה מתייחסת לשאלת הערבים בישראל והאפליה נגדם, ואינה יוצאת בצורה ברורה נגד הכיבוש, הייתה נכונה ובמקומה.” אנו, חברי הלס”א, נמננו בקיץ 2011 על אותם המבקרים, כפי שניתן לקרוא במאמרנו “ישראלים דורשים צדק חברתי – אך מה לגבי הפלסטינים?“
ניכר כי כתיבת מאמר זה משקפת רצון אמיתי לעודד את הפלסטינים בישראל לקחת חלק בתנועה זו, ותחושה כי הם עשויים לקדם בכך את מאבקם כנגד מדיניות הדיכוי והנישול הציונית. אלא שאנו התרשמנו שרוח המאמר אינה נשמעת כמו נאום עידוד ושלהוב ההמונים, אלא יותר כמו נאום תוכחה הרואה בפלסטינים כנושאים באשמה (אמנם לא בלעדית) למצבם. בעיקר תרמה לכך ההתבטאות הבאה:
“מול תופעות הגזענות וההתנשאות שנמצאות ללא ספק בקרב חוגים רחבים של הציבור היהודי, עלינו גם להסתכל בצורה ביקורתית על האחריות שלנו להידרדרות היחסים בין שני העמים. מובן שהתגובה להתנשאות כלפינו, לזלזול בזכויותינו וביכולותינו, ולאפליה נגדנו, דחפה את רובנו להסתגר ולבודד את עצמנו מהציבור היהודי. בכך ויתרנו על זכותנו הבסיסית להפוך את המשוואה, וכמו קיבלנו על עצמנו את הדין שאנחנו פחות מאחרים, ושאין לנו זכות לחיות בתנאים וברמת חיים טובה יותר. הסתתרנו מאחורי סיסמאות ונאומים חוצבי להבות, והסתפקנו באדישות מצד אחד, או בהשתתפות בפעולות מחאתיות שמטרתן להתריס יותר מאשר להציע תוכנית קונסטרוקטיבית להגשמת תביעותינו.”
נכון היה מצד אגבאריה לבקר את אלה הטוענים כי הפלסטינים אינם צריכים לגלות עניין בתנועת המחאה הישראלית וכי אין הישגים טקטיים שהם עשויים להשיג בעקבות מעורבותם, ואף אנו עשינו זאת במאמר בו ביקרנו את עמדתו של איש השמאל האמריקאי אסעד אבו ח’ליל, אשר הצטרף לאלו אשר קראו למחאה “מחאת בני הכלבים”. אך מכאן ועד הטלת האחריות על ההמונים הפלסטינים למצבם, המרחק רב.
ביקורת זו מקוממת במיוחד משום שאין זה מנהגם של מהפכנים מרקסיסטים להטיל את האשמה על ההמונים הנאבקים, לא משום שאין זה מנומס או מוסרי, אלא משום שההמונים אינם פועלים באורח ספונטני בחלל ההיסטוריה, אלא מאורגנים בקהילות, חמולות, ועדות מייצגות, ועדי עובדים, מפלגות, רשויות מקומיות וכו’, ולכל אלה קיימת הנהגה. במאמר זה לא מופיע קורטוב אחד של ביקורת כלפי הנהגה זו והאחריות שלה לריסון ודיכוי המאבק הפלסטיני כנגד הדיכוי הציוני, ובמקום זאת היא פונה אל הפלסטינים בדברי תוכחה כאילו מדובר בעדר כבשים ללא רועה.
עם עלייתה של דע”ם בחזרה אל אור הזרקורים בעקבות מעורבותה בתנועת המחאה והכרזתה על הקמת איגוד העובדים מע”ן, היא עוררה בנו עניין רב. שאלנו את עצמנו: האם ייתכן כי הגענו לרגע בו המונופול של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הפרו-ציונית, על השמאל הפלסטיני בישראל החל להיסדק?
