הבחירות ב-22 בינואר גורמות למעט מאוד התרגשות בישראל. הניצחון של הימין מובטח, והשמאל-מרכז הציוני מפולג וחלש. אחד מהתחביבים שאימצו לעצמם אנשים בשמאל הציוני הוא לבצע חישובים מורכבים, מלאי היגיון קלוקל, המיועדים להוכיח שהשמאל עדיין יכול לנצח בבחירות (לדוגמה, פוסט זה של יוסי גורביץ) – אך מחוץ לחוגי מעמד ביניים שכאלו, מעטים מחזיקים באשליות שכאלו.
אך עבור אנשים הרוצים לשנות את החברה, החשיבות של הבחירות אינה רק בקואליציה שתוקם לאחריהן. קל להבין סוציאליסטים ותומכים של הפלסטינים הרוצים להשתמש בבחירות כדי לקדם את מטרותיהם, או לפחות ככלי להפצת רעיונותיהם. מסיבה זו, רבים בשמאל הישראלי קוראים להצביע לארגוני שמאל שונים הנמצאים מחוץ למיינסטרים הציוני. המפלגות אותן הם מקדמים ברוב המקרים הן חד”ש, בל”ד ודע”ם.
במקור, עמדתנו בלס”א הייתה שעל מהפכנים בפלסטין הכבושה להחרים את הבחירות לכנסת, כיוון שבחירות אלו מתעלמות מרוב האנשים החיים בארץ זו – הפלסטינים של שטחי 1967 – ומשום שרוב הפלסטינים מבינים את חוסר-הלגיטימיות שלהן. בחודשים האחרונים, לאחר דיונים מחודשים בשאלה, החלטנו שאלו לא טיעונים חזקים מספיק בעד חרם עקרוני. הטקטיקה של תמיכה ביקורתית, המבוססת על הרעיון שיש להעמיד מנהיגים לאומנים ורפורמיסטיים במבחן המעשה על-מנת לחשוף אותם בפני ההמונים, היא כלי חשוב מדי בשביל שנדחה את השימוש בו לחלוטין. אך מכיוון שלא קיימת תנועה המונית של מעמד הפועלים או של הפלסטינים המבקשת לבחור במפלגה מסוימת, אנו מאמינים שאין אף מפלגה שמהפכנים צריכים להצביע לה בבחירות אלו.
כתבנו על חד”ש והמפלגה הקומוניסטית פעמים רבות בעבר (כאן ניתן למצוא סקירה היסטורית: מידע נוסף ניתן למצואכאן, כאן וכאן). בקצרה, נאמר כי למרות כל הרטוריקה הפרו-פלסטינית שלה, זו מפלגה ציונית, התומכת בפתרון שתי המדינות, מתגאה בהיותה “מפלגה ישראלית פטריוטית”, ומאותתת מדי פעם על נכונותה למכור את זכות השיבה. אין זה מקרה שהיא מזדהה כל-כך עם “הנשיא” הלא-נבחר של הראשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. בל”ד היא מפלגה אמיצה ורדיקלית הרבה יותר מבחינה זו, אך לא ברור אם היא מוכנה לשנות את עמדתה לגבי פתרון שתי-המדינות, והיא לא נוקטת בקו מעמדי ברור לגבי אופיה של המדינה הפלסטינית העתידית.
דע”ם טוענת לספק אלטרנטיבה למפלגות הציוניות השמאליות כמו גם למפלגות הערביות, בכך שהיא מאחדת עובדים ערבים ויהודים (נראה שדע”ם מסרבת להתייחס לערבים בישראל כפלסטינים – עוד על כך בהמשך) על בסיס מצע סוציאליסטי חף מלאומנות. היא טוענת גם לספק אלטרנטיבה לחד”ש, אותה היא מבקרת על תמיכה באסד (למעשה, עמדתה של חד”ש לגבי אסד מורכבת יותר, דבר המעלה חשד שדע”ם אינה לגמרי ישרה בביקורת שלה), אופורטוניזם ביחס לעבודה בהסתדרות, וכניעה ללאומנות.
