למען ניצחון התקוממות העדה האתיופית
גילוי דעת של הלס”א (הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית), 04.07.2019
צדק למשפחת טקה!
למען סילוקם של שוטרים אלימים מן הרחובות!
למען מיטוט המשטר הגזעני בישראל!
בעקבות הריגת הנער סלומון טקה ז”ל בידי שוטר בלבוש אזרחי, יצאו בני ובנות העדה האתיופית בישראל ורבים מתומכיהם לרחובות במחאה של כאב, זעם ותסכול. רובם הסתפקו בקריאת סיסמאות וחסימת נתיבי תחבורה, אך ישנם גם אלה שהתעמתו עם שוטרים מפזרי הפגנות ועם ישראלים גזענים שניסו לפרוץ את החסימות בכוח תוך דריסת מפגינים.
אנו מבקשים בגילוי דעת זה להביע את תמיכתנו בניצחון המחאה, הרחבת ההתקוממות ותבוסת הממסד הגזעני המיישם תפיסת עולם קולוניאליסטית ואלימה משחר היווסדו ועד ימינו אנו. אנו עדים לשאגה אדירה העולה מתוך ציבור שהגזענות אינה רק מפריעה לו ברמה המוסרית-ערכית, אלא ממש שופכת את דמו כעניין שבשגרה. אנו תקווה שאולי הפעם, תצמיח המחאה מנהיגות המסוגלת להביט אל המציאות ואל הציבור שלה בגובה העיניים ולחבר אותו באומץ עם שאר הנאבקים במדיניות הגזענית, הקולוניאליסטית והאימפריאליסטית בארץ ובעולם. ניסיון העבר מלמד שללא מהלך שכזה, הישגי המחאה יהיו דלים וזמניים.
כל מי שחוקר אפילו מעט, את ההיסטוריה של קהילת ביתא ישראל, מתקשה לפספס את תחושת המיאוס והגועל ארוכת השנים כלפיהם מצד הממסד הציוני, על אגפיו החילוניים והדתיים כאחד, זאת בשל צבע עורם ותו לא. התנועה הציונית נולדה וגדלה על ברכיו של הקולוניאליזם הלבן האירופי וכך, השנאה והפטרונות כלפי אנשים שצבע עורם אינו לבן שזורה ב-די אנ איי שלה באופן שלדעתנו אינו בר-תיקון. מי שלחם בפלישה האיטלקית לאתיופיה בשנות השלושים של המאה הקודמת, לא יתקשה לזהות את אותה גישה בדיוק מצד הממסד הישראלי בעבר ובהווה.
אין משמעות הדבר כי אין רבים המגדירים עצמם ציונים ויחד עם זאת רואים בגזענות תופעה מאוסה ומבחילה שצריכה לעבור מן העולם. יש חשיבות רבה לגייס אנשים מסוג זה למאבק בגזענות הממסד על מנת שיוכלו ללמוד בעצמם כי לא ניתן ליישב בין תמיכה באידיאולוגיה הציונית לבין התנגדות עקבית לגזענות.
קהילת ביתא ישראל, כמו יהודים רבים ברחבי העולם, האמינו כי לארץ ישראל משמעות מקודשת וראו בשיבת ציון כאידיאל לחיים נטולי רדיפה, מעשי טבח ואפליה אנטישמית. עם הקמת מדינת ישראל החלו להגיע אליה נציגים מקהילת ביתא ישראל אולם כניסתם סורבה בשל צבע עורם.
אלא שהזמן לא ריפא את נגע הגזענות. ב-1973 נכתב בדו”ח של בכיר במשרד החינוך כי: “הפלאשים הם פראים יותר מן המרוקאים ומפגרים מאות בשנים. יש חשש של מחלות תורשתיות אצלם”. ב-1975 כתב שגריר ישראל באתיופיה כי: “ההחלטה (לאפשר להם לעלות) עלולה לעורר תקוות עלייה משיחיות בלב אלפי בני אדם פרימיטיביים, אנאלפביתים, חולים ומדוכאים שלעולם לא נוכל לעמוד בהן״. נשמע מוכר? אם לא, אפשר בקלות להיתקל באמירות מסוג זה בטוקבקים של המוני ישראל, ימנים ו”שמאלנים” כאחד אשר כועסים על הפקקים ו”מזועזעים מהאלימות”. היכן היה הזעזוע שלהם כאשר נרצחו צעירים על צבע עורם בידי מי שאמורים להגן עליהם?!