ראשית, הקמת איגוד עובדים אשר שם בראש סדר העדיפויות שלו את מאבקיהם של הפועלים הפלסטינים בישראל, מהווה לדעתנו צעד מבורך. שנית, עמידתם האמיצה של פעילי דע”ם כנגד המתקפה האלימה שהופנתה כלפיהם מצד הציונים במסגרת “צעדת השכונות” שנערכה ב-12.5.2012 הראתה כי מפלגה זו נחושה לקחת מקום מרכזי בהובלת הפועלים הפלסטינים (ראו את גילוי הדעת שלנו בנושא זה). אולם במילטנטיות ונחישות אין די על מנת לעורר מהפכה סוציאליסטית באזורנו. דרושה לשם כך פרוגראמה מהפכנית המבוססת על המרקסיזם האותנטי, היחידה שהוכיחה כי ביכולתה להקים את המפלגה הבולשביקית והאינטרנציונל המהפכני, להביא את מעמד הפועלים אל השלטון, ולהקים את מדינת הפועלים היחידה בהיסטוריה האנושית, הלא היא ברית המועצות (מדינה אשר חוסלה על ידי מהפכת הנגד הסטליניסטית כבר ערב מלחמת העולם השנייה).
כעת, בעוד עושה רושם כי תנועת המחאה של קיץ 2011 מתחדשת ופורצת גם לקראת קיץ 2012, הגיע הזמן לבחון האם הפרוגראמה שמציגים אגבאריה ושאר מנהיגי דע”ם בפירסומיהם ובפעילותם בשטח, ממשיכה את המסורת המפוארת הזו, או שמא היא מהווה חולייה נוספת בשרשרת ההנהגות אשר נופפו בדגל האדום, אך בפועל הובילו את מעמד הפועלים בכל רחבי העולם לתבוסות צורבות והרות גורל?
ראשית, הבה ונבחן את הסיסמא שהעלתה דע”ם במסגרת מעורבותם בתנועת המחאה הישראלית: “שלום, שוויון, צדק חברתי”. כאשר ארגון כלשהו מבקש לתפוס מקום בהנהגה של המאבק הפלסטיני, עליו לספק סיסמא שתמחיש כי הוא מהווה אלטרנטיבה להנהגות הקיימות. אולם בכנסת הציונית מעטות המפלגות שלא היו חותמות על סיסמא זו, כולל מפלגת הליכוד הימנית, שמנהיגה, בנימין נתניהו, הצהיר בנאום בר-אילן המפורסם כי פניו לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. בין אם כוונותיו כנות ובין אם לאו, הרי שדע”ם אינה שונה משאר המפלגות הפרו-ציוניות בישראל בכך שבמצעה היא מודיעה על תמיכתה בהקמת מיני-מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל האימפריאליסטית שתמשיך לשלוט על 80% משטחי פלסטין. עמדה זו שוללת את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ואת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. זו עמדה הממשיכה לתמוך באשליה כי הליך השלום המזויף יביא לפירות, בעוד שהוא רק מחזק את הדיכוי הקולוניאליסטי.
הקריאה לשוויון ולצדק חברתי היא קריאה עמומה ומעורפלת שניתן לפרש באופנים רבים. היכן הצהירה מפלגת דע”ם על כוונתה לחולל מהפכת פועלים ולהקים מדינת פועלים בפלסטין שתביא שוויון וצדק חברתי אמיתיים לתושבי האזור? כל חיפושינו העלו חרס.
שנית, במאמרה טוענת אגבאריה כי הצטרפות הפלסטינים בישראל לתנועת המחאה הישראלית תעמיד במבחן את “דעת הקהל הישראלית ביחס למידת יכולתה לקבל את הציבור הערבי ואת תביעותיו הלגיטימיות, הכלכליות והפוליטיות.” אולם היא מתעלמת במופגן מן העובדה כי דעת הקהל הישראלית נכשלת במבחן זה עוד בטרם תעמוד בו. היא מתעלמת מן העובדה כי במסגרת אותן תביעות לגיטימיות עומדת התביעה לשיבת הפליטים, תביעה אשר רובם של הישראלים אינם ולא יהיו מסוגלים לקבל. או שמא, אולי היא סבורה כי תביעה זו אינה נמנית על אותן תביעות לגיטימיות?