נשמע טוב, ורבים בשמאל הישראלי אשר התייאשו ממפלגות כמו מרצ וחד”ש נרגשים מקמפיין הבחירות של דע”ם. אך למרות שאנו מבינים התרגשות זו, לא היינו עושים את עבודתנו אם לא היינו אומרים לתומכי דע”ם למי הם באמת מצביעים. הביקורת שלנו על דע”ם לא נובעת מהיותנו כת סגורה או מטהרנות: ניתן היה לומר זאת אם היינו מסרבים לתמוך בדע”ם מתוך האינטרסים הצרים שלנו, למרות שהיה זה האינטרס של תנועת הפועלים או תנועת השחרור הפלסטינית לעשות זאת. בעבר בירכנו את פעילי דע”ם על האומץ שלהם: היום, אנו נאלצים להוקיע אותם על פחדנותם.
כמה פעילי דע”ם צריך בשביל להחליף נורה?
זו לא הפעם הראשונה שמפלגות הקוראות לעצמן “סוציאליסטיות” מעבירות ביקורת על הלאומנות של חד”ש וטוענות שהן מקדמות אחדות ערבית-יהודית “אמיתית”. בדרך-כלל, זהו מסך עשן המסתיר אופורטוניזם ביחס לגזענות ציונית (ר’ הביקורת שלנו על מאבק סוציאליסטי כאן וכאן, למשל). בפועל, הלאומנות של חד”ש היא לא יותר מהצד השני של תמיכתה בישראל: היא מצדיקה את תמיתה בפתרון שתי המדינות תחת הסיסמה “שתי מדינות לשני עמים”, דבר הנותן לחד”ש פתח לתמוך גם במשטר אסד, אשר השרדותו מבטיחה את בטחון גבולה הצפוני של ישראל (למעשה, ישראל ערכה לאחרונה תרגיל אווירי כהכנה לאפשרות של נצחון המורדים בסוריה). הטענה שמטרת לאומנות זו היא לתמוך בחמאס היא לא יותר מניסיון נואל להשתמש בפחדים הגזעניים של היהודים הישראלים ולהשמיץ ארגון שעברו מספק מספיק הזדמנויות לביקורת – אלא אם כן מנסים לפנות בעיקר לציונים שמאליים.
המחיר של כניעה זו לציונות השמאלית ניכר. מבחינת הציונים, המשמעות של התנגדות ללאומנות היא בראש ובראשונה להכחיש שהפלסטינים עומדים בפני דיכוי מיוחד כלשהי בידי המדינה הציונית או שיש להם זכויות לאומיות מיוחדות בפלסטין שעליהן יש להיאבק. מגזין טאבלט ציטט את אסמה אגברייה-זחאלקה, מס’ 1 ברשימת דע”ם, באומרה:
“בין אם הם מעוניינים בכך או לא… היהודים והערבים מחוברים היום במשכורת. שניהם הקורבנות של מדיניות רעה… אפשר להמשיך להילחם עבור המדינה שאתה אומר שהיהודים לקחו ממך ב-1948… או שאפשר להבין שליהודים עצמם אין מדינה היום. היא נלקחה מהם. היא נלקחה על-ידי הממשלה וניתנה לטייקונים, וכולנו צריכים להילחם כדי להשיג אותה בחזרה.”
אם ערבים ויהודים הם קורבנות של אותה מדיניות רעה, אם לשניהם יש אותה זכות לארץ זו, אם משניהם הארץ נגנבה באותה מידה, אז בהחלט אין צורך במאבק מיוחד לשחרור לאומי – מאוד נוח, בהתחשב בכך שהתומכים החדשים של דע”ם בקרב הציונים השמאליים לא יאהבו מאבק כזה בכל מקרה. יתר על כן, אם הניצול ממנו סובלים העובדים הפלסטינים והיהודים הוא רק “מדיניות רעה” ולא המנגנון הבסיסי של המדינה הציונית, אז אין צורך במהפכה בישראל – מספיק להצביע לדע”ם.