למעשה, לפני החלטת האו”ם #3379 הקובעת כי הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית, הממסד בישראל לא היה מוכן אפילו לשקול לאפשר את כניסתם של יהודי אתיופיה. אין זה מקרה שנדרשו לשם כך איומים מצד יהודי ארצות הברית (אשר רבים מהם היו אז ממובילי את המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה) לגבות את החלטה 3379 ולחשוף את מדינת ישראל קבל עם ועולם כישות גזענית. כתוצאה מאיומים אלה אישרה ממשלת ישראל כניסה סמלית בלבד של יהודי אתיופיה, רק כדי להעביר אותם מסכת של התעללויות, גזל רכושם, ושאר מיני השפלות, תוך הטלת ספק ביהדותם ומניעי הגירתם.
אין זה צירוף מקרים כלל, שהגירה מאסיבית של קהילת ביתא ישראל התאפשרה רק לאחר ההתקוממות הפלסטינית ההיסטורית המכונה כיום האינתיפאדה הראשונה. מדובר בדפוס פעולה חוזר. בשנים 1947 – 1948, עסק הישוב הציוני הקולוניאליסטי בטיהור אתני על מנת להבטיח רוב יהודי בארץ שבה היהודים היו מיעוט. כך נטבחו וגורשו רוב הערבים הפלסטינים, אשר בעבר נעשה בהם שימוש בכלכלה הקולוניאליסטית הבריטית והציונית ככוח עבודה זול. כעת נשארו הציונים הלבנים ללא פועלי הדחק שלהם ולכן נאלצו לפעול על מנת לעודד הגירה מצד יהודי ארצות ערב והאסלאם. אלה התקבלו כאן לתוך ישובים מאולתרים ומרוחקים אשר בפועל שימשו לא פחות מאשר מחנות לעובדי כפייה.
כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967 חידש את אספקת הפועלים הזולים והסופר-מנוצלים. על רקע זה, פרצה מחאת הפנתרים השחורים, אשר ייצגו את קהילות המזרח מוכות האפליה, העוני ובעיקר – האבטלה. מאבקם האדיר גרם בסופו של דבר לסילוקו מהשלטון של המערך, אשר עד אז היה נדמה בלתי מנוצח ושלט ביד רמה במוסדות המדינה, ועליית הליכוד, אולם לא הרבה מעבר לכך. הסיבה העיקרית לכך היא שחלק מיהודי ארצות ערב והאסלאם הצליחו בכל זאת לשפר את מצבם המעמדי ולנצל את היתרונות התרבותיים והלשוניים שלהם ביחס לפועלי השטחים הכבושים. האינתיפאדה, אשר פרצה עשרים שנה לאחר מכן, סימלה את המיאוס והתסכול של הפלסטינים לכך שגורלם נחרץ בידי הממסד הציוני לשמש לנצח חוטבי עצים ושואבי מים.
כתוצאה מכך גבר הלחץ הכלכלי לייבא יהודים נוספים מאזורי העולם אשר מתוך השקפת עולם קולוניאליסטית מכונים “פראיים ומפגרים”, על מנת להחליף את מי שמאסו בכך ובחרו להתקומם, להילחם ואף להיהרג למען החירות וההזדמנות השווה לקבוע את גורלם בעצמם. מהגרי ביתא ישראל שוכנו באופן לא מקרי בקראוונים עלובים, גטאות של עוני, נטולי תשתיות, והעיקר – בקרבת אזורי תעשייה. אנו סמוכים ובטוחים כי אלמלא האינתיפאדה הפלסטינית, לא הייתה מתאפשרת כניסה של יותר מכמה עשרות אלפים בודדים מתוך קהילה המונה מאות אלפים.
בעוד שזקני עדת ביתא ישראל האמינו כי התיעוב והסלידה הגזענית כלפיהם הם מחלות שהזמן ירפאן, הרי שהצעירים אשר יוצאים בימים אלה לרחובות חשופים הרבה יותר לאינטרנט ולשטף המידע שהוא מציע, שבים ולומדים מחדש את תרבותם, שפתם, דתם, מורשתם ועברם. בקלות הם מבינים שמשהו במדינת היהודים רקוב מן היסוד. במציאות כזאת לבקש את אהדתם של רוב הישראלים היהודים הוא שאיפה מזיקה. רבים מדי מהם גזענים חסרי-תקנה.
במבט לעתיד, התקוממות ספונטנית מהסוג שאנו רואים בימים אלה חייבת להיות מתורגמת להתארגנות עממית דמוקרטית. האנרגיה האדירה המתפרצת כיום, זקוקה להנהגה שתשכיל לשמור עליה ולשחרר אותה בהתאם לצורך ולתועלת המאבק, ולא להיכנס למלחמת התשה מול ממסד חזק מאוד. מספרם של בני ובנות קהילת ביתא ישראל אינו גדול מספיק על מנת לעורר מהפך בסגנון 1977 ולכן אין מנוס מיצירת בריתות וקשרים עם קבוצות אוכלוסיה החיות בישראל ונאבקות בתופעות דומות של הדרה, מחיקה וגזענות.
הממסד הציוני מחזיק בכוח רב והוא לא יהסס לעשות בו שימוש – כפי שאנו רואים ברחובות ובשכונות השונות. את הטקטיקות של טרור (המכונה “הרתעה”) ושל דיכוי אוכלוסיות מוחלשות הוא מפתח ומשכלל במשך עשרות בשנים אל מול בני ובנות העם הפלסטיני (לרבות פיזור הפגנות ואף ירי חי). בארץ זו אין אוכלוסיה מנוסה יותר ונחושה יותר מאשר הפלסטינים – בין אם הם אזרחי ישראל או חיים תחת משטר צבאי/מצור בשטחים הכבושים. מנהיגות שיכולה לקחת את המאבק האתיופי בישראל לניצחון חייבת להושיט יד אליהם לפני הכל. אם יש מישהו אשר מתלבט לבחור באגף זה או אחר של התנועה הציונית, יכול לגשת להיוועץ בוותיקי המאבק המזרחי אשר מסרו את מאבקם בידי מפלגות ימין-ציוניות דוגמת הליכוד או חצי-ציוניות דוגמת ש”ס.
משמעות הדבר כי על בני ובנות קהילת ביתא ישראל לוותר על חלקם בדיכוי הלאומי של הפלסטינים. זו אולי משימה לא קלה בכלל, אולם היא הכרחית ובלעדיה – התוצאות ידועות והעתיד אינו מבשר טובות. המפגינים אשר הציתו את מדי משמר הגבול, כנראה רומזים לכך שנמאס להם לשמש בשר תותחים עבור משטר ששונא אותם. אין זה צירוף מקרים שתנועת “בלק לייבז מאטר” (BLM) בארצות הברית בחרה ללא היסוס קל שבקלים להושיט יד לעם הפלסטיני במאבקו בממסד הלבן הציוני.
לפיכך, אנו קוראים לאחינו ואחיותינו מקהילת ביתא ישראל להושיט יד לרשימה המשותפת שהתאחדה לאחרונה מחדש. רשימה זו היא היחידה כיום המייצגת תקווה לחיים דמוקרטיים, שוויוניים ונטולי גזענות בארץ. במסגרת הרשימה המשותפת ישנה מפלגה אחת המייצגת התנגדות עקבית ועקרונית לציונות, לפטרונות קולוניאליסטית ולגזענות, אשר לאחרונה הושיטה ידה ליהודים דמוקרטיים לקחת חלק בפעילותה ואפילו להצטרף אליה – והיא מפלגת בל”ד.
אנו מחזיקים בעמדה כי הפתרון להתעמרות בקהילת ביתא ישראל נמצא רק במהפכת פועלים סוציאליסטית כלל-אזורית שתקים כאן מדינת פועלים צודקת ושוויונית אחת מן הים עד הנהר, כחלק מפדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון.
הצטרפו אלינו!
info@the-isleague.com