אנו, חברי הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונאליסטית, מוקיעים את כל צורות הדיכוי של בני העם הפלסטיני, בין אם בשטחים שישראל כבשה ב-1948 או בשטחים שישראל כבשה ב-1967. לבני העם הפלסטיני הזכות המלאה להיאבק בכיבוש ובדיכוי בכל השטחים שישראל, מדינת האפרטהייד הציונית-האימפריאליסטית, שולטת עליהם. לפי האינפורמציה שבידנו, סאמר אלעיסאוי נאסר בשנת 2000 בשל אחזקת נשק חם, מבלי שיוחס לו כל שימוש בנשק זה, ונשלח למאסר של 30 שנה. הוא שוחרר בזמן חילופי השבויים, בפרשת שליט, אך שוב נאסר משום שניסה להגיע לרמאללה והטענה כנגדו שהפר את תנאי שחרורו. בית המשפט הצבאי, שהנו קריקטורה עלובה של בית משפט כלשהו, גזר עליו שימשיך לשבת בכלא לעוד 20 שנה. הוא שובת רעב במחאה על מעצרו מזה למעלה מ-180 יום ועלול למות. גזר דין דרקוני זה, בולט במיוחד גם על רקע של הדיכוי השיטתי של העם הפלסטיני. כל זה נעשה תחת תקנות החירום (1945) שישראל ירשה מהאימפריאליסטים הבריטיים ואשר הוגדרו על ידי שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, דב יוסף, כחוקים הגרועים מהחוקים הנאציים. עליהם, נוספו צווי הכובש הצבאי של 1967.
המאבק לשחרורו של סאמר אלעיסאוי וכל האסירים הפוליטיים הפלסטינים, מתרחש כשברקע המשבר החריף ביותר של השיטה הקפיטליסטית העולמית, המעיד על ריקבונה. המדיניות של האימפריאליסטים היא להטיל על המוני הפועלים ואף הזעיר-בורגנות (מה שמכונה “מעמד הביניים”) את מחיר המשבר של השיטה שלהם ובאותו זמן לתקוף עמים מדוכאים שונים, כדי להשתלט על עוד משאביםהטבעיים כגון נפט, זהב ואורניום. המאבק שבין האימפריאליסטים, על השליטה בחומרי גלם וכוח עבודה סופר-מנוצל, עלול להוביל אפילו לסכנה של מלחמת עולם שלישית.
זו הסיבה שאנו רואים מלחמה ועוד מלחמה של האימפריאליסטים באפריקה (ברגעים אלה מאלי), במזרח התיכון (לוב) ובאסיה (אפגניסטן), במסווה של “מלחמה בטרור האיסלאמי העולמי”. מנגד, החרפת הניצול המעמדי ורצח ההמונים מצד האימפריאליסטיים ותומכיהם, מביאה מצדה להחרפת מאבקו של מעמד הפועלים במדינות שונות בעולם ושל העמים המדוכאים. היסטוריונים רציניים יוכלו להצביע על דמיון רב בין התקופה שבין שתי מלחמות העולם, לתקופה בה אנו חיים. אילו למעמד הפועלים הייתה אז הנהגה מהפכנית, כפי שהייתה לו בזמן הנהגת לנין וטרוצקי, היינו חיים היום בחברה סוציאליסטית. דוגמא טובה להיעדר הנהגה שכזו ניתן לקחת מהסטליניזם, אשר הלך והסתאב, עד שהפך ערב מלחמת העולם השנייה לכוח אימפריאליסטי נוסף, ואשר בין שלל בגידותיו יש לזקוף את הסיוע הצבאי והפוליטי להקמתה של מדינת ישראל.
משבר זה, בתוספת ההתקפה הקשה על רמת החיים הנמוכה של הפועלים וההמונים, הוא המניע את המאבק המהפכני באזור – במצרים כנגד הדיקטאטור החדש מורסי, ובסוריה כנגד משטר הדמים של אסד. הדרישות הדמוקרטיות והחלקיות שההמונים – הפועלים והפלאחים – מעלים במצרים ובסוריה, בהן אנו תומכים, אינן ניתנות להגשמה מבלי שמעמד הפועלים יעמוד בראש ההמונים ויחליף את המדינות הבורגניות על הצבאות והמשטרה שלהן המשרתות את האימפריאליזם, במדינות פועלים – חברת המעבר בין קפיטליזם לסוציאליזם. העובדה שהדיקטטורה של מורסי היא שהחליפה את הדיקטטורה של מבארכ מוכיחה את מה שאנו טוענים בדרך השלילה. אין לנו שום אמון בחזית ההצלה הלאומית במצרים בהנהגת הבורגנים ואלמנטים של המשטר של מבארכ כמחמד אלבראדעי ועמר מוסא. ללא הנהגה מהפכנית של מעמד הפועלים, דיקטטורה תחליף דיקטטורה ודבר לא ישתנה.
לנו, החיים תחת משטר האפרטהייד הציוני, יש אינטרס מיוחד בניצחונן של המהפכות באזור, שכן מהפכות פועלים תבאנה לא רק לשחרור מהאימפריאליזם באזור, אלא יציתו אש להבה מהפכנית של מעמד הפועלים בכל העולם. כאשר יוכח מעבר לכל ספק שניתן להפיל את הדיקטטורות, שנדמו במשך עשורים רבים (מדי) כ”איים של יציבות” במצרים ובסוריה, המוני הפועלים יסיקו בכל מקום כי, אפילו אם המשימה קשה ביותר, ניתן להפיל את הדיקטטורות הבורגניות בכל מקום. מהפכות מנצחות, על בסיס הפועלים וההמונים, גם יסייעו להביא לסיומו את משטר האפרטהייד הציוני. משטר זה אינו מסוכן עבור הפלסטינים והערבים תושבי האזור בלבד, אלא גם מהווה מלכודת מוות ליהודים עצמם. ישראל, הנתמכת ע”י שאר האימפריאליסטים, יכולה לנצח משטרים חלשים פרו-אימפריאליסטיים המפחדים לשים נשק בידיהם של המוני העם. אולם מדינות אלה תחת שלטון מהפכני, תגייסנה ותחמשנה את המוני הפועלים וההמונים בכלל להגנת המהפכה ולשחרור האזור.
בעוד אנו מפגינים למען שחרורו של סאמר אלעיסאוי וכל האסירים הפוליטיים הפלסטינים, נתניהו התומך בפועל במדינת אפרטהייד, מבקש להקים ממשלה יחד עם הבית היהודי התומך בגלוי במשטר אפרטהייד ואליהם יחבור כעלה תאנה, גם יאיר לפיד, יקיר מעמד הביניים הציוני. באותו זמן, שלא במפתיע, הרשות הפלסטינית, המשרתת את ישראל, מודיעה גם כי היא מוכנה למשא ומתן עם הממשלה הבאה. זהו אופייה הבוגדני של הבורגנות של העמים המדוכאים המשתפת פעולה עם המדכאים. אילו ישראל הייתה מוכנה שהחמאס ישתף איתה פעולה, כמו שעשה בתקופת האינתיפאדה העממית, הוא היה עושה זאת בשמחה, בדיוק בדרך של מורסי. רק מעמד הפועלים הערבי והאיראני באזור הוא מעמד בעל אינטרסים מהפכניים עקביים. בתוך אש המאבק המעמדי, תתפתח הכרה מהפכנית וגם תוקמנה מפלגות מהפכניות, שכן ללא אותן מפלגות מהפכניות, לא ניתן לנצח את האימפריאליסטים ואת משרתיהם ואנו צפויים שההיסטוריה תחזור ותחזור על עצמה.
כאשר שואלים אותנו מה הפתרון שאנו מציעים, אנו עונים ללא היסוס: אנו תומכים בהקמתה של מדינת פועלים פלסטינית מהים עד הנהר, במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. פתרון זה ישחרר גם את הפועלים היהודים מתפקידם כקלגסים אימפריאליסטיים, אותו הם מבצעים משום הפריבילגיות שלהם לעומת המוני הפלסטינים. רק מהפכות סוציאליסטיות מנצחות יסדקו את השליטה הציונית על מעמד הפועלים הישראלי. אנו יודעים זאת משום שהפעם היחידה בה פועלים יהודים בארץ שברו מהציונות הגזענית, היה לאחר מהפכת אוקטובר 1917 שהביאה להקמתה של המפלגה הקומוניסטית. מפלגה זו, כרבות אחרות ברחבי העולם, הייתה מהפכנית עד שהתנוונה בהשפעת הסטליניזם. כיום, התמיכה הפוליטית שלה ברשות הפלסטינית ומיני קשקושים אודות “תהליך השלום” ו”שתי מדינות לשני עמים”, כולל הסיאוב והשחיתות הפנים-מפלגתית, כולם סימפטומים לבעיה פוליטית עמוקה הרבה יותר.
ישוחרר סאמר אלעיסאוי!
ישוחררו כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים!
למען שיבת הפליטים!
למען הקמתה של אסיפה מכוננת בה ישתתפו כל תושבי הארץ והפליטים הפלסטינים!
למען מדינת פועלים פלסטינית מן הים עד הנהר כחלק מפדרציה סוציאליסטית של האזור!