לרוע המזל, אין זה המקרה. ישראל נוצרה על-ידי גירוש, רצח ונישול של המוני הפלסטינים. ברכוש ובאדמה שנלקחו מהפלסטינים, המדינה הציונית השתמשה כדי ליצור רמת חיים מערבית עבור היהודים בישראל. ולמרות שרמת חיים זו ירדה, היא נותרת גבוהה בהרבה מזו של הפלסטינים ושל שאר עמי אזור, והיהודים – לפחות אלו שלא הצטרפו למאבק נגד הציונות – ממשיכים להנות משלל זכויות וזכויות-יתר שהפלסטינים יכולים רק לחלום עליהן. דבר זה גרם למעמד הפועלים הישראלי להפוך לפסיבי וקל מאוד לשליטה. כיוון שישראל היא מדינה קפיטליסטית, היא ניצלה מצב זה על-מנת לתקוף את העובדים ברמה שרוב המדינות האימפריאליסטיות לא היו יכולות להרשות לעצמן. בכך שהם מסרבים להכיר בחשיבות המרכזית של השחרור הלאומי הפלסטיני, ארגונים כמו דע”ם משחקים תפקיד מרכזי לא רק בקידום הנורמליזציה של הציונות, אלא אפילו בהגבלת מאבקם של העובדים היהודים.
דבר זה מוביל לכניעות נוספות ללאומנות הציונית. בראיון אחד, אגברייה-זחאלקה אמרה כי:
“ארבע שנים [הממשלה הישראלית] בזבז[ה] את הזמן ולא ישב[ה] עם האדם שמבקש שלום. הם כן התעסקו עם חמאס, כי שניהם רוצים מדינה פלשתינית בעזה.”
אנו לא מאמינים שזחאלקה מתכוונת לזה. אף אדם שפוי לא יכול להאמין שממשלת ישראל מעוניינת במדינה פלסטינית במקום כלשהו. אך כדי לפנות לציונים, יש לשאת ולתת עם האמת. הטענות באותו ראיון לגבי כך שפתיחת מעבר רפיח תפריד בין עזה והגדה, ושזו הסיבה שממשלת מצרים סרבה לעשות זאת – בניגוד ללחץ מישראל וארה”ב – מגיעות מאותו מקום. כאשר היא אומרת שישראל צריכה “לצאת מהשטחים לטובת מדינה פלשתינאית שלישראל אין אחריות כלפיה”, היא פשוט נותנת גרסה שמאלנית ל”אנחנו כאן, הם שם” של פושע המלחמה הגזען אהוד ברק, אשר ביטא את הרעיון שחומת האפרטהייד בגדה תרחיק את הפלסטינים מישראל לנצח.
אגבארייה-זחאלקה הולכת רחוק יותר: “אנחנו אומרים לא לדבר עם החמאס – אף אחד לא יכול לדבר עם חמאס – גם אבו מאזן לא מדבר עם חמאס.” זו עמדה מדהימה בתקופה בה אפילו חברים מסוימים במפלגות העבודה תומכים במו”מ עם חמאס. בשם האחדות הערבית-יהודית, אגבארייה-זאלקה קוראת למדינה הציונית לא לדבר עם הארגון שפלסטינים רבים רואים בו נציג שלהם, ובמקום זאת, לשאת ולתת עם הנציג השנוא של הכובש. התיתכן בגידה מבישה יותר במאבק לזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולבחירת נציגיהם?
התשובה חיובית, ובגידה זו מגיעה שוב מאגבארייה-זחאלקה עצמה. בראיון ב”הארץ”, אגבארייה-זחאלקה העבירה ביקורת על בל”ד:
“בל”ד היא מפלגה ערבית לאומית ובורגנית, זו לא מפלגה שדוגלת בצדק חברתי. אני לא מתחרה בחנין זועבי… יש 50% עוני ברחוב הערבי, 80% מהנשים ברחוב הערבי לא עובדות. זו קטסטרופה. זה עם שיכול לחשוב על לשחרר את פלסטין? זה עם שצריך קודם לשחרר את עצמו.”
