מאת יוסי שוורץ
אלי ידידי,
ראשית, מאמרך כרגיל כתוב ומנומק היטב. מצער לראות את התגובות. אולם הרשה לי לחלוק עליך בנימה חברית, שכן ייתכן מאוד שהדרך שבה התנסחת הכשילה אותך וחבל.
ראשית אתה צודק שבעולם, מספר התומכים במדינה אחת לערבים וליהודים מהים עד הנהר הולך וגדל. הדבר נובע לא רק מתוך האכזבה מהסכמי אוסלו, אלא גם מניסיון החיים תחת השיטה הקפיטליסטית. לאחר קריסת הסטליניזם הסובייטי היו אשליות שתבוא תקופה טובה ושלווה. מה שקיבלנו בפועל הייתה ריאקציה נוראה שעתה מתחילים לצאת נגדה. החברה האנושית עוברת תהליכי קיטוב לשמאל ולימין, כאשר השמאל נוטה בכוון מדינה אחת ערבית יהודית.
אתה צודק שהתנועה הציונית לא ניתקה מעולם את קשריה עם הדת ומעידים על כך ההמנון והדגל. אולם לדעתי, זו לא הדת המאחדת את היהודים בארץ אלא היותם שותפים למדינת האפרטהייד שבראשית דרכה, במידה גדולה מאוד, הייתה חילונית.
בשנות החמישים אחוז האתאיסטים בקרב היהודים בארץ, ביחס לאוכלוסיות אחרות בעולם, היה הגבוה ביותר. יתר על כן, בעוד שבארצות הברית הממשלה החרימה את הספר “הנסיך הקטן” וסרטים של האחים מרקס, בישראל תורגמו ספרי לנין, טרוצקי ורוזה לוקסמבורג. הקיבוצים היו חילוניים ואף אתאיסטיים ברובם. אולם גם אז מדינת ישראל הייתה מדינת אפרטהייד עם ממשל צבאי והקיבוצים גזלו את אדמות הפלסטינים.
אולם דרום אפריקה בזמן האפרטהייד לא הוכרזה כמדינה נוצרית, אלא כמדינת לאום אפריקנרית לבנה. היא לא יכלה להכריז עצמה כמדינה נוצרית אפילו שרוב האוכלוסייה הייתה נוצרית. יתר על כן, למרות שלמפלגה השלטת, המפלגה הלאומית, היה קשר הדוק עם הכנסייה הפרוטסטנטית הקלוויניסטית היא לא חשבה להכריז על עצמה כעל מדינה פרוטסטנטית, שכן הגדרה כזו הייתה מוציאה חלק מהלבנים ובמיוחד ממוצא אנגלי מחוץ למדינה.
לפיכך, כאשר אנו מבקשים להכניס את המילה “חילונית” כחלק מקריאת הקרב של מתנגדי האפרטהייד הציוני עלינו לזכור כי הפלסטינים, קורבנותיו העיקריים, הם בחלקם הגדול דתיים. לכך סיבות רבות אולם, לפחות מבחינה חלקית, מדובת בתגובת-נגד לדיכוי בידי היהודים הציונים ה”חילונים”, כמו גם למשטרים הערבים העריצים בשם ה”חילונות” הלאומנית.
חובתנו להגן על המוסלמים מפני ההתעמרות של משטר האפרטהייד, למשל ביחס למתחם אלאקצא, חוקיות התנועה האסלאמית, הזכות לעטות לבוש מסורתי כולל כיסוי ראש לנשים החפצות בכך וכו’. קשה מאוד לעשות זאת אם הופכים את את הדיכוטומיה דתי/חילוני לעניין המרכזי. הרי לא ניתן לכפות על דתיים לוותר על אמונתם. כל עוד יש דיכוי וניצול רבים מתנחמים בדת. כאשר מרקס כתב שהדת היא האופיום של ההמונים הוא התכוון לומר שהם מוצאים נחמה בדת – אמירה שיש בה תיאור המציאות ולא כתב אישום.