שלישית, אגבאריה מביעה במאמר התרשמות נלהבת מן “התגובה החיובית והמתלהבת בה התקבל הנאום של מנהיגת הפועלים מארגון העובדים מען, ופא טיארה מכפר קרע, שדברה מעל במת ההפגנה של תנועת המחאה בפרדס חנה ב-12 במאי 2012, מול מאות משתתפים, ושבו קשרה בין העמדה המתנגדת למדיניות הכלכלית ובין הגזענות ומדיניות המלחמה שמנהלת ממשלת נתניהו.” בכך היא מצטרפת אל הרטוריקה השחוקה והשגרתית של מפלגות השמאל הפרו-ציוניות המטילות את האחריות למצבם העגום של הישראלים ושל הפלסטינים על ממשלת נתניהו, תוך התעלמות מחרישת אזניים מתפקידן של ממשלות השמאל הציוני ביצירת מצב זה ותוך זריית אשליות כי הפלת ממשלת נתניהו היא המזור למשבר אליו נקלעו תושבי האזור, וזאת מבלי לציין איזו אלטרנטיבה צריכה לקום לאחר נפילת ממשלה זו.
רביעית, וללא קשר למאמר זה, אך עם קשר הדוק לאירועי האלימות האחרונים כנגד פליטים ומהגרי עבודה מאפריקה אשר יושבו על ידי הממשלה בדרום תל אביב, בולטת באופן מביש עמדתה של דע”ם בנושא מהגרי העבודה ממדינות העולם השלישי, המגיעים לישראל בתקווה לשפר את איכות חייהם וחיי משפחותיהם באמצעות תפיסת משרות שנחשבות בעיני הישראלים כנחותות ובזויות. דע”ם היא מפלגת השמאל היחידה בישראל הקוראת להפסקת יבוא העובדים הזרים – כבוד מפוקפק בהחלט.
כמובן, תהיה זו איוולת ממדרגה ראשונה להתעלם מן העובדה שהסיבה לדרישה זו של דע”ם אינה נובעת, כך אנו מניחים מראש, ממניעים גזעניים כלפי מהגרי העבודה או כתוצאה מחוסר רגישות למצב שהוביל אותם להגיע לאזורנו. אנו מתארים לעצמנו שחברי דע”ם היו משיבים, כי העובדה שמהגרי העבודה מהווים נשק בידי “מדינת כל קבלניה” הציונית להדרתם הפועלים הפלסטינים משוק העבודה, היא הסיבה לעמדתם. עם עובדה זו אין להתווכח, אך השאלה היא: מהו הפתרון לבעיה זו? העם הפלסטיני חווה על בשרו כיצד מצוקה של עם אחד – היהודי – נפתרת, לכאורה, באמצעות גרימת עוול לעם אחר. לכן אותם פלסטינים בעלי תודעה מתקדמת מבינים היטב כי עצירת זרם מהגרי העבודה תוך גרימת עוול למי שמבקש הזדמנויות שאין באפשרותו להשיגן במדינתו, שייכת לסוג הפתרונות שהובילו לדריסתו ונישולו של העם הפלסטיני ולדיכויו עד עצם ימינו.