אין ספק שבל”ד לא נוקטת בקו מעמדי עקבי. לפחות היא לא מעמידה פנים. אך דע”ם מעמידה פני ארגון סוציאליסטי מהפכני, ובאותה נשימה טוענת שהערבים בישראל נפרדים מהעם הפלסטיני (אחרת, כיצד ניתן להפריד בין שחרור פלסטין ושחרור “עם” זה), ושיש להיאבק למען רפורמות חברתיות לפני שנאבקים למען שחרור לאומי. מרקסיסטים מכירים את התיאוריה הסטליניסטית של שני השלבים, הגורסת שעמים מדוכאים צריכים קודם כל להיאבק למען שחרור לאומי לפני שניתן להיאבק למען סוציאליזם – טרוצקי טען בצדק שתיאוריה זו היא הצדקה לכניעה ללאומנות במאבק לשחרור לאומי. תיאורית שני השלבים של אגבארייה-זחאלקה היא גרסת הלאום המדכא של תיאוריה זו, והיא לא יותר מהצדקה לכניעה של דע”ם בפני הציונות: פירושה הוא שהפלסטינים לא יכולים להיאבק למען זכויותיהם הלאומיות לפני ש”המאבק החברתי” ינצח.
אז כמה חברי דע”ם צריכים בשביל להחליף נורה? אם היא ישראלית, אחד יספיק. אם היא פלסטינית, הם צריכים לחכות ליהודים.
אגבארייה-זחאלקה טוענת שהיא מתנגד למצור על עזה. אך באותו ראיון היא אמרה:
“אני לא הייתי עולה על המרמרה… מעבר לכל העניין של הבידוד והבידול ולהציג את עצמך כנגד וכאנטי, אני חושבת שלעלות על המרמרה היה לתת כוח לחמאס נגד אבו מאזן.” בכתבה הנ”ל בטאבלט, מופיע ציטוט נוסף בו היא אומרת ש-“אנו לא נלך יחד עם האחים המוסלמים כמו שהיא עשתה על המרמרה… אני מתנגד למצור על עזה, אני חושבת שזה נורא להרעיב עם שלם. ואני נגד הרדיפה הפוליטית נגד זועבי. אך אנו נלחמים נגד האחים המוסלמים. אני רוצה לקדם שמאל אמיתי שלא רואה באיסלאם את הישועה שלו. אני לא רוצה לחזור אחורה 1400 שנה. אני רוצה ללכת קדימה.”
אילו השמצות! אילו שקרים! חמאס עסוק היום בלהוכיח לציונים שניתן לסמוך עליו שידכא את המוני עזה, בעוד שהוא מעשיר את עצמו על חשבונם בעזרת השליטה על המנהרות. אנו לא נותנים שום תמיכה פוליטית לבל”ד, אך אין ספק שזועבי שילמה מחיר כבד על האומץ שלה, כאשר היא נאלצה לעמוד בפני מסע השמצות ודה-לגיטימציה של שנתיים, אשר כלל גם אלימות פיזית. אגבארייה-זחאלקה תרמה את חלקה למסע זה: זועבי צדקה כאשר אמרה שהביקורת שלה אינה שונה מזו של הימין ושל המפלגות הציוניות. זה המחיר של הסירוב להכיר בטבעו של הדיכוי הלאומי תחת הציונות ושל הקריצה ללאומנות של העובדים היהודים.
ההטפות של דע”ם נגד שיתוף פעולה עם חמאס משמעותיות במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את היחס הקליל שלהם כלפי עבודה עם מפלגות ציוניות. בעמוד הפייסבוק של דע”ם נכתב כי:
“אין ספק שבכנסת אנחנו נעבוד עם כל מי שמאמין במה שאנחנו מקדמים. אני לא שוללת איזשהו חיבור, איזשהי קואליציה, כל עוד הקווים המנחים שלה מתאימים לנו.”
כלומר, אסור בתכלית האיסור להיאבק נגד המצור על עזה תחת הנהגה מפוקפקת. אבל להצטרף לקואליציה עם מפלגות ציוניות? אין בעיה בכלל. אולי החברים הנכבדים בדע”ם צריכים שמישהו יחליף את הנורות במשרדים שלהם – מסתמן שאפילו הם כבר לא קוראים את השטויות שהם כותבים.
אחדות ערבית-יהודית בארץ הפלאות
בהתחשב בעמדות אלו, יש לתהות למה נציגות דע”ם מתכוונות כאשר הן מדברות על אחדות יהודית-ערבית. חבר דע”ם יעקב בן-אפרת עונה בלי כוונה:
“העם דורש צדק חברתי” – סיסמה זו חיברה בין המפגינים בישראל ובין המיליונים במצרים וברחבי העולם, משום שהם מאסו בקפיטליזם ההרסני שהשתלט על חברותיהם. ההתלהבות של צעירי תל-אביב נבעה מההבנה שהם עשו היסטוריה, שחומות ההפרדה מתמוטטות, שאנו מצטרפים לשאר העולם. צעירי קהיר דמו לצעירי מדריד, ובתל-אביב הצו הציוני לפיו “עם לבדד ישכון” רוסק. קהיר בנתה אמון בשינוי, ותל-אביב השיבה את התקווה.”
לא יאומן. במצרים, אלפים נרצחו במאבק להפיל משטר פרו-מערבי ופרו-ציוני מדכא ורודני. בתל-אביב, המאבק אפילו לא הצליחו להביא את עצמו להתקשר עם הפלסטינים בישראל. מנהיגי המאבק העדיפו לדון בסולידריות עם מתנחלים ועם הימין. כתוצאה מכך, השמאל המצרי החל לקרוא לתנועה בתל-אביב תנועתם של בני-הכלבים: לא ברור למי הושבה התקווה במקרה זה.
זו גישה אופיינית. בן-אפרת נלהג להראות שהמאבק החברתי ומסע הבחירות של דע”ם הם אירועים בהם יהודים והערבים התאחדו כדי להילחם יחד. האמת היא שהמאבק החברתי נכשל בדיוק בגלל שהוא לא פנה לפלסטינים, ודחה את דרישותיהם לטובת מאבק למען סוציאליזם ליהודים בלבד. הכניעה המבישה של דע”ם לעמדה גזענית זו ממשיכה עד עצם היום הזה, וכך מאשרת תובנה בסיסית של המאבק נגד הגזענות: אלו המנסים להתייחס למדכא ולמדוכא באותו אופן מוצאים את עצמם בסופו של דבר מקריבים את האינטרסים של האחרון על-מנת לרצות את הראשון. האחדות היהודית-ערבית של דע”ם נותרת כוונה טובה המסווה בקושי את כניעתה לציונות.
אין דבר שישמח אותנו יותר מכך שהיהודים יתמכו במאבק של הפלסטינים למען זכויותיהם ויצטרפו אליו. אך אנו לא מתנים את תמיכתנו במאבק זה בעמדה של חברי הלאום המדכא. דע”ם כן עושה זאת, ולכן נאלצת לקחת עמדות יותר ויותר ימניות ביחס למאבק הפלסטיני. אך לא רק ביחס אליו.
פועלי כל העולם התאחדו – אך בארצות מולדתכם, בבקשה!
דע”ם נעשתה ידועה לשמצה בקרב השמאל בגלל עמדה נגד הגירה, שלעת עתה אינה נוכחת בתעמולת הבחירות של הארגון. דע”ם כבר ביטאה עמדה זו מספר פעמים בעבר. לפני מספר שנים, הארגון אף קרא לממשלה הישראלית להפחית את מספר העובדים הזרים המגיעים לישראל.
אנו מודעים לעובדה שהעובדים הזרים המגיעים לישראל מנוצלים בצורה נוראית. אנו מודעים גם לכך שעובדים אלו מובאים לארץ כדי שניתן יהיה להמשיך ולמנוע מהפלסטינים עבודה בישראל. אך העמדה המהפכנית אינה לדרוש שהמהגרים לא יורשו להיכנס למדינה, אלא לעודד אותם להצטרף למאבק נגד הדיכוי. בארה”ב, העובדים הזרים הפכו לכוח המוני אשר, תחת התנאים הנכונים, יוכל לחזק משמעותית את מאבקו של מעמד הפועלים. עם הגישה הנכונה, הפלסטינים יוכלו למצוא בעל ברית חזק בישראל שאינו נהנה מזכויות-היתר שהמדינה נותנת ליהודים.
תחת לחץ הביקורת, נראה שדע”ם שינתה במידת מה את עמדתה. במצע הבחירות שלה כתוב ש-
“דעם פועלת להפסיק את ייבוא העובדים הזרים בכבילה… המגיעים לישראל כשהם שקועים בחובות עקב תשלומים גבוהים לקבלן שייבא אותם, הופכים בפועל לעובדים בתנאי כבילה, ללא זכויות סוציאליות או הגנה… התוצאה היא הורדת גובה שכר העבודה במשק ויצירת אבטלה…” במצע כתוב גם כי “דעם מתנגדת לכליאה, לגירוש ולפגיעה בזכויות האדם של מהגרי עבודה ופליטים.”
אכן נובע ללב! דע”ם לא קוראת לאסור על עובדים זרים להיכנס לישראל מתוך קריצה לגזענות – היא עושה זאת מתוך דאגה לזכויותיהם של העובדים הללו! מה שהחברות והחברים הנכבדים בדע”ם לא לוקחים בחשבון הוא שהעוני באסיה לא יעלם אם ישראל תעצור עובדים זרים המנסים להיכנס לשטחה. הוא רק יהפוך אותם לתלוים הרבה יותר במעסיקים המדכאים בארצותיהם במקום באלו בישראל. שאלה נוספת שיש לשאול: אם אסור לגרש עובדים זרים הנמצאים כבר בישראל, ואלו המנסים להיכנס למדינה לא ייכלאו, איך בדיוק ייעצר “ייבוא” זה?
אנו מכירים אנשים בשמאל הטוענים שהם תומכים בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ובאותו זמן תומכים בפתרון שתי המדינות. אנו שואלים אותם כיצד יכולה להיות מדינה יהודית שהפלסטינים מורשים לחזור לשטחה. או שיש צורך באפרטהייד רשמי המבטיח את שלטון האוכלוסייה היהודית, או שיש צורך בטיהור אתני שייצור רוב יהודים. לרוב אנו מגלים, למשל, במקרה של ח”כ דב חנין מחד”ש, שבעוד שאנשי שמאל אלו תומכים בזכות השיבה “באופן עקרוני”, הם מוכנים לקבל פשרות “בפועל”. אנו מאוד סקרנים לשמוע מחברי דע”ם איך הם מתכוונים ליישב את העקרון של יחס הומני כלפי עובדים זרים עם היחס לו הם זוכים בפועל?!
סיכום
ללא קשר לאינטרנציונליזם המזויף של דע”ם, אין ספק שאנו נואשם בטהרנות או כיתתיות בגלל הביקורת שלנו, או שנגונה על-כך שאנו מסרבים להצביע ל”רע במיעוטו” למרות חסרונותיו. התשובה שלנו שוב פשוטה: הכוח היחיד באזור שיכול לקדם את המאבק למען סוציאליזם הוא ההמונים הפלסטינים, המובלים על-ידי העובדים והעניים. תהא זו לא פחות מבגידה אם נצביע למפלגה המבקשת להכניע כוח זה לכוח אחר אשר הוכיח שאינו מסוגל לעמוד בפני הלאומנות כדי להיאבק למען האינטרסים שלו.
המקרה של דעם מראה שוב שבהקשר של המאבק הפלסטיני נגד הציונות, כל העמדות הפנים האנטי-לאומניות הדורשות מהמחזיקים בהן לסרב להכיר באופן המיוחד של דיכוי הפלסטינים ובתפקידם המיוחד במאבק למען מהפכה סוציאליסטית יכולות להוביל סוציאליסטים בעלי כוונות טובות למקומות רעים מאוד. אנו קוראים לכל אלו המעוניינים במהפכה סוציאליסטית ובבניית סולידריות אמיתית עם המאבק הפלסטיני ליצור עמנו קשר ולדון עמנו בדרכים בהן ניתן למלא משימות חשובות אלו.