זה נכון שאין מפלגה ציונית הדורשת הפרדת דת ומדינה, אולם לא מסיבות דתיות אלא לאומניות-אתניות. ליבוביץ, שהיה דתי, תמך בהפרדת דת ומדינה. כך שבמציאות זה לא ש”מי שאינו דורש במפורש מדינה חילונית, משלים בעצם עם משטר של אפליה גזעית, של דיכוי, של שלילת זכויות“, אלא אלו שתומכים במדינת אפרטהייד תומכים או משלימים עם אי- הפרדת דת ומדינה כחלק מחזית אנטי-ערבית.
אין לי גם ספק שאחד המניעים של יהודים בארץ לתמוך בקיומה של מדינת ישראל הוא החשש מכיבוש מוסלמי שידכא אותם. דומה הדבר לפחד של הלבנים בדרום אפריקה מפני דיכוי מצד השחורים. השינוי בהכרה של יהודים בארץ יבוא כאשר התנועה ההמונית של הערבים, אשר מעלה תביעות דמוקרטיות, תנצח והיא תנצח רק כאשר מעמד הפועלים באזור יפתח, מתוך הניסיון, הכרה מהפכנית סוציאליסטית, יוביל את המהפכה הדמוקרטית וימשיך בכיוון של סוציאליזם. ראינו מה קורה כאשר לתנועה המהפכנית הדמוקרטית של “האביב הערבי” לא הייתה כזו הנהגה. הדבר הביא בינתיים למפלה, אולם כאשר אכן יהיו שינויים מהפכניים, ההמונים הערבים יוכלו לפנות ליהודים ולהבטיח להם עתיד משותף. במצב כזה, תוכל לקום מדינה דמוקרטית משותפת מהים עד הנהר. לא תהיה זו מדינה דמוקרטית-בורגנית אלא מדינת פועלים כחלק מפדרציה סוציאליסטית של האזור.
שנינו מבינים שבתנאים הנוכחיים, אם יש פוטנציאל מהפכני בארץ הוא נמצא בקרב הפלסטינים ובמיוחד בקרב הפועלים, הפלאחים ומעמד הביניים הנמוך. אולם רובם, רואים עצמם כמוסלמים ומזהים בכוחות ה”חילוניים” כמו גם ה”קומוניסטים” וה”סוציאליסטים” כוחות של דיכוי ועריצות ויש להם סיבה טובה לחוש כך, במיוחד לאור רצח העם בסוריה והדיקטטורה הצבאית במצרים.
יש צורך להשתמש בגישה שנקודת המוצא שלה היא של חברה שנמצאת בשלבי מעבר ממצב אחד לשני, כאשר בכל מצב חדש עדיין קיימים אלמנטים מהישן, כולל בתחום דת. במצב ההכרה הקיים, חלקם של המוסלמים מוכנים לתמוך במדינה אחת דמוקרטית מהים עד הנהר, אך עדיין לא במדינה חילונית מהים עד הנהר, ממש כפי שלא יתגייסו בהמוניהם מאחורי קריאת קרב סוציאליסטית או קומוניסטית.
כדי שיגיעו למסקנה שהם רוצים במדינה חילונית דמוקרטית, הם צריכים להתנסות בבגידה של ההנהגות הדתיות מחד וקיומו של כוח מהפכני חילוני המגן עליהם מפני דיכוי ולא זה שמפעיל אותו כלפיהם. בינתיים, הם רק רואים שהמדינה הציונית רודפת את המוסלמים ומוציאה אותם מחוץ לחוק, שבשאר אלאסד טובח בבני עמו, שא-סיסי הורג במתנגדיו וכולא את מבקריו, זוכרים שסטלין דיכא אותם בשם “אתאיזם המדינה” ושהמערב החילוני האימפריאליסטי הורג בהם ללא אבחנה. שימת דגש על האופי ה”חילוני” של המדינה מיתרגם באוזני רבים למשטרי דיכוי המתחזים למשטרי שחרור.
הדרך היחידה להפוך את התמונה התודעתית הזאת, שאין בה כתב אישום כי אם תיאור המציאות, היא באמצעות התמקדות בשאלות החברתיות ותפקידם המדכא הפרו-קפיטליסטי של אנשי דת מסויימים. זוהי הזירה היחידה בה לנו יש סיכוי לשכנע את ההמונים כי קיימת גם גרסה משחררת של חילונות, של סוציאליזם, של קומוניזם, וכי רק בה טמון המפתח לשחרור כו#1500;ל מכל צורות הדיכוי. ההתמקדות של התנועות האסלאמיות השונות בפעילות הומניטרית ורווחה חברתית מראה כי הם מבינים זאת היטב בעצמם.