אולם ממפלגה המכנה את עצמה “מפלגת פועלים מרקסיסטית” אנו מצפים להרבה יותר מעמדה מוסרית גרידא, אלא להבנת תפקיד האינטרנציונליזם בפוליטיקה המהפכנית. אנחנו היינו מצפים ממנה לסרב לשתף פעולה עם הניסיונות של בעלי ההון הציונים והפלסטינים לזרוע איבה בין פועלים לפועלים ולפלג את האחדות הדרושה להשלכת השיטה הקפיטליסטית. מהגרי העבודה ברובם המוחץ אינם מגיעים לכאן על מנת להפוך לשותפים במפעל הקולוניאליסטי ולסייע לדיכוי הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, ואף יותר מכך, הם סובלים מעוני מחפיר, מתנאי מחייה וסניטריה ירודים, מיחס משפיל ושלא נדבר על השכר המשפיל. על מפלגה מהפכנית מרקסיסטית לפנות אליהם ולעודד אותם להגן על עצמם (בסיוע הכוחות המתקדמים בחברה הפלסטינית והישראלית) מפני דיכוי זה באמצעות התארגנות ומאבק למען זכויותיהם ולהשמיע באוזניהם את העמדה כי רק באמצעות איחוד המאבקים כנגד הגזענות והדיכוי הציוני ניתן יהיה להבטיח חיים של רווחה ושלום לכל תושבי האזור, כולל היהודים. מאבק זה יוליך, כך אנו מאמינים, תחת ההנהגה הנכונה להקמתה של מדינת פועלים מן הים עד הנהר בה (לאחר שיבת הפליטים) יחיה רוב ערבי-פלסטיני ובה יישמרו חירותם ובטחונם של כל תושבי האזור מפני אפליה על רקע גזעני, אתני או דתי.
והנה, בעוד שורות אלה נכתבות, עולה קטע וידאו לרשת בו נראית אסמא אגבאריה כועסת, מאוכזבת ונסערת משום שמנהיגי המחאה לא איפשרו לאחת משותפותיה מקרב הפועלים הפלסטינים לשאת דברים ברוח המאמר המצויין לעיל, מעל הבמה המרכזית. פעילה זו ביקשה להזמין את הפלסטינים בישראל לחבור בהמוניהם לתנועת המחאה הישראלית, והיריקה בפרצוף שלא איחרה לבוא, אכן מצדיקה את זעמה של אגבאריה, אך האם תשכתב כעת את מה שכתבה? האם גם כעת סוברת אסמא, כי יש לפלסטינים חלק כלשהו בהידרדרות היחסים עם הישראלים?!
אין אנו רוצים לדמיין מה היה קורה לו מפלגת דע”ם הייתה מגיעה לסדר הגודל של מק”י ומביאה אלפי פועלים להפגנה שבה היו מורידים את נציגיהם בבושת פנים מן הבמה וסותמים להם את הפיות? אם פעילי דע”ם עמדו באומץ מול המתקפה האלימה מצד ציונים בזמן תהלוכת השכונות, הרי שכאן נותרו חסרי אונים ומבולבלים. חשבון הנפש חייב כעת להיעשות ולהתפרסם באתר דע”ם. אנחנו מצדנו נשמח לסייע בכך, מתוך סולידריות, באם נתבקש, ואנחנו מוכנים להשתתף בכל דיון פתוח בנושא.
לדעתנו, אין כל אפשרות שהעמדה שלנו עלולה להוביל להשפלות מסוג זה. הסיבה לכך היא שלנו אין כל אשליות לא לגבי ציבור המוחים הישראלים ובטח שלא לגבי מנהיגיו. תוצאות הסקר האחרון שפורסם בחדשות 10 הראו כי 80% מן הנשאלים ענו כי הפתרון לסוגיית הפליטים ומהגרי העבודה היא גירושם לארצם, 36% מהם ענו כי הם מצדיקים את התושבים ואת הפוגרום שביצעו כמה מהם כלפי הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה, ורוב שאר המשיבים הצדיק את תחושות התושבים כנגד המהגרים אך לא את דרך הפעולה. על אף תחושותיה של אגבאריה ש”מתוך היכרותנו הקרובה עם הנהגת המחאה בקיץ האחרון, הרגשנו את ההתפעלות של מנהיגיה מצעירי המהפכה בכיכר אל-תחריר, ואת ההכרה של אחדים ממנהיגיה בהשפעה ובהשראה שהם מקבלים מאותה הנהגה שהפילה את אחד המשטרים היותר דיקטטוריים ומושחתים,” הרי שבניגוד לחברה המצרית, החברה הישראלית היא חברה של מתנחלים-מתיישבים והקושי שלהם לאמץ תודעה מתקדמת המוקיעה באופן עקבי ומעשי את הגזענות, דומה מאוד לקושי של הלבנים בדרום אפריקה, כולל הפועלים והעניים שבהם, לוותר על זכויות היתר שלהם במסגרת האפרטהייד.
