לא להזנה בכפייה, לא למעצרים מנהליים – שחררו מייד את כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים!
על מאבק האסירים הפלסטיני – עבר, הווה ועתיד
חלק א
מאת: אדם שרונסקי
לאחרונה, עלתה לכותרות סוגיית האסירים הפלסטינים דוגמת ח’דר עדנאן ומוחמד עלאן אשר התפרסם משום ששבת רעב במחאה על כך שנעצר מעצר מנהלי ללא משפט. בנוסף לעדנאן ועלאן, 120 אסירים פלסטינים החליטו לפתוח בשביתת רעב מאותה סיבה.[1] התקשורת עוסקת בהרחבה בחוק ההזנה בכפייה,[2] בו נעסוק בהמשך. הקורא הישראלי עלול לשאול את עצמו, מה קורה בבתי הכלא, החצר האחורית של מדינת ישראל, ולמה רק שביתות רעב מגיעות לכותרות? באופן כללי מהי מטרתם של בתי הכלא ולמה אדם מביא את עצמו למצב שבו הוא מסכן את חייו בכך שהוא מסרב לאכול במשך תקופה ארוכה?
מאמר זה מתבסס על הנחת היסוד כי מטרתם של בתי הכלא היא להעניש, להרתיע ולאכוף את הסדר החברתי הקיים. נתחיל בסקירת הרקע ההיסטורי שלהם במדינת ישראל ואנו מקווים שמאמר זה יחדש להרבה מן הקוראים וישפוך אור על אחד מהצירים המרכזיים של החברה הפלסטינית במאבקה לשחרור לאומי – סוגיית האסירים הפוליטיים.
רקע היסטורי
בתי הכלא בתקופת המנדט
בתי הכלא המנדטוריים היוו המשך ישיר של מדיניות הדיכוי אותה ירש המנדט מן התקופה העות’מאנית. ב-1947 פרצה קטטה גדולה בין אסירים יהודים לערבים שבמהלכה נהרג חובש יהודי. אחד ממנהיגי הקטטה היה אריה ניר, שניסה להרגיע אותה אחר כך. לימים, הוא יהפוך לנציב שירות בתי הסוהר ב-1958, בדומה לרבים ממנהיגי המחתרות כמו בגין ושמיר שהפכו לראשי ממשלה. כאקדח הנראה במערכה הראשונה וברור כי יירה במערכה השלישית, הבריטים מחליטים להפריד בין יהודים לערבים בבתי הכלא. בנקודה זו מתקיימות גם שביתות רעב מוצלחות של אסירים קומוניסטים בדרישה להכיר בהם כאסירים פוליטיים.
הקמת המדינה
במלחמת 48 עצרה המדינה את חברי המפלגה הערבים של המפלגה הקומוניסטית למרות שהמפלגה חתומה על מגילת העצמאות. ישראל הקימה מחנות ריכוז לפלסטינים עד [3]1955 והשתמשה בבתי הכלא הקיימים (מלבד כלא עכו וכלא ירושלים שם נהרגו אסירים יהודים).
החרפת התנאים
ב-1958 מתרחשת הבריחה המפורסמת מכלא שטה שבו 66 חיילים מצרים מצליחים לברוח לגבול הירדני, 11 נהרגים, וגם שני סוהרים. עד אז הנציב היה צבי חרמון שנקט בגישה טיפולית. בעקבות הבריחה הוא מפוטר ובמקומו מתמנה אריה ניר שהוזכר לעיל. הוא נוקט בגישה מחמירה והופך את בתי הכלא למאובטחים.
“חוצפתם של הערבים הולכת וגדלה היות ואינם מרגישים ביד החזקה שהייתה נהוגה בזמן שלטון הצבא הערבי. לו באנו אליהם בכוח, היה הדבר מקל גם עליהם להסתגל.” (אריה ניר בפגישה במטה מחוז הדרום, 25.7.49, מצוטט אצל הלל כהן ב”ערבים טובים”)
אחרי מלחמת 67
נקודת המפנה הבאה היא 1967. אוכלוסיית האסירים הכפילה את עצמה והיו כ-1500 אסירים ביטחוניים. בחודשים הראשונים הפלסטינים נמצאים במצב של בלבול ודיס-אורייטנציה לגבי מה שקרה לגדה.
צה”ל נאלץ לפתוח בתי כלא בקצב רב, כמו בזמן מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה (הגדולים שביניהם: קציעות, מגידו ועופר), כלומר לפתוח מחדש את המצודות הבריטיות הישנות בערי הגדה. במיוחד בשנים הראשונות יש צפיפות רבה, איסור על הכנסת רכוש אישי, ואלימות מצד אנשי סגל אם כי האלימות הכי ברוטלית היא בזמן “חקירות” (כלומר עינויי) שב”כ.
כדי לשנות זאת, הם משתמשים בנשק היחיד שיש להם, שביתת הרעב.
לבנון
מספר האסירים גדל בצורה חדה עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. בתחילת 1985 היו כ-1800 אסירים באל-אנסר, הגרוע שבמחנות המעצר בלבנון. אח”כ ישראל נאלצה לסגור את המחנה, והחליטה להעביר אותם לעתלית תוך שימוש לא פעם בתקנות בריטיות (ולדוגמא ע”ע בחוק המקרקעין העותמאני של 1858 בעניין אדמות מוואת), בניגוד לחוק הבינלאומי. כדאי לעקוף את החוק הבינלאומי בעניין שבויי מלחמה, שבויי לבנון נעצרו באמצעות תקנה מיוחדת מהתשיעי ביוני, 1982. בבתי הכלא התנאים היו מאוד ירודים, אלימות מצד הסוהרים, הרעבה, מחסור במים, תאי בידוד עם חום בלתי נסבל,[4] צעקות והשפלות, טיפול רפואי במקרים דחופים בלבד, וגם יריות למוות.[5] [6]
שיטות העינויים העיקריות היו: תלייה עד איבוד הכרה, כיבוי סיגריות על הגוף, חישמול איברי מין ושוקים חשמליים, כפיית עיניים לימים, הפחדה באמצעות רעש, מניעת שינה וכו’.
מספר העצירים
| שב”ס | צה”ל | סה”כ | שנה |
| 3000 | 3000 (לא כולל מזרח י-ם) | 1970 | |
| 4000 | 9000 | 13,000 | 1989 |
| 800 | 850 | 1650 | 2001 |
| 9,300 | 50 | 9350 | 2007 |
| 4,800 | 4800 | 2013 (סוף מרץ) |
סה”כ יותר מ-800,000 פלסטינים היו בבתי הכלא הישראליים.[7] היום יש כ-150 פלסטינים אזרחי ישראל שהם אסירים ביטחוניים. המספרים כוללים את אסירי מזרח ירושלים כחלק ממגמת הישראליזציה של מזרח ירושלים ע”י הרשויות ואין נתונים מדויקים אחרים למיטב ידיעתנו וכוללים פלסטינים אזרחי ישראל שנחשבים אסירים ביטחוניים.
סיקור שביתות רעב מרכזיות
כדי להבין כמה המצב היה קשה, אפשר להסתכל ברשימת הדרישות של האסירים. בשנים הראשונות ישנו על מזרונים ולא ניתן היה להכניס עטים ונייר. השביתה הראשונה נערכה בכלא נבלוס ב-68. הקטגוריה אליה נכנסים אסירים פלסטינים, בין אם הם שבויי מלחמה ובין אם הם אסירים פוליטיים, היא “אסירים ביטחוניים”. תחת הגדרה זאת אפשר לתת להם תנאים יותר גרועים ולהפריד אותם מהאסירים היהודים.
אחת משביתות הרעב הראשונות אחרי 67 מתרחשת ב-18.2.69 ונמשכת 8 ימים בכלא רמלה וכלא כפר יונה. האסירים דורשים מזון, כלי כתיבה, שלא יחוייבו לפנות לסוהרים בתחילת משפט ב”יא סידי” (משהו שיזכיר ליהודים בצבא את “המפקד” מהטירונות) ואפשרות להתאסף כי עד אז הם היו מבודדים בתאים. ביונה השביתה נכשלה, וברמלה לעומת זאת הם מקבלים נייר ועט, ולא חייבים להגיד יא סידי.
ב-28.4.70 נפתחת בכלא נווה תרצה (כלא נשים) שביתת רעב בת 9 יום. הן דורשות שחרור או העמדה לדין של אסירות מנהליות, הפסקת העינויים וכיבוד זכויות האדם של האסירות. אסירים מנהליים הם אסירים שמוחזקים בלי שיש נגדם כתב אישום, ואי אפשר לעיין בראיות נגד העצור.
ב-5.7.1970 פורצת שביתה נוספת בת 7 יום. האסירים דורשים הארכת משך זמן הטיול מחצי שעה לשעה, ביגוד, וכלי כתיבה. אבו עלי שאהין, אחד מהמנהיגים הפלסטינים המפורסמים, היה שם ואחרי השביתה הועבר לכלא אחר. אסיר ראשון שמו עבד אלקאדר אבו אלפחם נהרג מהאכלה בכפייה בישראל ובעקבות זאת הצלב האדום מתחיל להתעניין בנעשה בבתי הכלא הישראליים.
ב-73 פורצת שביתת רעב בכלא אשקלון בדרישה להפסיק לעבוד ב”עבודה מייצרת” כלומר ייצור רשתות הסוואה לטנקים ומגפיים לצבא הציוני. השביתה מצליחה.
(אסירי פת”ח בונים רשתות הסוואה, מעריב, 4.2.1970)
השביתה המרכזית הבאה היא ב-11.12.76 ונערכת 45 יום גם בכלא אשקלון, והדרישות הן הקלה בצפיפות, ביקורי משפחות פעם בשבועיים במקום פעם בחודש, הגשה ארוחות בחדר אוכל ולא בתאים, ושיפורים בתפריט המזון, הקנטינה ועוד. 420 עצורים שובתים רעב, זאת נחשבת לשביתה יחסית גדולה. השב”ס הסכים לדרישותיהם אולם חזר בו אח”כ ולכן הם נאלצו לשבות עוד 21 יום כדי ליגרום לו לעמוד במילתו.
13.7.1980 נפתחה שביתת רעב בכלא נפחא. הדרישות הן לאוויר, ספרים, הארכת זמן הטיול ושיפור האוכל. כלא זה נפתח ככלא שנועד להכיל את המנהיגים ונחשב לכלא קשה מאוד, בין היתר כי ישבו חלונות צרים שמקשים על אוויר ויש שינוי דרסטי בטמפרטורה בגלל מיקומו באמצע המדבר. בפתיחתו הכיל כ-50 אסירים. חודשיים אחרי שהשביתה המדוברת התחילה – ראסם חלאוה מג’יבליה, עלי ג’עפרי מדהישה נהרגים אחרי הזנה בכפייה, או בשפה פחות מכובסת, צינור זונדה, מוחדר באלימות לקיבתם במה שמוגדר כעינוי. אסיר נוסף, נפצע קשה ונפטר אחרי שנתיים, בכלא באר שבע.
(סוכנות הידיעות סיגמה)
ב-27.9.92 נפתחת שביתה כללית בכל בתי הכלא במשך 15 יום. הדרישות היו לסגור את אגפי הבידוד, הארכת ביקורי המשפחות, שיפור הטיפול הרפואי, הכנסת תנורי חימום, רדיו, טלוויזיה, מאווררים, פלטות, עטים, מזלג חימום, ולימודים באוניברסיטה הפתוחה. מדובר בשביתה מאסיבית, כ-7000 אסירים השתתפו, המנהיג היה כדור א-פארס, שר פלסטיני לשעבר ויו”ר מועדון האסיר הפלסטיני. הוא התעקש להמשיך את השביתה ובזכות זאת קיבלו הרבה יותר זכויות. אנשים רבים נהרגו בהפגנות הסוערות למענם, וחסין נמר עבידא מת מהזנה בכפייה.
גם חמוד פריתיג מת מהזנה בכפייה ב-1984 בכלא ג’ניד. סה”כ מתו 5 אסירים מהזנה בכפייה ו-73 בעינויים קיצוניים. את המספר האמיתי שמתו, ואת הנזק שנגרם למאות אלפים שהתעללו בהם ועינו אותם אין מילים לתאר.
המשך יבוא…
[1] https://goo.gl/LBJ7YT
[2] http://goo.gl/wgSnmG
[3] https://english.al-akhbar.com/node/21763
[4] http://www.o139.org/2013/06/blog-post.html
[5]https://web.archive.org/web/20081006223901/http://www.palestine-encyclopedia.com/EPP/Chapter22_3of4.htm
[6]https://web.archive.org/web/20130712120416/http://www.palestine-encyclopedia.com/EPP/Chapter23_1of2.htm
[7] http://www.mako.co.il/news-military/security/Article-42cabf74cde6541004.htm