כתבת:
“כיום מתקיימת כאן קהילה דתית-רב-אתנית, אשר המדינה מציבה אותה במעמד של שכבה שלטת ודכאנית על כלל העם הפלסטיני: זה שבתוך שטחי 48′, זה שבשטחי 67′ וכן על פליטי הטיהור האתני. רק ניתוק מהמרכיב הדתי יאפשר מיסוד דמוקרטיה ממשית”.
לדעתי זו גישה שגויה כלפי המוסלמים ואנשי הדת המוסלמית, כאשר אתה שם אותם באותו מישור עם הרבנים הגזענים. הדת של הרבנים היא הדת של השוביניזם הלאומני בעוד הדת של המוסלמים היא של עם מדוכא. יש צורך בגישה דיפרנציאלית.
כדאי ללמוד מהניסיון של הבולשביקים. ב-1905 לנין כתב מאמר נגד הכללת אתאיזם בפרוגרמה הבולשביקית.[1] הממשלה הסובייטית ב-24 לנובמבר 1917 הכריזה:
“המוסלמים של רוסיה, אתם שאת המסגדים ואת בתי התפילה הרסו ועל האמונה שלכם דרכו הצארים ויורשיהם, לכם ולמוסדות שלכם יהיה חופש לאומי ותרבותי. דעו את הזכויות שלכם, שהמדינה הסובייטית תגן עליהם.”
שליחי הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית על כל שלוחותיה סולקו מהשטחים שהיו מיושבים במוסלמים. לצד החוק הסובייטי הוקמו בתי דין מוסלמיים וניתן היה לכל מוסלמי לבחור את בית הדין בכל עניין שלא התנגש עם חוקת המדינה. 80% מהמוסלמים בצ’צניה בימי לנין בחרו בחוק המוסלמי. רכוש הווקף נשמר, בתנאי שישמש לחינוך ואכן מדרסות (בתי ספר מוסלמיים) רבות הוקמו כשלצדם הוקמו בתי ספר סובייטים חילוניים. אולם בימי לנין, פחות ממאה אלף תלמידים למדו בבתי ספר סובייטיים במרכז אסיה באותה תקופה.
קונגרס בקו אני משוכנע מוכר לך. האם לנין היה אופורטוניסט? ניתן לשפוט זאת לפי התוצאות: במלחמת האזרחים לחמו מוסלמים בשורות הצבא האדום נגד מוסלמים ימניים. חברי מפלגה רבים באסיה היו מוסלמים וחלק ניכר מהנשים שלהן כיסו פניהן ברעלה.
מדיניות זאת פילגה את השמאל ואת הימין בתנועה האסלאמית ורוב המנהיגים המוסלמים חשבו שעדיף להם לחיות תחת שלטון המדינה הסובייטית. מדיניות זאת גם פילגה את השמאל והימין באינדונזיה וכתוצאה נולדה המפלגה הקומוניסטית – מפילוג בתוך התנועה האסלאמית.
מדוע לדעתי אתה טועה בגישתך כלפי המוסלמים (ואף כנראה כלפי החרדים)? נראה לי שלפניך המודל של המהפכה הדמוקרטית באנגליה, בצרפת ובארצות הברית, אשר הפרידה בין דת ומדינה, שהרי הכנסייה לקחה חלק משמעותי במוסדות הפיאודליים. אנחנו, הפועלים בקרב העמים המדוכאים, חייבים לשכנע אותם שנגן על המסורת והמוסדות שלהם ובאותו זמן גם מציעים מוסדות אלטרנטיביים.
באותה מידה, לא נוכל לכפות על החרדים יחס שונה לנשים, ביטול בתי ספר דתיים או ביטול בתי הדין הרבניים, אך נוכל להעניק את מלוא התמיכה בנשים חרדיות הנאבקות נגד הדרתן והאפלייה כנגדן מבלי לדרוש מהן להפוך לחילוניות. ייתכן שאתה מסכים לכל מה שכתבתי, אבל זה לא התבטא במאמרך.
[1] Socialism and Religion’ (1905). at www.marxists.org/archive/lenin