מצד שני, תהיה זו שגיאה מצד הפלסטינים לעמוד מן הצד ולאפשר להזדמנות כזו, כאשר הישראלים זועמים באמת ובתמים כנגד גורמים האחראים גם לדיכוי של העם הפלסטיני, לחמוק להם בין האצבעות. המתודה המרקסיסטית מחייבת להכות בברזל בעודו חם ולא להחמיץ אף הזדמנות לקדם את המאבק המהפכני. השאלה היא, כיצד עליהם, ועלינו, התומכים והנאבקים כנגד הציונות, להתערב במאבק? אילו סיסמאות נעלה ותחת איזו פרוגראמה נשאף לאחד את הפועלים הפלסטינים והישראלים במאבקם באויב המשותף שלהם – אופן היצור הקפיטליסטי וכלבי המשמר שלו?
כך כתבנו בגילוי דעת שהוצאנו במהלך מחאת הצדק החברתי בשנה שעברה:
אנו מסבירים שצדק ושלום לעולם לא יושגו כל עוד המדינה הציונית, הגזענית במהותה, קיימת. כאשר שמענו מפגינים בתנועת המחאה נגד מחירי הדיור הנוכחית בישראל מעלים את הסיסמה “מובארק, אסד, נתניהו!”, השבנו: “מובארק, אסד, המדינה הישראלית!”
אנו מבינים כי בשל תפקידו הקולוניאליסטי לא ניתן לגייס את מעמד הפועלים הישראלי כולו למהפכה הסוציאליסטית, אך אין לנו ספק כי אכן ניתן יהיה לשכנע מיעוט משמעותי מתוכו להצטרף למהפכה בהובלת הפועלים הפלסטינים, אשר תממש את הזכות לשיבת הפליטים ותקים באזור מדינת פועלים פלסטינית מן הים ועד הנהר כחלק מפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון.
אין אנו משלים את עצמנו כי הפלסטינים מסוגלים לנצח את המכונה הצבאית הציונית במנותק מן המהפכות במצרים ובשאר מדינות האזור, אך יש בכוחם להוביל את התנועה המהפכנית האזורית לניצחון ולשמש לה אוונגארד מהפכני בשל הניסיון הרב שצברו במאבקם ההירואי כנגד האימפריאליזם הבריטי והציונות מזה יותר מ-70 שנה.
ההתערבות בתנועת המחאה, אם כן, חייבת להתמקד בפנייה אל אותם הישראלים אשר כתוצאה מרמיסתם חסרת הבושה, והזלול המפוגן של ההנהגה הציונית, אף כלפי דרישותיהם הכלכליות-חבריות הצנועות ביותר, וכמו כן, כתוצאה מראיית הנולד לגבי הכיוון אליו מוליכות מהפכות האביב הערבי, יבינו כי הדרך היחידה שתאפשר להם עתיד באזורנו עוברת החוצה מן הציונות ואל המרקסיזם המהפכני.
אנו קוראים לפעילי מפלגת דע”ם ומנהיגיה לשקול מחדש את עמדותיהם בנושאים שהעלינו במאמר זה ולקיים דיון מחודש, בהשתתפות פתוחה של כל הגורמים המרקסיסטיים התומכים במאבק הפלסטיני לשחרור לאומי, בסוגיות הבוערות אשר עולות בעקבות הגל המהפכני השוטף את האזור, תנועת המחאה החברתית הישראלית והגל הגזעני והאלים המופנה כלפי הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה.